בהמשך לשאלה שכתבתי לרב [#7175]

שאלה:

לשים לב! בהמשך מובא תיאור מקרה של אשה (ללא חלילה תכנים לא ראויים). רק מציין זאת אם זה בעייתי שיש לשון נקבה.

טיפול ממוקד-רגשות

התפתחויות חדשות בעולם הקליני, הן במחקר והן בשדה, מדגישות יותר ויותר את ההתמקדות ברגשות (Fosha, Siegel, & Solomon, 2009; Mennin & Fresco, 2009). טיפולים רבים מכירים בעובדה שכדי לשנות רגש צריך, ראשית כול, להרגיש אותו, ושלא ניתן לשנות רגש אך ורק באמצעות שינוי בדפוסי החשיבה או ההתנהגות.
טיפול ממוקד-רגשות נבנה מתוך מחקרי תהליך (מחקרים המבוססים על שעות רבות של צפייה בהקלטות של טיפולים) שנועדו לבניית מודלים של תהליכי שינוי בתוך אפיזודות ספציפיות בטיפול.

הנחות בסיסיות
טיפול ממוקד-רגשות, כפי שמעיד שמו, מבוסס על ההנחה שצריך לעבוד עם רגשות בצורה ישירה על מנת לעזור למטופלים להרגיש את הרגשות שלהם, לקבל אותם, לווסת אותם, ליצור מהם משמעות, להשתמש בהם כמדריך, ולשנות (להבנות מחדש) סכמות רגשיות בעייתיות שנוצרו בהקשרים טראומטיים. הכוונה היא שיש להרגיש רגשות על מנת לשנות אותם, ואין זה מספיק רק “לדבר על” רגשות. הנחה בסיסית בגישה זו היא ש”אי אפשר לעזוב מקום לפני שמגיעים אליו”, כלומר, אי אפשר לפתור כאב רגשי מבלי להרגיש אותו תחילה. יש אפילו הנוטים לחלק את הטיפול לשני חלקים מרכזיים: שלב ההגעה אל הכאב הרגשי ושלב העזיבה או הטרנספורמציה שלו. טיפול ממוקד-רגשות מספק מערכת כלים לאבחון תהליכים רגשיים שונים, לבניית המשגה מבוססת-רגש לכל מטופל, ולעבודה עם סוגים שונים של רגש.

הנחה מרכזית נוספת שעליה מבוסס הטיפול היא שרגשות הם תהליכים ביולוגים-מולדים שהתפתחו במהלך האבולוציה על מנת לעזור לאורגניזמים לשרוד, לתפקד ולשגשג. מחקר בסיסי (Damasio, 1994) מצביע על כך שרגשות הם בבסיסם אדפטיביים (תורמים להסתגלות ולתפקוד תקין). הם מפנים את הקשב שלנו לאירועים בסביבה הקשורים בהישרדות שלנו ובמטרות שלנו ומארגנים אותנו להגיב בצורה יעילה. הם מפנים את תשומת הלב שלנו לצרכים בסיסיים שלא מקבלים מענה. למשל, פחד הוא תגובה אדפטיבית כאשר קיים בסביבה גורם סכנה. לא רק שהפחד מפנה במהירות וביעילות את כל הקשב שלנו לאותו גירוי, הוא גם מארגן אותנו לפעולה אדפטיבית, כלומר הוא מעלה את קצב הלב ומזרים אדרנלין לדם, פעולות שעוזרות לספק דם וחמצן לשרירים על מנת שנוכל לברוח מהר יותר או להילחם בגירוי המאיים. רגשות הם גם כלי תקשורת יעיל: כשאנחנו רואים מישהו אחר מפחד, אנחנו יודעים שגם עלינו להיות מוכנים להגיב. באותו אופן, עצב הוא תגובה אדפטיבית לאובדן ומעביר מסר (לאחרים ולנו) שאנחנו זקוקים לתמיכה ולנחמה, ואילו כעס הוא תגובה אדפטיבית להפרה של גבולות ומארגן אותנו להגנה עליהם. אשמה היא תגובה להתנהגות שפוגעת בזולת ומארגן אותנו לכפּר על הפגיעה. ואולם, בני אדם אינם רק תוצר של רגשות ביולוגיים-אבולוציוניים, אלא גם נמצאים בתהליך בלתי פוסק של הבנה, רפלקציה, ויצירת משמעות מהחוויות הרגשיות שלהם. כלומר, אנחנו בדיאלקטיקה תמידית של חוויה רגשית ויצירת משמעות ממנה. הנרטיב של חיינו ותחושת העצמי שלנו מבוססים על חוויות רגשיות ועל זיכרונות רגשיים.

