פרידה [1060]

שאלה

אני לומד בישיבה, בה אני נמצא עם החברים כל הזמן, התגבשנו יחד וחווינו יחד חויות רבות. בעוד זמן קצר מסתיימים להם ארבע שנים יחד בישיבה. חלק ממשיכים יחד וחלק עוזבים.ישנם כמה דברים שנעשים אצלנו כפרידה: ישנם מחברות כמספר החברים, לכל אחד מחברת, וכל אחד רושם לחברים שלו במחברת דברי הערכה, ברכה, תכונות שעיקריות אצלו וכו’.ודבר נוסף זהו טקס סיום במעמד הישיבה, בו מברכים ומודים לרבני הישיבה ועובדיה, מציגים תמונות מאירועים משמעותיים שהיו (ניתן לקחת למזכרת) ועוד. שאלותי:
א. כיצד, בכלל (בלי קשר למנהגי הישיבה), צריכה להיות פרידה משמעותית כזאת. בעיקר הפרידה מחברים שעוזבים לישיבה אחרת ולא נפגש עוד, שהם חברים שהיו לי איתם קשרים אישיים ומשמעותיים רוחנית. ? וכן, לא במעמד הפרידה, אלא בכלל, מה היחס שלי לאותו חבר, למדנו אחד מהשני הרבה ונגמר. מה הלאה? -לשמור על קשר? איזה סוג קשר?-שנינו עסוקים בשנים הקרובות בלימוד התורה, כל אחד במקומו.?
על המנהגים הנ”ל (בהנחה שהרב מסכים שיש להם משמעות נשאלו השאלות האלו, אם אין בהם אז הרב יאמר) :
ב. לגבי כתיבת ה”מכתבים” במחברות. אילו דברים כדאי לרשום (ברכות, מידות שלמדתי ממנו, את הערכתי כלפיו, דברים שאולי לדעתי הוא צריך לתקן וכו’) ?
ג. כשאקרא את המחברת בה רשומים הדברים שהחברים כתבו לי עלי, מה המקום של זה בבנין הנפשי? צריך להתרגש מזה? מה היחס הנפשי שצריך לתת לדברים שאותם חברים אמיתיים, מעין “חברה לשם שמים” שכותב הרמב”ם, חושבים עלי? .דברי “ביקורת” יותר מובן לי תפקידם, צריך לשמוע, לחשוב אם יש בזה אמת ואם כן לתקן את אותם דברים. דברי שבח והערכה, מה יש להסיק מהם?- נחת? חיבור לכותב (למרות שהוא עוזב)? .
ד. לגבי הטקס. מה המצב הנפשי בו אני אמור להיות נתון באותו מעמד, האם שמחה, התפעלות, עצבות ? וכן מה תפקידו של ערב מעין זה?, כולנו זוכרים בפנים מה עברנו, אין כאן איזה חשבון נפש של הסקת מסקנות לתיקון וכדומה, לכאורה “סתם” זמן מבוזבז (כמובן חוץ מהתודות והערכות שכלפי הישיבה).מה תרומתו לבניין הנפשי?
ועוד: איזה יחס יש לתת למזכרות מעין אלו (תמונות שמסמלות רגעים משמעותיים וכדומה) ?
וכן, בראיית והעלאת זכרונות אותם חוויות רוחניות משמעותיות, מה עניינם? בסדר, עברנו חוויה שבנתה אותנו רוחנית, בסדר, אפשר להמשיך הלאה בבנין הנפשי, מה צריך להיזכר באותם דברים?

סליחה על האורך. זהו נקודת זמן מאוד משמעותית בעיני. עברנו שנים מדהימות רוחנית (!) יחד, וכעת איני יודע כיצד לעבור פרידה כזו.

תודה רבה !!

