דרכי תיקון הרע בבריאה [#2520]

שאלה:

אחדשה”ט וכט”ס,

האם הרב שליט”א יכול להסביר במושגים שלנו איך עובדת מערכת החטא והעונש?
כידוע, עבירה ‘פוגמת’ והעונש ‘מתקן’. כלומר, ישנו הסבר כמו “מדעי”, של סיבה ומסובב בחטאים ועונשיהם (וכן במצוות ושכרם).
אבל אני לא מבין את ה’לוגיקה’ של הענין. למשל, האר”י ז”ל מפרש: “כי, כגגד מה שחטאו בדור המבול להשחית את זרעם – נגזר עליהם (א.ה. ישראל שבמצרים היו גלגולי הנשמות של אותם הדורות הקודמים) ״כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו״, דוגמת עונש המבול עצמו, וכנגד מה שחטאו בדור הפלגה ״הבה נלבנה לבנים כו’״ – נאמר ״וימררו את חייהם בחומר ובלבנים כו’״”.
ואני לא מבין: למה ואיך ההוספה וההגברה של הרע מתקנת את אותו רע שנעשה? בשלמא אם העונש היה הגברת הטוב המנוגד לאותו רע (למשל, שהמצרים היו מחייבים אותם להוליד עוד ועוד ילדים ולגדלם) היה מובן, אבל כאן הם מקלקלים עוד יותר, ואיך זה מביא לתיקון? מה עוזר לזרע שנשחת, שישחת עוד זרע אחר, חלילה?

ובעצם, איך מגדירים את הפגם של השחתת זרע של דור המבול, ואיך המבול והשלכת הבנים ליאור מתקנת את אותו פגם?
וכן, מה גדרו של פגם דור הפלגה בשימושם ב’לבנים’, ואיך ‘מירור החיים בלבנים’ מתקן את אותו פגם?
[האר”י שם כותב שזה היה פגם ‘בדעת’, בגרמת הקרי של אדה”ר בק”ל שנים. אבל גם כאן איני מבין מהו “פגם בדעת”, ולמה ואיך הקרי גורם את הפגם הזה?]

בתודה גדולה, ובברכת פסח כשר ושמח.

תשובה:

בס”ד

יש כמה בחינות בתיקון הרע. א. הגברת הטוב כנגדו כגון חסד דקלקול כנגדו חסד דתיקון, או גבורה דתיקון. ב. חזרת הטוב, האור לשורשו, ועי”כ נעשה התעצמות ותוקף באור, מעין הצמצום לשיטת חב”ד שע”י הצמצום נעשה הגדלת האור ועי”כ יהיה גאולה לעת”ל שעתיד הקב”ה להוציא חמה מנרתיקה, כלומר ע”י ריבוי אור יוסר הנרתיק. ועיין ברמח”ל בביאור תיקון ע”י שריפת התורה רח”ל. ג. הגברת הרע, עד שהרע מכלה את עצמו, בבחינת אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. כי שורש כח הרע העדר, צמצום ראשון, וככל שחל יותר מעדיר את עצמו, עד שמבטל את כח העדר שבו, שמעדיר את כח ההעדר. ואזי נגלה הטוב, אור א”ס כבתחילה. ד. חזרת הדבר לשורשו ושם נמתק ונתקן.

השחתת זרע בדור המבול, אור בלא כלי, אולם טיפות. בחזרתם לשורשם, נעשה תוקף מן טיפות למים רבים. ולכך המבול מהותו תוקף של מים רבים מאוד. ועי”כ הרע כלה את עצמו והשחית את כל הרע. ובעומק מדין מעין מקוה המטהר.

השלכה ליאור. “יאור”. כתב הרמב”ן מלשון יהי-אור. ונודע בדור אמ”ר, אור-מים-רקיע. ולכך חזרה ליאור, לשורש האור זהו תיקונם.

לבנים. צירוף של אבן ועוד אבן ע”י פחות משלשה כלבוד דמי, ואף אם יש טיט בינתים לעולם יש רוח פורתא. וזה לשון לבנים מ-ל-בין. גילוי הבין לבין. וכן לבנים מלשון לובן העליון. ולכך סיפור ההגדה מתחיל מלבן הארמי, שנעשה לבנים.

מכח לבן. חיבור מכח יסוד הרוח כנ”ל לובן העליון. כנגד יעקב, קו אמצע. וכאשר מיררו את חייהם באופן של קוצר רוח זהו תיקון הרוח.

פגם הדעת, חיבור דקלקול או העדר חיבור. קרי יסודו תנועת חיבור לנוק’ ללא חיבור.