אבחון רגשי בטיפול ממוקד-רגשות
אחת התרומות המרכזיות של טיפול ממוקד-רגשות היא ההבחנה בין מספר סוגים של תגובות רגשיות. הבחנה אחת היא בין רגשות ראשוניים לרגשות שניוניים. רגש ראשוני הוא התגובה הרגשית הראשונית והמיידית לסיטואציה כלשהי (כפי שמתואר בפסקה הקודמת). רגשות ראשוניים עולים מהר יחסית בתגובה לאירוע וללא תיווך קוגניטיבי. מחקריו של גוז’ף לדו (Ledoux, 1996) למשל מראים שגירוי מאיים מגיע לאמיגדלה, אותו חלק במח המפעיל את תגובת מערכת העצבים הסימפתטית בתגובה לסכנה, אחרי כמה אלפיות שנייה, לפני שהקורטקס הוויזואלי מקבל את המידע, כלומר לפני שאנחנו בכלל “רואים” את הגירוי. לעומת זאת, רגשות שניוניים אינם מתרחשים בתגובה לסיטואציה כלשהי, אלא בתגובה לרגש אחר. למשל, כאשר מטופלים מרגישים אשמה בתגובה לכעס על הורה שפגע בהם, האשמה היא רגש שניוני והכעס הוא ראשוני. הרבה מטופלים חשים כעס בתגובה לבושה. זעם נרקיסיסטי הוא כעס שניוני ש”מתחתיו” ישנה בושה. רגשות שניוניים עוזרים לאנשים להימנע מרגשות מכאיבים או מרגשות הגורמים להם לחוש חשופים ופגיעים. למשל, הרבה אנשים מרגישים נוח יותר עם כעס תוקפני מאשר עם עצב, מכיוון שעצב קשור בתחושה של פגיעות או חולשה; או להפך: יש כאלה שכל כך מפחדים להרגיש כעס אסרטיבי ותוקפנות, עד שמיד הם מתחילים לחוש עצב ודכדוך.

הבחנה שנייה היא בין רגשות ראשוניים אדפטיביים לרגשות ראשוניים שאינם אדפטיביים. שני הסוגים מתרחשים בתגובה לאירוע כלשהו, ללא תיווך קוגניטיבי, ולא כתגובה לרגש אחר, אך להבדיל מרגש ראשוני אדפטיבי המתרחש בעקבות אירוע עכשווי ומארגן אותנו להגיב בצורה יעילה, רגש ראשוני שאינו אדפטיבי בדרך כלל מתרחש בתגובה לאירוע הקשור בלמידה טראומטית. למשל, מטופל חווה דחייה חברתית בילדותו והוריו היו ביקורתיים מאוד. הוא חווה מספר רב של אירועים בהם חש בושה, השפלה, נחיתות, וחוסר ערך. חוויות כאלו נאגרות כזכרונות רגשיים היוצרים סכמת בושה בסיסית המאפיינת את הזהות העצמית ואת נרטיב החיים שלו. סכמה זו “מופעלת” בקלות יחסית על ידי סיטואציות הקשורות בהישגיות, הערכה, והשוואה חברתית. כשאותו מטופל מרגיש חוסר ערך ונחיתות בתגובה לציון לא מספק בבחינה לדוגמה, הוא למעשה מגיב לא רק לציון בבחינה, אלא לכל מאגר הזיכרונות הרגשיים בהם חש חסר ערך ונחות. רגשות ראשוניים שאינם אדפטיביים – תחושת חוסר הערך או תחושת הבדידות, החולשה, והפחד מנטישה – הם רגשות מוכרים, חוזרים ונשנים, ומשאירים את המטופל עם תחושה של תקיעות ויאוש. זהו הכאב הרגשי שאליו יש להגיע במהלך הטיפול ולחשוף אותו לחוויות רגשיות אחרות.

סוג נוסף ואחרון של רגש נקרא רגש אינסטרומנטלי. רגשות אינסטרומנטלים מובעים על מנת להשיג דבר מה. אנחנו משתמשים בהם, במודע או שלא במודע, על מנת להשיג מידה מסוימת של שליטה על אחרים. דוגמות לסוג כזה של רגש עשויות להיות הבעה של כעס ותוקפנות במטרה להפחיד מישהו אחר, או “דמעות תנין” על מנת להשיג תמיכה.

לסיכום, האבחון של כל סוגי הרגשות וההבחנה ביניהם הם חשובים ביותר מכיוון שכל סוג דורש התערבות אחרת: כשרגש ראשוני אדפטיבי עולה המטפלת תעזור למטופל להישאר איתו, להיות מודע לו, לתאר אותו במילים, ולהקשיב לצורך הטמון בו (צורך בהגנה, בתיקוף, בקבלה, בהערכה וכדומה). כאשר רגש שניוני עולה המטרה היא לחקור (explore) “דרכו” במטרה להגיע לרגש הראשוני שתחתיו. המטרה עם רגש ראשוני שאינו אדפטיבי היא להעלות אותו על מנת שיהיה אפשר לשנות אותו, כיוון שרק כאשר הוא “מופעל” הוא חשוף למידע חדש. יתרה מכך, אבחון רגשי הוא תהליך מורכב משום שאותם רגשות יכולים להיות גם שניוניים וגם ראשוניים (למשל, כעס יכול להופיע גם כרגש שניוני וגם כרגש ראשוני). המטפלת נדרשת להיות מכווננת גם לסמנים (markers) לא וורבליים ולמאפייני קול על מנת לזהות את הרגש העולה.

