הכוונה לגבי שיטת טיפול פסיכולוגי. [#8386]

שאלה:

שלום כבוד הרב,. הרב ענה לי לאחרונה לגבי שיטת טיפול מסוימת ואשמח להתייעץ לגבי שיטה נוספת (פסיכולוג חרדי). זה מאוד עוזר לי לברור בעז”ה.

גישה הנקראת טיפול דינמי חוויתי – EDT:

נקודת מוצא מרכזית ב EDT היא שזה לא מספיק רק לדבר על הבעיות. ניסיון טיפולי רב ומחקרים רבים מוכיחים שאחד הדברים הכי חשובים שעוזרים לפתור בעיות הוא היכולת והמוכנות לחוות ו/או להביע רגשות אמיתיים, אוטנטיים, נורמאליים כמו עצב, כעס, אהבה, שמחה ועוד.
אולי זה נשמע מובן מאליו אך לאנשים רבים הפונים לטיפול פסיכולוגי יש קשיים גדולים בתחום החוויות הרגשיות. בגלל מגוון סיבות, חלקן לא מודעות לפונים, למעשה, הם ‘למדו’ לפחד מרגשות.
מה הכוונה ב ‘הם למדו לפחד מרגשות’:
כל אדם נולד עם רגשות כמו כעס, שמחה, פחד, עצב. כתינוקות לא היתה לנו בעיה לחוות רגשות אלה ולהביע אותם בחופשיות וללא מעצורים: כשהתינוק רעב ולא מקבל אוכל הוא מרגיש תסכול, מתחיל לכעוס ומביע זאת בחופשיות. מבחינתו זה דבר קיומי, הכרחי וטבעי ובד”כ זה גורם להורה לספק את צרכיו הבסיסיים של התינוק. כשהוא נופל ומקבל מכה כואבת, הוא עצוב ובוכה ובד”כ ההורה מגיב לעצב ולכאב ומלטף, מנשק ומנחם אותו. ההורה מקבל את הרגש הטבעי של התינוק ומגיב באופן מטיב ואמפתי. האימא לא מרגישה מאוימת מרגש התינוק.
בגלל חוויות ילדות, או חוויות אחרות בהמשך החיים, אולי בגלל אירועים מאד כואבים, משפילים, או בגלל היעדר התייחסות חיובית להבעת רגשות או בגלל סיבות אחרות, אנשים לעיתים ‘לומדים’ או ‘מתרגלים’ לפחד, הן מלהביע רגשות ו/או אפילו מלחוות הרגשות בכלל. ושוב: אני משתמש במילה ‘לומדים’ כי בהתחלה, במקור, התינוק לא פחד לחוות או להביע רגשות.

כמה דוגמאות:
נער בן 6 עצוב ובוכה כשחית מחמד של המשפחה מתה. אביו מגיב בכעס ואומר לו ‘בנים צריכים להיות חזקים, תפסיק לבכות אחרת אתן לך סיבה לבכות’. לעתים קרובות הנער מקבל מסרים כאלה מאביו. הנער ‘לומד’ לפחד בהתחלה מלהביע עצב ואחר כך אפילו ‘לומד’ לפחד מלהרגיש ולחוות את העצב. היות וקשה לפחד מרגש באופן ‘סלקטיבי’ לאט לאט הילד לומד לפחד בכלל מכל מיני רגשות בנוסף לעצב.

ילדה ביישנית בת ארבע עם קול יפה כועסת על אמא כשאימא כופה עליה לשיר בפני אורחים. כשהילדה כועסת, אמא אומרת לה שהיא חוצפנית, שזה חוסר כבוד לאימא וכעונש אמא לא מדברת אתה כמה שעות. לאט לאט הילדה לומדת לפחד מהבעת כעס (מוצדקת ומובנת) ואחר כך הילדה מפחדת אפילו מהחוויה של כעס עצמה. היא ‘למדה’ שאם היא כועסת, היא עלולה לאבד את הקשר עם אמא. היות והיא תלויה באימא היא לא יכולה להרשות לעצמה להביע את הכעס. היא מדכאת ובולעת את הכעס ובמשך הזמן היא ‘לומדת’ לדכא ולשתק כל סוג של רגש, שמא אמא תכעס ותעניש אותה באובדן הקשר.
למה שמים דגש על רגשות? למה רגשות הם חשובים?
רגשות הם המנגנון בעזרתו אנחנו יכולים לדעת מה באמת חשוב לנו, מה באמת אנחנו רוצים וצריכים. רגשות נותנים ‘טעם’ לחיים. רגשות מהווים מידע חיוני וכוח מניע לעשות את מה שאנחנו באמת רוצים וצריכים.

מחשבות ללא רגשות הם כמו אוניית מפרשים בלי מנוע או ללא רוח גבית. אולי יש לנו מפה ומסלול ואפילו הגה אך לסירה אין כוח, אין מנוע. בחיים יש לפעמים התלבטויות עם שיקולים מורכבים. אם אין רגש, שמחובר לרצון, קשה לפתח ידיעה פנימית מה להחליט. מה הכי טוב לנו, לאיזה כיוון להשיט את הסירה. כמו במצב בו יש לנו מפה אך אין מצפן…
פחד מלהרגיש רגשות טבעיים, אוטנטיים, אמיתיים, זה כמו להתקרב לצומת דרכים עמוסה וצפופה בשעת השיא, כאשר הרמזורים לא עובדים ואין תמרור ‘עצור’.

