כבד פה [#2586]

שאלה:

לכבוד הרב שליט”א

כשנכנסתי לעולם פנימי, נוצר אצלי בעיא של גמגום וכבד פה קל. גם קודם לכן היה לי קצת קושי עם אותיות מסוימות, אבל לא גמגום. הוא משתנה לפי הנושא שעליה אני מדבר ולמי אני מדבר. זה מתבטא בקושי לדבר בכלל, במתינות בהוצאת מילים בפה, בכפילות או בהארכת ההברה הראשונה וכיוצ”ב. סוף סוף הוא לא בעיא חמורא, אבל הוא ניכר לי ולאחרים.

חשבתי כמה סיבות להסבירו :

1) מחמת פחות צורך נפשי לדבר ע”י היכולת לחיות עם עצמי ולנצור דברים בלבי בלי להגידם, ולכן הדיבור הוי פחות טבעי.

2) מחמת שע”י עבודה פנימית המחשבות נעשו יותר בהירים והשתדלתי שדיבורי יהא הוצאת מחשבתי ולכן אם הסיבות גורמים דיבור בצורה אחרת נוצר קושי בין מצד הרצון לשתוק בין מצד המחשבות /דמיונות שעוברים בלבי באותו שעה ולכן יש רצון כאילו לומר שתי דברים כאחד.

ואם אני מדבר בנושא שכן מעניין אותי, מ”מ אם הגדרת הדבר לא ברור אצלי במילים יתכן שזה יוצר קושי. ועוד שלא גמרתי בדעתי עדיין איזה מילה להקדים ואיזה לאחר,ובפרט במחשבה עיונית שיש רצון לומר כל המחשבה במילה אחת.
ומ”מ בכה”ג יותר קל.

3) אם אני מדבר למי שאני ירא ממנו או נכנע לו (עכ”פ שמצד דרכי הנימוס אני נכנע) או למי שתכונות נפשו חזקים בפעולתם ממני (אני יותר שקט) אני מגמגם יותר וגם ממעט בדיבורי יותר. ובפרט אם אותו אדם דעותיו או מעשיו שונים ממני אפ’ אם אין בינינו מחלוקת, יש יותר גמגום. ומצאתי דבדיבור עם נשים הדיבור נעשה הרבה יותר קל.

4) עוד גמגום שלא נראה קשור כ”כ להנ”ל וגם היה בי לפני כן: כשאני קורא או אומר במהירות אזי אני “נתקע” לאחר כמה מילים ופעמים עי”ז אני כופל המילה האחרונה שאמרתי לאומרה יותר לאט ובדקדוק אותיותיה (בתפלה וכדו’) [יש אותיות וצירופי אותיות שאני נתקע בהם יותר – כנראה אותם אותיות שהמבטא שלהם יותר קשה לי כגון אות שין ימנית ושין שמאלית כו’] אבל אני נתקע גם במקום שאין דקדוק האותיות העכב כגון בלימוד , ואז אני לא כופל המילה, אבל זה מקשה עלי הקריאה בפה. [כנראה הקריאה מהר בא מיסוד האש שלי ואולי גם מזה בא הבעיא. גם כשיש חברותא אני מרגיש דחף לקרוא יותר מהר.]

מה הדרך הראויה לטפל בהבעיא, ומה הגורם או הגורמים הנכונים לכך (וכמש”א הרב דע”י ידיעת הגורם אפשר לטפל בו) ?

יתכן שלא ציירתי הבעיא ומרכיביה כמות שהם ממש, שקשה לזהותם על עצמי הגם קשה לציירם בכתב, אבל אני מקוה שהרב מבין הענין.

יישר כח מאד.

תשובה:

בס”ד

יסוד הגמגום חוסר שחרור של דיבור טבעי, והפעלת המחשבה בצורה לא מדויקת. ועי”כ נוצר נתק קל בין השכל העיוני לשכל הדברי, ושליטת השכל העיוני על השכל הדברי, באופן לא מאוזן.

ולכך יש ב’ אופני תיקון.

א. דיוק המחשבה עם הדיבור. כגון להשתמש במילים קבועות שהתרגל לדברן, לחשוב לפני שהולך לדבר מה הולך לומר, תוכן הדבר, וצורת אמירתו.

ב. לדבר מתוך ההרגשה, מתוך הלב, ולא רק מתוך השכל, שהדיבור לא יהא רק הוצאת המחשבה, אלא הוצאת ההרגשה. ולעת עתה בזמן קטן ביום, שיחה קצרה ממש ייחד לדבר מתוך השכל הבהיר בלבד.

בכללות כפי הנראה ישנה כאן שקיעות עצמית לא מאוזנת, והקשר עם בנ”א אינו טבעי וחלק ממש. ולכך חלק מן התיקון קשר רגשי פשוט וחלק עם בנ”א. יתכן שהכניסה לעולם פנימי יש בו גם ניצוץ של בריחה מן העולם.

זאת ועוד. יתכן מאוד שהרצון לדבר לדבר דיבור של הוצאת המחשבה נובע בחלקו מן גאוה, ולא מדיוק טבעי. גאוה זו סופגת קושי בהפגשה באדם שיש אילו כניעה או לפני אדם חזק, ואזי נעשה ההיפך, שפלות. ותנועת? הגמגום חלה הן מתוך הגאוה, והן מתוך השפלות, ולכך האיזון בין הגאוה (והסגירות) לבין השפלות כפי הנראה בס”ד יקטין את הגמגום.

הגאוה באה מיסוד האש מתגלה אף במהירות הקריאה. ולכך איזון של יסוד האש יקטין אף זאת.