עקרונות טיפול בסיסיים
טיפול ממוקד-רגשות הוא אינטגרציה של טיפול ממוקד-קליינט (Rogers, 1951) יחד עם התערבויות דירקטיביות יותר של עבודה חווייתית. המטפלת מכווננת לעולמו הרגשי של המטופל בכל רגע ורגע, נוכחת בצורה מלאה, ומשקפת למטופל, בצורה טנטטיבית ועדינה, את ההבנה שלה לגבי מצבו הרגשי (ללא פירושים, ללא המשגה תאורטית, וללא הדרכה דידקטית). אמפטיה זו מאפשרת אקספלורציה משותפת שעוזרת למטופל להתבונן פנימה, לפתח מודעות לרגשות שלו, לתאר אותם במילים, וליצור מהם משמעות. עצם ההסתכלות פנימה, הנכונות להישאר עם הרגש שעולה ולהסביר אותו במילים, היא צעד ראשון וחשוב בוויסות רגשי. מת’יו ליברמן (Lieberman et al, 2007) הראה שעצם התיוג הרגשי (affect labeling) מוריד את רמת האקטיבציה באמיגדלה ואת העוררות הרגשית. בנוסף, יחסים טיפוליים המבוססים על אמפטיה, כבוד והערכה נחוצים על מנת ליצור סביבה בטוחה שבה המטופל יהיה מוכן להגיע אל רגשותיו הכואבים ולחקור אותם ואת חלקיו הפגיעים שבדרך כלל אינו רוצה לחשוף. לבסוף, כאשר המטפלת מדגימה חמימות, הבנה, הערכה, חמלה, וקבלה, המטופל עשוי להפנים בהדרגה גישה כזו גם כלפי עצמו. היחסים הטיפוליים בטיפול ממוקד-רגשות, אם כן, הם בעדיפות עליונה, הם גם נחוצים על מנת ליצור סביבה בטוחה וגם מהווים תהליך מרפא ומווסת רגשות בפני עצמו.

בקונטקסט של אקספלורציה אמפטית, המטפלת מזהה או מאבחנת סמנים, שהם מצבים או התנהגויות של המטופל המכוונים את המטפלת לשימוש בהתערבות מסוימת. למשל, כאשר מסתמן כי תהליך של הלקאה עצמית עולה בטיפול, זהו סמן המכוון את המטפלת להציע טכניקה של עבודה עם שני כיסאות (two-chair work for self-criticism). כאשר עולים רגשות לא פתורים כלפי דמות התקשרות, זהו סמן לעבודה עם כיסא ריק (empty chair work for unfinished business). כאשר מטופל מרגיש “משהו” אבל לא בטוח מה בדיוק, ההתערבות המתאימה היא בדרך כלל עבודת התמקדות (focusing). כך המבנה המרכזי של הטיפול מבוסס על צמדים של סמנים וההתערבויות המתאימות להם. כל צמד כזה של סמן–התערבות מורכב ממודל מפותח הכולל את זיהוי הסמן, את השלבים בדרך לפתרון, ואת הפעולות שעל המטפלת לעשות כדי לעזור למטופל להגיע לפתרון. כיום קיימים בערך 12 צמדים של סמן–התערבות, וחוקרים בכל העולם ממשיכים לחקור ולפתח צמדים נוספים. למשל, אחד הצמדים שפותח ונחקר לאחרונה הוא סמן של מצוקה נפשית כואבת והתערבות המבוססת על הרגעה עצמית (self-soothing) וחמלה עצמית (self-compassion). תהליך האבחון בטיפול, אם כן, אינו נעשה על בסיס אבחון של הפרעות פסיכולוגיות בהתאם ל-DSM, אלא אבחון תהליכים (process-diagnosis) המתרחשים בכל רגע ורגע במהלך הפגישה, בעיקר אבחון סוג הרגש ואבחון סמנים. השילוב הסינרגטי בין היחסים האמפטיים להתערבויות הישירות יותר, בין following ל guiding, הוא אבן היסוד של טיפול זה.

שלבי הטיפול
טיפול ממוקד-רגשות בדרך כלל מתקדם לאורך השלבים הבאים (אם כי לא בהכרח באופן לינארי): השלב הראשון בטיפול מוקדש ליצירת קשר טיפולי אמפטי ובטוח, יצירת המשגה ופוקוס משותפים, ותחילתה של אקספלורציה רגשית משותפת. המטרות הן להתחיל לעודד את המטופל להתבונן פנימה אל עולמו הרגשי ולפתח מודעות לרגשות שלו, לקבל אותם, ולווסת רגשות הנחווים בצורה עוצמתית מדי. רוב המטופלים מגיעים לטיפול עם נטייה להימנע מלהרגיש רגשות מכאיבים, ומטרה מרכזית היא ליצור סביבה בטוחה מספיק שתאפשר להם להסיר את מנגנוני ההימנעות. ואולם, קבלה רגשית היא רק צעד ראשון ואינה מספיקה כדי לעשות שינוי מהותי בסכמות רגשיות בעייתיות. לכן, השלב השני בטיפול מוקדש להעלאה (evoking) או הפעלה (activation) של רגשות מכאיבים (בדרך כלל רגשות ראשוניים שאינם אדפטיביים) על מנת לחשוף אותם למידע חדש. שלב זה הוא מרכזי בטיפול ומבוסס על העיקרון לפיו דרך יעילה לשנות רגשות מכאיבים היא באמצעות חשיפתם לרגשות אחרים, אדפטיביים. למשל, העלאה של בושה יחד עם כעס או עצב אדפטיביים עוזרת לשנות, להבנות מחדש, את סכמת הבושה. לשם הדגמה נתאר עבודה עם כיסא ריק בפגישה מספר 12, בה מטופל ניהל דיאלוג עם אביו שזנח אותו כשהיה בן 8 ועבר לגור במדינה אחרת באופן פתאומי. אותו מטופל, בהיותו בן 8, הרגיש לבד, נטוש ומפוחד, ובמהלך הדיאלוג המטופל חווה (שוב) תחושות אלה. במקביל, ובעזרת המטפלת שכיוונה אותו פנימה לבחון אלו רגשות נוספים עולים, המטופל התחיל להרגיש גם עצב על אובדן דמות האב המדריכה והתומכת. זהו עצב ראשוני אדפטיבי שעזר למטופל לבטא את הצורך הבסיסי שלו בתמיכה, בהדרכה ובנוכחות אבהית. מחקרים רבים (למשל Carryer, & Greenberg, 2010) מראים שעוררות רגשית ברמה בינונית של רגשות ראשוניים אדפטיביים במהלך השלב השני של הטיפול מנבאים את הצלחת הטיפול. מדוע חשיפה של רגש ראשוני שאינו אדפטיבי לרגש ראשוני אדפטיבי עוזרת להבנות מחדש את הרגש שאינו אדפטיבי? התשובה לכך עדיין אינה ברורה, אך ייתכן ולפחות חלק מהתשובה נעוץ בתהליכי זיכרון. מחקרים חדשים מראים שכאשר זיכרון כלשהו עולה הוא נחשף למידע חדש וכשהוא נאגר בחזרה במאגרי הזיכרון, הוא נאגר יחד עם המידע החדש. כלומר, הזיכרונות שלנו, כולל הזיכרונות הרגשיים, יכולים להשתנות כאשר הם עולים ונחשפים. כך למשל, כאשר סכמה של פחד טראומטי עולה במהלך הפגישה הטיפולית ומייד נחשפת לכעס אסרטיבי ותחושה של גועל כלפי הדמות הפוגעת, סכמת הפחד מוטמעת מחדש בזיכרון כאשר היא כוללת גם את תחושת החוזק והחוסן שמקורם בכעס (מאמרים מרתקים בנושא התפרסמו לאחרונה במגזין אלכסון וגם בכלכליסט). זו בדיוק הסיבה שצריך להרגיש את הכאב הרגשי במהלך הפגישה הטיפולית על מנת לשנות אותו ואין זה מספיק רק לדבר עליו. במילים אחרות, רק כשהסכמה (הזיכרון הרגשי) מופעלת היא חשופה לחוויה רגשית מתקנת.