לפעמים אנחנו כן חווים רגשות של בושה, אשם מבוכה, חרדה. בד”כ רגשות אלה הם סימנים לכך שיש גם רגשות נוספים, שאנחנו מפחדים לחוות. אין לנו גישה לרגשות האלה. הרגשות של הבושה, אשמה וכו’ הם כמו תמרורים שאומרים לנו: “אתה מתקרב למשהו מסוכן”, בלי לומר לנו מה הסכנה.
בטיפול EDT המטפל יעזור לך להתגבר על הפחד מרגשות, ל’העיז’ להתחבר מחדש לרגשות. לזהות רגשות, להביע אותם כלפי האנשים החשובים לך. המטרה? להרגיש את מה שיש להרגיש ולבטא ולהביע את מה שאתה רוצה לבטא או להביע, ללא בושה, מבוכה או פחד. וזאת בהתאם למצב, התנאים הקיימים והרצון שלך.
הקושי שעולה כאשר אירועים בהווה גורמים למצוקה, כמו חרדה, התקפי זעם, דיכאון, אובססיה, ובעיות פסיכוסומטיות ועוד, נובעים מחוסר היכולת לחוות ולהתמודד עם רגשות באופן טבעי. בטיפול EDT, לומדים להרגיש באופן בריא, גם על ידי עיבוד הטראומות (האירועים שגרמו לחוסר היכולת להתמודד עם רגשות), וגם ע”י עיבוד אירועים מההווה.

הנקודה המרכזית עמה יש לי, כפסיכולוג, קושי עם הגישה היא שהמטפל מוביל את המטופל לוותר על הגנות פסיכולוגיות שנוצרו בילדות ועם השנים, והם הם גורמי התסמינים השונים, אך אין בכך בכדי להביא לשינוי של ממש, לטענתם, אלא על המטופל ממש לחוות בטיפול את הרגשות “הקבורים”, אלה שנקברו בילדות עקב תגובות ומסרים מהסביבה, וכך ילמד לשאת גם רגש/ות זה מבלי להפעיל הגנות פסיכולוגיות על מנת לא להרגישו. דהיינו, אם המטפל מזהה שהרגש החסום/קבור של המטופל (שהוא לא מודע אליו דיו וחווה תסמינים נפשיים בגלל שאינו חווה את הרגש ה”מקורי” הזה) הוא כעס, אזי הוא יוביל אותו ויעודד אותו לחוות כעס עד זעם בפגישה, כך שיפסיק לפחד מלחוות כעס ולהפעיל הגנות בכדי לא להרגישו כשהוא עלול לעלות, וכך יעלמו, די מהר לשיטתם, התסמינים/בעיות בגללם הגיע לטיפול (חרדה, נסיגה חברתית, דכאון, כאבי גוף שונים וכו). וכן למשל, אם זה רגש התאווה שחסום והמטופל למד לפחד מרגש/חוויה זו מילדות ולכן נוצרו לו הפרעות, המטפל יעודדו ויעזור לו להוריד הגנות כך שיחווה במלואו את הרגש הזה. לציין, שאת הזעם שעולה הם מעודדים לרוב להפנות כלפי ההורים בדמיון/מול כסא ריק, שזה בעיניי ודאי פסול מעיקרא ולא מרפא אלא מקלקל.
גם עם התיאוריה של הגישה די נכונה, אני מסתבך הלכתית עם העניין של לאפשר למטופל לחוות כעס רב בטיפול, מה גם שלרוב המטופל יגיע לזה מתוך חקירה של אירועי ילדות מתסכלים מאוד וזה עלול לצאת מול ההורים (שממילא לא אשמים ואף אחד לא אשם).

אני חושב שאם אדם הסתבך מילדותו עם רגש הכעס או התאווה, למשל, כי תגובות הסביבה סיבכו אותו או משהו אחר, והסתבכות זו סביב רגשות נורמליים גורמת לו בבגרותו קשיים והפרעות נפשיות שונות, אמור להיות די בכך שיגיע בטיפול להסרת ההגנות הפסיכולוגיות (הכנעה) ולהכרה בכך שלמעשה יש בו הרבה כעס לא מבוטא, עקב אירועי עבר וזה מ”הילד” שבו ולא מהבוגר שהוא כיום, וההימנעות הלא מודעת שלו (ה”איסור” הלא מודע שיש לו) מלחוות כעס יוצרת לו סימפטומים/תסמינים. היינו, עצם ההכרה בכך תתחיל לשחרר אותו, כך שיתנהל נורמלי עם כעס ולא יברוח ממנו ויתקן מה שצריך לתקן, ואין צורך להביאו בטיפול ממש לחוות כעס/זעם (שהוא בכלל ילדי ולא קשור להיום). או לכל היותר שיחווה קצת כעס בטיפול עם מודעות לכך ובלי לברוח מזה , ובלי להאשים אף אחד, לא בהווה ולא בעבר.
אני מבולבל ואשמח מאוד לעזרת הרב כך שלא תצא תקלה מתחת ידינו ונעשה השתדלויות נכונות ללא חלילה משהו שהוא נגד רצון ה’ יתברך

תשובה:

א. רגשות אינם רק צורך למשהו אחר לדעת מה חשוב, מה אנו רוצים, וכו’, אלא הם עולם גם לעצמם. עולם ההרגשה הוא עולם גמור (עולם היצירה). היחס לרגשות ככלי בלבד למשהו אחר זהו הקטנתו.

ב. נכון. בשום אופן אסור לתת לכעס להתפרץ בלא גבולות, כגון על הורים בפרט, ואף בכלל על כל דבר.

נצרך ראשית “מודעות” לכעס, מודעות לחסמים.

ואזי לתת לכעס לצאת במקום שאין איסור לכעוס, כעס פורתא.

ובעיקר לעקור את סיבת המניעים שגרמו שהכעס לא יצא לפועל.

וכן לעקור את שורש סיבת הכעס, שזהו עיקר העבודה הפנימית, שעמה כמעט לא מתעסקים במקומות אלו.