עבודת האדם [1319]

שאלה

שלום הרב, באמתחתי מספר שאלות שצובר אני אותן במשך שנים ארוכות מאוד – מילדות. בכדי לצמצמם ולא להאריך, לא אשאל את כולן באחת, אלא אתהלכה לאיטי – שאלה שאלה. בעזרת ה’ אני מאמין שאקבל מענה.
שאלתי היא: עם ישראל לאחר המעמד בסיני, חטאו בחטא חמור כ”כ – חטא העגל. האם עובדה זו שהתורה היא היא שמציגה לנו אותה ביתר שאת, מלמדת שהרגשה רוחנית – גבוה ככל שתהיה – אין ביכולתה להחזיק את האדם קרוב לא-לוהיו. ואם אכן זה כך, האם המשמעות היא שאדם המבקש רוחניות, לעולם יחוש ריחוק מהאל? שכן, אם גם קרבה שאין קרבה ממנה (כמעמד בסיני) אינו גורם לאדם להיות נאמן לאלוהיו, אזי שאין זו הדרך להיות קרוב אליו, רוצה לומר: לחוש וליהנות מקרבה זו (שהרי בוודאי שאנו קרובים בין כה). הדרך היא נאמנות דווקא בעת שלא חשים את אלוהים – והאם תחושה זו, לא היא שחש האדם הנורמלי, הפשוט, רוב אם לא: כל, ימי חייו? האם התנ”ך שמתחיל מקרבה שאין ממנה, לא מציג תמונה כה אנושית זו – של ריחוק מהאל? האבות הקורבים כ”כ לאל, ואז משה וישראל, אבל אז המדבר ואז דברים – ששם כבר ההתגלות איננה באותה העוצמה והאופן והתדירות, ואז יהושוע ואז שאר הספרים עד עזרא. ודווקא זה האחרון – עזרא – הצליח להשפיע על עם ישראל – הוא ולא אחר! הוא: שלא עשה ניסים גלויים, לאחר החורבן, לעם ישראל שהיה עייף וייגע, וחלקו אף נגוע היה בנישואי תערובת, הוא ולא אחר – אולי ההההמנהיג המצליח ביותר מכל הנביאים (שנכשלו, אם חושבים על זה, כי בסוף ה’ זעם והגלות והחורבן התרחשו למרות האזהרות של הנביאים). אם הקרבה לאל היא כה סובייקטיבית וגם בסופו של דבר לא משפיעה נאמנות למצוותיו, מדוע עליי לשים אותה כמטרת חיי? שמא, עליי לזנוח זאת משום הסיבות שפירטתי לעיל ולהתרכז בשינוי התנהגותי המוסרי-דתי-תרבותי, ותו לא. שהרי בזה בסופו של דבר נמדד האדם; אלו שמעידים על קרבתו לאל, ולא ‘הרגשה’ לא ברורה שיחידים בלבד חשו וחשים בה, וגם היא אינה מבטיחה נאמנות לאל ולשמירת מצוותיו.

תשובה

מצד האדם נאמר: “אל תאמין בעצמך עד יום מותך”, ומצדו יתברך שמו נאמר הן בקדושיו לא יאמין. כי כל זמן היות האדם נמצא בעולם הזה הוא בנסיון פנים ואחור, כמ”ש המסילת ישרים. ורק לעוה”ב שיבולע היצר הרע, תקבע המדרגה ולא יהיה אפשרות ליפול לאחור.
עבודת האדם להיות נאמן לבוראו בכל עת, בין בזמן שהוא חש בו בין אם לאו. ולעתיד לבוא האדם יחוש את בוראו תדיר. ומעין כך בעוה”ז אפשר לו לאדם לחוש את בוראו במקצת, איש איש לפי ערכו ולפי גילוי אור נשמתו בקרבו.
ולפיכך כאן בעוה”ז שאדם נמצא נשמה בגוף, מצד ההלבשה בגוף ישנו הסתר, ואזי עבודתו קבלת עולו יתברך שמו, במעשה הרגשה דיבור, ומחשבה ורצון. ומאידך במקביל עבודתו לבקוע לאור נשמתו ולחוש את קרבתו. אולם דייקא במקביל. ושורשם מחד קבלת עול ומאידך תענוג. ולפיכך אין הצורה השלמה או זה או זה, אלא גם זה וגם זה, ויחדיו דייקא, כי כל אחד לעצמו הוא פלגא, המביא לסכנות רבות, שחלקם נתבארו בשאלה.

קטגוריות