השלב השלישי והאחרון של הטיפול מוקדש לביסוס השינוי ושילובו בנרטיב החיים (המתגבש מחדש) של המטופל. בשלב זה המטרות הן לעזור למטופלים להרהר ברגשות החדשים, ליצור מהם משמעויות חדשות, ולהשתמש במשאבים הטמונים בהם על מנת לשלב תגובות רגשיות, קוגניטיביות, והתנהגותיות חדשות בחיי היום-יום שלהם. תהליכים אלה מובילים לתחושת עצמי חזקה יותר ונרטיב חיים אינטגרטיבי יותר וקטוע פחות.

תיאור מקרה
כדי להציג מהלך טיפול אופייני ב-EFT נתאר את הטיפול של נורית (שם בדוי), אישה בת 28 שסבלה מחרדה חברתית, דיכאון מתמשך, דאגות כרוניות, ובעיות בין-אישיות. בתחילת הטיפול היא תיארה את עצמה כמי שחוששת ליצור יחסים בין אישיים, מתבודדת לרוב, ונמנעת ממפגשים חברתיים כי “מה הטעם, ממילא לא אהיה מסוגלת לתפקד”. בנוסף, היא סיפרה שאינה מצליחה להגיע להחלטות לגבי החיים המקצועיים שלה ומרגישה תקועה. באופן כללי היא ראתה את עצמה ככישלון, כנחותה, וכפגומה. תחושות אלה ליוו אותה כל חייה והיא הרגישה מיואשת וחסרת תקווה לגבי העתיד. היו כמה ניסיונות טיפול כושלים בעברה, אך היא הרגישה שהבעיות רק מתעצמות והיא חייבת עזרה, ולכן החליטה לנסות שוב. התהליך הטיפולי המרכזי במקרה זה היה הבנייה מחדש של תחושת הפגימות והנחיתות (רגש ראשוני שאינו אדפטיבי) על ידי הגעה אל רגשות אדפטיביים והפעלתם, כמו למשל כעס על אביה, עצב על אובדן אמה, עצב על אובדן התמיכה שלא קיבלה, וחמלה עצמית.

בפגישות הראשונות הדגש הושם על יצירת קשר טיפולי המבוסס על ביטחון ואמון, בעת שהיא מספרת בהדרגה ובזהירות על הרקע האישי שלה. אמה נפטרה בעקבות תאונה כשהייתה ילדה, ויש לה זיכרונות מעורפלים מאוד בנושא מכיוון שאף לא אחד דיבר אתה באופן ישיר על מה שקרה. הנושא היה “טאבו” במשפחה והיה ברור לכולם “שלא מדברים על אמא”. אביה קיבל את מות אשתו בצורה קשה מאוד ולא היה פנוי להתייחס לצרכים הרגשיים של בתו, והיא גדלה באווירה של בדידות וחוסר תמיכה. לעתים היה אביה נכנס לכעס ולייאוש והיה מתנהג כלפיה בצורה משפילה, מזלזל בקשיים שלה, ואומר לה שהכול באשמתה. בפגישה אחת, נזכרה בטריקות דלת בבית שהיו מסמלות לה שאבא במצב לא טוב, והיא הייתה מסתתרת בחדר שלה מתחת לשולחן, מפחדת לצאת. בגיל ההתבגרות היא זוכרת את עצמה מתבודדת בבית, מרגישה ש”אני שונה מכולם, מוזרה”, ולא מרגישה שייכת לאף קבוצה חברתית. תיאור הזיכרונות העלה את כל הרגשות האלו והנוכחות האמפטית של המטפלת עזרה לה לפחד פחות מהרגשות שלה, להימנע מהם פחות, ולהרגיש בטוחה יותר.

