טחול מקום השחוק – במי שהוסר לו הטחול [#5878]

שאלה:

לכבוד מו”ר הרב שליט”א, לכבוד חודש אדר, החודש של “שחוק” דקדושה, הבא עלינו לטובה.
יש אשה שעברה ניתוח (קרוב לעשרים שנה בעבר), והרופאים בשעת מעשה אמרו לה שהם צריכים להסיר את הטחול שלה, משום שהיתה בסכנה אז, וכך עשו. אז היא שואלת לי, האם יש בכל זה יש משמעות פנימית יותר, על שאין לה טחול, כיון שהטחול הוא מקור השחוק, וכמו שאמרו בחז”ל (ברכות סא.), וא”כ אפשר שזה מורה לה שאין לה את היכולת להשלים את מדת השחוק?

היא שואלת זאת בפרט לאור דברי הרב (בתרגום ללע”ז) בשיעור של הרב על מדת הליצנות בסדרת “דע את מידותיך מהות המידות – רוח”, שבו הרב דיבר באריכות על ענין שחוק דקלקול ושחוק דתיקון.
ויש לי שאלה בנוגע לזה, כיון שהשחוק בא מהטחול (עכ”פ השחוק התחתון של הנפש הבהמית, כמו שהרב מסביר בכמה שיעורים), א”כ איך אדם יכול לשחוק אם אין לו טחול? וכעין שאלה זו יש לשאול בנוגע לכליות, שה”כליות יועצות”, האם זה משמע שאדם שיש לו רק כליה אחת אין לו כ”כ כח העיצה?
יישר כחך להרב שליט”א. תודה רבה.

תשובה:

בכל דבר יש אור וכלי. וכן בענין השחוק. אור – תכונה נפשית. כלי – מקום בגוף שבו שורה ביחוד, והוא הטחול.

וכאשר הוסר הטחול, האור קיים, אולם חסר כלי גמור, אולם מ”מ נשאר רשימו של טחול, ככל דבר בבריאה שהיה ונסתלק, אין הסתלקות גמורה.

וכאשר אין כלי גמור בגוף, האור מתפשט בכל הגוף. ויש בזה חסרון ותירון. חסרון, שנחסר כלי גמור שהדבר יתקבל בו בהתיישבות. יתרון, שאור השחוק מתפשט לכל הגוף.