אחד הסמנים הבולטים שעלו בפגישות הראשונות היה ביקורת והלקאה עצמית. נורית כעסה על עצמה על שהיא לא מצליחה לפתור את הבעיות שלה וטענה שהיא חלשה, מוגבלת, ומתביישת במי שהיא. המטפלת הציעה התערבות עם שני כיסאות וביקשה ממנה לשבת בכיסא אחד (“הכיסא המבקר”) ולבטא את הטענות שיש לה כלפי עצמה, ובכיסא השני (“הכיסא החווה”) לבדוק איך ביקורת זו משפיעה עליה מבחינה רגשית. בכיסא המבקר היא הייתה חריפה מאוד עם עצמה והעלתה טענות כמו “את חלשה, את מוזרה, את לא תצליחי לעולם, אף אחד לא יאהב אותך”, וכשעברה לכיסא השני, בעידוד המטפלת שעזרה לה לבדוק מה היא מרגישה, חוותה את הייאוש והנחיתות שהביקורת גורמת לה. המטרה בהתערבות זו היא “להפעיל” (enact) את הדיאלוג הביקורתי על מנת להגיע אל הבושה והנחיתות שהוא יוצר. המגע הישיר עם תחושת הבושה והפגיעות עזר לנורית להתחבר לצרכים אדפטיביים כמו צורך בתמיכה ובוולידציה מן החלק הביקורתי שבה. היא הייתה עצובה על כך שכל חייה עברו ללא תמיכה זו ועצב זה הוביל להתרככות של החלק הביקורתי ולחמלה עצמית רבה יותר.

בהמשך, התמקד הטיפול בפחד ובבושה שחשה מול אביה. סמן של רגשות לא פתורים עלה בעת שהיא ביטאה את הביקורת שיש לה כלפי עצמה, ונזכרה שאביה היה מבקר אותה בצורה דומה בגיל ההתבגרות (“את לא חכמה, בגלל זה אין לך חברים, את לא תצליחי בחיים”). המטפלת הציעה לה לדמיין את אבא בחדר ולבדוק מה היא מרגישה. בהתחלה נזכרה בפחד ובבושה שהמילים שלו עוררו והמטפלת עודדה אותה להישאר עם רגשות אלה, לשים לב אליהם, ולבטא אותם. בעוד שבהיותה מתבגרת, היא הפנימה את הדברים של אביה ולא יכלה לענות בחזרה, כעת, הציעה המטפלת שתגיד לו למה היא הייתה זקוקה באותה תקופה, והיא ביטאה את הצורך שלה בדמות אבהית שרואה אותה ושמאפשרת לה להיות עצמה (“הייתי צריכה שתראה אותי, שתבין ותתמוך בי, שתאפשר לי להיות מי שאני בלי לחשוש כל רגע מהביקורת שלך”). המטפלת המשיכה לעודד אותה לבטא את רגשותיה כלפי אביה והחלו לצוץ סימנים קלים של כעס. באווירה התומכת של הטיפול, שעודד אותה לשים לב לכעס שעולה אצלה, היא העיזה לבטא אותו כלפי אביה (“אני כועסת שלא עזרת לי להתמודד עם המוות של אימא, ושהאשמת אותי בבעיות שלך, זה לא היה פייר”). ביטוי הכעס עזר לה להבין שהקשיים שלה נבעו מהאובדן ומהמסרים שקיבלה ממנו, ועזר לה להרגיש חזקה יותר ולהגן על עצמה.

בשלב האחרון של הטיפול, הרשתה לעצמה נורית לבכות ולהתאבל על מה שהפסידה כילדה ועל מות אמה. תהליכים אלה אפשרו לה לבנות זהות עצמית חדשה ונרטיב שונה שבו היא מרגישה חזקה יותר, בעלת ערך, וראויה לכך שצרכיה הבסיסיים יקבלו מענה. למשל, היא התחילה להרגיש ראויה למערכת יחסים רומנטית המבוססת על תמיכה הדדית מבלי שהיא תצטרך לרצות ללא הרף את שותפה. היא הרגישה ראויה לתיקוף מאחרים ובטוחה יותר לחשוף חלקים בעצמה שבעבר נהגה להסתיר בקנאות.

סיכום
טיפול ממוקד-רגשות מספק כלים לעבודה עם רגשות במהלך טיפול, ומספק מעין מפת דרכים להבנת עולמו הפנימי הרגשי של המטופל. להבדיל מטיפולים המעמידים דפוסי חשיבה, דפוסי התנהגות או תכנים לא מודעים במרכז הבמה, בטיפול ממוקד-רגשות הסכמה הרגשית היא יחידת הניתוח, היא החומר שאיתו עובדים. טיפול זה משלב יחסים המבוססים על אמפטיה, כיוונון בלתי-פוסק פנימה אל עולמו הרגשי של המטופל, ואקספלורציה משותפת של רגשות, יחד עם עבודה חווייתית ישירה יותר שמטרתה להגיע אל הכאב הרגשי הבסיסי (אל הרגש הראשוני שאינו אדפטיבי) ולחשוף אותו אל רגשות ראשוניים אדפטיביים המחזקים את המטופל, עוזרים לו להתחבר לצרכיו, עוזרים לו ליצור משמעויות חדשות ולשנות את הנרטיב הבעייתי. טיפול ממוקד-רגשות עומד במרכזה של תפנית רחבה בפסיכולוגיה קלינית המדגישה את הצורך בהבנה של רגשות והתמקדות בהם במהלך הטיפול. בסופו של דבר, המטרה המרכזית היא לעזור למטופלים להבחין בין רגשות אדפטיביים ורגשות שאינם עוזרים להם, ולהשתמש ברגשות האדפטיביים שלהם בצורה יעילה על מנת לחיות חיים מלאי משמעות.

טיפול ממוקד-רגשות בעבודה
עם ביקורת עצמית ופרפקציוניזם

בדרך כלל אנחנו מתייחסים לביקורת עצמית כאל תכונה חיובית הקשורה בלקיחת אחריות, מקצועיות, התמדה, והצלחה. אך ביקורת עצמית גבוהה מדי עלולה לגרום לקשיים פסיכולוגים כאשר הביקורת הופכת ליחס שלילי, שיפוטי, ולא סלחני כלפי עצמנו. אנשים עם ביקורת עצמית גבוהה בוחנים את עצמם ללא הפסק ושופטים את עצמם בחומרה. מחקרים רבים מצאו שביקורת עצמית היא גורם סיכון למספר רב של בעיות פסיכולוגיות כגון הפרעות חרדה שונות, דיכאון והפרעות אכילה. גם פרפקציוניזם (שאיפה למושלמות) נתפס לעתים קרובות כתכונה חיובית הקשורה בהישגיות ובהצלחה, אך מספר רב של מחקרים שנעשו ב 30 השנים האחרונות מדווחים בצורה חד משמעית ששאיפה זו עומדת בבסיסם של קשיים פסיכולוגים רבים. ביקורת עצמית ופרפקציוניזם קשורים אחד לשני ויש אפילו חוקרים הסבורים שזהו תהליך אחד בו אנשים מציבים לעצמם סטנדרטים גבוהים (מושלמים) ו”יורדים על עצמם” או שופטים את עצמם בחומרה אם אינם עומדים בסטנדרטים שקבעו.

ניתן להבין ביקורת עצמית כתהליך בו צד אחד בנו מבקר, תוקף, בוחן ושופט אותנו בחומרה, מעין קול פנימי, או שופט פנימי, שמלווה אותנו כמעט כל הזמן ומבקר את מעשינו ואת התכונות שלנו. למשל, לפני פרזנטציה חשובה או ראיון עבודה קול זה עשוי להגיד משהו כמו: “אתה לא תצליח, אתה לא מוכן ולא תדע מה להגיד וכולם ייראו” או לפני פגישה רומנטית יגיד משהו כמו: “היא לא בליגה שלך, ברגע שהיא תדע מה אתה שווה היא תקום ותלך”. לעתים קרובות קול זה (המבקר הפנימי) הוא קול פרפקציוניסטי הדורש שלמות בלתי מתפשרת בכל תחום בחיים, אם זה ניקיון וסדר, הישגים בעבודה או בלימודים, או במערכות יחסים. קול זה מותיר את האדם עם תחושות של חוסר אונים, חוסר ערך, דיכאון וחרדה. הרבה מטופלים כלל לא מודעים להימצאות הקול הזה ועל כן העלאתו למודעות היא שלב טיפולי חשוב.

איך מתפתחת ביקורת עצמית?

כמו עם כל תכונה פסיכולוגית, התשובה לשאלה זו מורכבת ואינה חד-משמעית, אך ניתן להצביע על כמה גורמי סיכון שמקורם בסביבה בה האדם גדל. למשל, ילדים להורים ביקורתיים עלולים להפנים את “הקול הביקורתי” של ההורים ולהמשיך להיות ביקורתיים באותה מידה כלפי עצמם. ילדים אחרים גדלים בסביבה בה הם מרגישים שרק אם יהיו מספיק טובים וייעמדו בציפיות הם יתקבלו על ידי ההורים או הסביבה. יש ילדים הגדלים בסביבה מזניחה בה הם לא מקבלים מספיק הדרכה מעשית ולומדים להסתמך על עצמם בלבד. ילדים אלה גדלים בתחושה של “אם אין אני לי מי לי” ו”אם אני לא אדאג לעצמי אף אחד לא ידאג לי” ולכן מפתחים צורך גבוה להישגים שימשיכו להבטיח את אי התלות שלהם באף אחד. במקרים אחרים, ילדים החווים התעללות נפשית (פיזית, רגשית, או מינית) מפתחים תחושת ערך עצמי נמוך (הרמן, 1992) ומפצים על כך בהישגיות בלתי מתפשרת. המכנה המשותף בכל המצבים המתוארים הוא שביקורת עצמית ופרפקציוניזם מתפתחים בגיל צעיר, ולעיתים שירתו תפקיד חשוב ביכולת של הילד להתמודד ולשרוד בסביבה בה הוא גדל. כתוצאה מכך, גם שנים לאחר מכן, אנשים מתקשים לוותר על דפוסים אלה למרות שברור כי הם גורמים לסבל רב ותקיעות.

התמודדות עם ביקורת עצמית ופרפקציוניזם בטיפול ממוקד-רגשות

טיפול ממוקד-רגשות הוא טיפול קצר-מועד שמטרתו המרכזית היא לעזור למטופלים לפתח מודעות גדולה יותר לרגשות ולנווט את עולמם הרגשי בצורה גמישה ויעילה (Greenberg & Watson, 2006). הנחת היסוד של הגישה היא שרגשות הן בבסיסן משאב מולד חשוב המכיל מידע פנימי אינטואיטיבי שמכוון אותנו לספק את הצרכים האישיים שלנו בעולם ועוזר לנו להתמודד עם הסביבה בצורה יעילה. למשל, אנחנו מרגישים כעס כאשר הגבולות שלנו מופרים והכעס עוזר לנו לפעול באופן יותר אסרטיבי כלפי הסביבה. אנחנו מרגישים אשמה כאשר פגענו במישהו והאשמה עוזרת לנו לתקן או לכפר על המעשה. עם זאת, כאשר המערכת הרגשית אינה מתפקדת כשורה, איננו מצליחים לשלוט ברגשות שלנו ולנצל אותן כראוי, ואנו עלולים לחוות תגובות רגשיות שאינן מותאמות לסביבה. למשל, אי הצלחה באיזשהו מבחן או משימה בעבודה עלול ליצור תחושות של חוסר ערך, כישלון, ורגשי נחיתות שאינם פרופורציונליים לסיטואציה. במהלך הטיפול, דרך מגע ישיר עם הרגש, המטופל לומד לבדוק, לחוות, להבין, לווסת, ולבטא את הרגשות שלו, בצורה שעוזרת לו לזהות מקומות של תקיעות, לפתוח ערוצים לרגשות יותר בריאים, ולשנות תגובות רגשיות שמפריעות לו בתפקוד היומיומי. הטיפול מבוסס קודם כל על יצירת ברית טיפולית בטוחה ואמפטית בה המטפל נוכח בצורה מלאה ומכוונן למצב הרגשי של המטופל בכל רגע ורגע. המטרה של ברית טיפולית כזו היא כפולה: גם ליצור סביבה בטוחה לעיבוד של רגשות כואבים וגם כתהליך מווסת רגשות בפני עצמו. בתוך הקונטקסט הזה, המטפל משלב התערבויות חווייתיות שמותאמות לסוג הבעיה שעולה.

במקרים של ביקורת עצמית ופרפקציוניזם המטפל יציע טכניקה שעוזרת למטופל להפריד בין שני קולות פנימיים, אחד שמבקר, תוקף, שופט, ודורש שלמות, והשני שסופג את כל הביקורת הזאת ומרגיש מוחלש, מפוחד, וחסר אונים. חשוב לציין שלא מדובר כאן בהפרעת זהות דיסוציאטיבית (הפרעת ריבוי אישיות), לכולנו יש “קולות” או חלקים שונים באישיות הבאים במגע אחד עם השני. חוקרים קליניים מכנים מצבים אלו כ modes או self-states. המטפל יעודד דיאלוג בין החלק המבקר לבין החלק שסופג במטרה להביא למודעות את הרגשות הכואבים הנגרמים מדיאלוג פנימי זה, ויעזור למטופל לעבד ולפתור את אותם הרגשות בתוך הטיפול. אחת ההנחות המרכזיות בטיפול היא ש”אי אפשר לעזוב מקום לפני שמגיעים אליו”, כלומר שיש להעלות רגשות כואבים על פני השטח על מנת שיהיה אפשר לעבוד איתם באופן ישיר, לעבד אותם ולשנות אותם.

במהלך הדיאלוג מתקיימים מספר תהליכים המביאים לשינוי חיובי. למשל, אותו צד שסופג את הביקורת עשוי להתחזק ולדרוש יותר תמיכה מהצד הביקורתי. בנוסף, הצד המבקר עשוי להתרכך ולגלות יותר חמלה ואמפטיה לסבלו של הצד השני, ואכן לשנות את גישתו. בדרך כלל, ההבנה שמטרת הקול הביקורתי היא להגן או לשמור על המטופל בצורה כל שהיא עוזרת להתפייסות בין שני הצדדים. שינויים אלה יביאו לשינוי חיובי בתפיסה העצמית הבסיסית של המטופל וכך גם בדפוסיי התנהגות בחיים היומיומיים.

דוגמה יכולה להמחיש איך תהליך זה מתרחש: מטופל אחד הבין שפיתח קול פרפקציוניסטי כשהיה ילד כיוון שכל עוד הביא הישגים הוא לא היווה מעמסה על אמו לה היו חיים קשים מאד. אי הצלחה נחוותה אצלו ככישלון נוראי כיון שאז הכביד על אמו. עם השנים, הקול הפרפקציוניסטי הפך ליותר ויותר קשוח ושיפוטי וגרם לסבל רב. במהלך הדיאלוג בטיפול, המטופל החל לדרוש מן החלק הפרפקציוניסטי שבו לסגת ולתת לו יותר מרחב להתנסות בכישלון. מחוץ לטיפול, הוא החל לקחת סיכונים קטנים כמו להזמין הביתה חברים גם אם הבית לא מסודר באופן מושלם או להציג פרזנטציות בעבודה לאחר 2-3 שעות הכנה (בעבר היה מתכונן לילה שלם). בהמשך הטיפול, המטפל גם הציע לעבוד על רגשות לא פתורים של המטופל כלפי אימו שהתפתחו על רקע אכזבתו שלא יכלה להעניק לו את ההתייחסות והביטחון להם היה זקוק בילדותו. עבודה זו עוד יותר חיזקה את המטופל ועזרה לו לוותר על הביקורתיות המופרזת כלפי עצמו. בצורה זו, הטיפול סייע למטופל להתמודד עם הביקורת העצמית בהווה, וגם נגע בתהליכים מהעבר שהביאו להתפתחות הקול הביקורתי.

תשובה:

א. שורש ההרגשה ב”דעה”, ולכך קרא הרמב”ם להלכות מידות “דעות”. ובלשון קבלה, פנימיות המידות (ו”ק) הוא דעת. דעת טוב ורע. טוב, מציאות גמורה. רע – מדמה.

ולכך יש דרך לגשת אל שורש הרגשות בדעות, ויש דרך לגשת לרגשות מתוך עצמם, ולכך שינוי רגש אינו בהכרח רק מתוך עצמו. אולם בודאי שאף אם משנים הדעה לבסוף נצרך כמכה בפטיש לגעת ברגש עצמו.

ב. הרגשות – ביחס למעשה, הם כלי התמודדות כיצד לפעול להינצל מבעיה, להצליח, לשלוט על אחרים, וכו’. אולם זהו יחס רגש – מעשה (יצירה – עשיה). אולם בשורש הרגש הוא גשר, גשר – רגש, דרכו יוצא ומתגלה ה”רצון”, וכן דרכו יוצא ומתגלה הדעות, כנ”ל, ומשתלשל ויורד על המעשה.

רגש ראשוני נוגע ברצון, הנקרא “על מודע”. רגש שני נוגע בכח המחשבה, בתת מודע ובמודע. רגש שלישי נוגע ברגש עצמו.

רגש המפעיל רגש יכול להפעיל רגש שהוא עצמיות חלקו בשורשו. ויכול להפעיל רגש של “מדמה”, היינו תפיסת עצמיות שנבנתה על גבי מקרים בעבר ויצרו תמנוה של אני מדומה. ויכול להפעיל רגש מקרי שצורף לנפש. ובלשון הראשונים, מקרה, או מקרה דבוק בעצם. עיקר התיקון אינו רק במקרה, אלא במקרה דבוק בעצם שזהו “מדמה”, תבנית שיצר לעצמו.

עתה אחר אכילה מעץ הדעת שמעורב טוב ורע, הכל בנוי ב”תערובת”. ולכך נצרך בירור. להעמיד כל כח לעצמו ולהגדיר אותו. וזהו שורש התיקון, יציאה מתערובת. ואזי בירור יחסיות של קשרים וחיבורים.

נחדד, יש קשר של תערובת, וזהו קשר של קלקול, קשר – שקר. ויש קשר בתיקון, ונצרך לברר כל סוגי הקשרים. ועיקרם י”ב קשרים בתוך הרגשות עצמם, בסוד י”ב גבולי אלכסון שנתבארו בספר יצירה (פ”ה).

חלק מן הבירור. יחס הרגש לרצון, לדעות, להרגשות. ולברר חיבור של עירוב וחיבור של תיקון. ובתוך הרגש לברר את כל סוגי חיבוריו לרגשות אחרים. ואזי להתיר חיבורים שאינם רואים, ולחברם חיבורים של תיקון. עיקר קלקול הרגש – גשר, נעשה גשר וחיבור לרגש באופן שאינו מדויק. בעומק, אין צורך לתקן את עצם הרגש, אלא את קשריו. ולכך יש לברר כל רגש אילו קשרים יכולים להיות לו, ואילו קיימים במקרה זה, ועל ידי זה להסדיר היחסיות ביניהם.

ג. כל קלקול יסודו במדרגת “אחור”. כלומר מייחס עצמו למשהו – מישהו אחר, חוסר זהות עצמית מתוקנת. תיקון פנים, פנימיות. הקשבה והבטה פנימה. טיפול על ידי זולתו. “פנים בפנים”, פנימיות מול פנימיות. זהו תהליך של תיקון שלם.

ד. שילוב רגשות בתיקון יכול להיעשות ע”י שמעוררים את ב’ הרגשות יחד. ויכול להיעשות ע”י ה”דעת” כנ”ל שהוא שורש הרגשות. עיקר מהלך רבותינו בני ישראל ששורשם “דעת”, “אתה הראתה ‘לדעת'”, היה מתוך חיבור של דעת ולא חיבור של רגשות. וזו מדרגת ישראל. אפשר גם לשלב טיפול בתוך הרגש, אולם זה הצד התחתון בנפש ישראל, נפש הבהמית הקרובה לעכו”ם. חיבור זה הוא חיבור חיצוני, מקרי, ואינו עצמי בערך לחיבור הדעת. צורה חיצונית זו בונה “מדמה” חדש, אולם לא נוגעת בשורשו, בחלקו. עבודתינו לגלות לכל אחד את שורשו, את חלקו, ולא לפתור בעיות, ולמצוא דרך להסתדר למעשה.

צורת טיפול זו יכולה להשוות את נורית, חיה, שרה, כמעט לאותו טיפול, אם כולם קושרות עצב כעס וכדו’. אולם הטיפול השלם הינו “פרטי” לגמרי לפי תכונת המטפל בפרטות. שיטה זו ומעין זו, הם שיטות כלליות ולא פרטיות. היחס הוא פרטי לכל מטופל, אולם השיטה כללית.

ביקורת עצמית, יכולה לנבוע מסיבות חיצוניות, הורים וכדו’, ויכולה לנבוע מסיבות פנימיות, כגון יסוד אש – כילוי, תביעה לשלמות, ועוד. יש להבין לראות בכל דבר את הסיבות החיצוניות, וכן את הסיבות הפנימיות, שהם טבע נפשו העצמי.

ה. התפיסה להקשיב לעצמו בשני קולות, יסודה במאמרם ז”ל, כל מה שברא הקב”ה בעולמו, זכר ונקבה בראם. והיינו שבזכר עצמו יש זכר ונקבה, וכן בנקבה יש זכר ונקבה. ולכך עליו להקשיב בב’ קולות אלו.