תשובה

א. בדרך כלל יחסים בין חברים קיימים בצורה מאד כללית ואנשים לא מודעים לאופני הקשר בפרטות שיש להם עם אחרים, אלא כשהם נהנים להיות עם משהו ויש להם הרגשה טובה בקרבתם הם נעשים יותר ויותר חברים ומעורבים כל אחד בחיים של השני. הצורה הנכונה היא כאשר ברור לאדם מהות הקשר שיש לו עם ידידיו, ועל איזה סוג קשר זה בנוי. נפש האדם מורכבת הרי מכמה חלקים ומכמה רובדים ולכן חיבור האדם לזולתו יכולה להיות בכמה וכמה אופנים שונים, חיצוניים יותר ופנימיים יותר וכו'. כשאדם חי מתוך מודעות זו החיבורים לחבריו יותר מדויקים וממילא יותר חזקים ואמיתיים.
אם הצורה הנ"ל לא היתה קיימת או קיימת רק במקצת או יתר על כן עד היום [עת הפרידה] זה הזמן לשבת ולהתבונן בתוך עצמכם ולברר את הדברים. שכל פרידה היא הפקעה במידה מסוימת למצב קודם של חיבור וככל שנקודת החיבור יותר מבוררת כך הפרידה יכולה להיות בצורה נכונה יותר.
עצם הפרידה מתחלקת לב' חלקים, החלק הראשון הוא בין האדם לעצמו. הרי נפש האדם עומדת לעבור מעבר ושינוי משמעותי שהלא מכל קשר עם חבר הנפש מקבלת סיפוק מסוים וכשזה נחלש או נפסק ברור שזה גורם קושי מסוים לנפש [ככל שהקשר יותר פנימי ועמוק הקושי גדל כמובן].
כשהאדם בירר לעצמו את סוגי הקשרים שיש לו הוא לא יוצא מהפרידה רק עם הרגשה כללית לא נעימה בלתי מבוררת, אלא הוא יכול להבין מה חסר לנפש שלו ומהו שורש הקושי שעובר עליו. הבנה זו דבר ראשון מקילה לו על עצם הקושי [וזה יסוד כללי] שכשברור לאדם מהות הקושי הנפש מקבלת את הדברים ביחסיות הנכונה בלי לפרוץ את גבולותם (שמטבע הדברים כשלא ברור השורש והסיבה הפרטית לקושי הוא מתרחב בנפש האדם הרבה מעבר לשיעור המתאים). ודבר שני הוא יכול לנסות לספק את צרכי נפשו בצורה אחרת, וכן האדם רואה כמה רמת החשיבות של כל נקודה לנפשו וממילא הוא יכול לתת לזה את היחס הנכון בעתיד בחיבורו לאחרים.
החלק השני של הפרידה הוא מה שבין האדם לחברים שמהם הוא נפרד [וסביב החלק הזה בעיקר מרוכז שאלותיכם].
לאחר שברור לאדם מהות הקשר שלו עם חבריו והוא מכיר ומעריך את חשיבותו של אותו קשר בשנים אלו של חייו, אז עבודתו בזמן זה של פרידה היא לנסות לבטאות את הדברים לחבריו באופן אישי ולהכיר טובה על כל מה שהיה ביניהם.
מובן מאליו שלא ניתן לפעול בצורה כזאת בערב אחד ובכמה שעות של מעמד פרידה, לכן צריך להבין שפרידה היא תקופה, שבתוך תקופה זו יש לפעול בצורה הנ"ל.
למותר לציין שהמהלך לא יקח מסדר הלימוד או מהשקיעות בלימוד ח"ו, אלא יקבלו את היחס הנכון והראוי.
נקודה נוספת, יש לעורר את הלב לנקודת העתיד של חבירו, לחפוץ באמת בטובתו, שהרי כל אחד הולך לדרכו ויעבור את מה שיעבור לפי חלקו.
ביחס לנקודה של שמירת קשר עם החברים, זה ברור שהשינוי במציאות גורם שינוי באופן הקשר בין החברים, וא"א לשמור על קשר עם כל חבר אבל כשמדובר ביחס לחברים ממש קרובים שנוצר ביניכם קשר פנימי ועמוק כדאי לשמור על איזשהו קשר אפי' אם זה רק פעם בחודש או בבין הזמנים ובכך להמשיך את החיבור הפנימי שקיים. אולם מתוך בירור איזה חלקי קשר היו עד עתה, ומה חפצים שישמר מעתה, או יתר על כן גילוי חלקים חדשים.
ב. ביחס לשאלות הבאות יש להקדים שכל פעולה חיצונית מקבלת את משמעותה רק כאשר היא נפעלת מנקודה פנימית באדם מתוך מחשבה ולב (חוץ ממעשה מצוה ממש שגם עצם הפעולה יש לה משמעות.)
עבודת האדם היא להתבונן ולהבין מהי הנקודה הפנימית של כל פעולה חיצונית ולנסות להתחבר אליה. ענינים כאלו יחזרו על עצמם בכמה וכמה פנים במשך כל החיים ולכן כדאי מאד לקחת את ההזדמנות ללמוד איך לגשת לדברים מהסוג הזה וזה יהיה מפתח שתוכלו להשתמש בו לכל החיים. לכן, נפתח כאן כמה כיוונים אבל עדיף שתנסו בעצמכם להגיע לנקודות הפנימיות, ואם קשה אפשר להעזר במה שנכתב.
"המכתבים", יש לרשום דברים היוצאים מן הלב, דברים אמיתיים ונכונים. זה ההזדמנות לבטא את הכרת הטוב והברכה לעתיד כמו שנתבאר לעיל.
יש להתחשב במה שנהוג לכתוב בדרך כלל בכדי שלא לפגוע באנשים [לא נראה שזה הזמן והמקום לביקורת].
ג. צריך להבין, הרבה בנ"א עסוקים כמעט כל כולם במה שאחרים חושבים עליהם, ועל פי זה הם תופסים את מציאות עצמם, וזה כמובן לא הצורה הפנימית ואף אינה מדויקת. אדם צריך להגיע להכרת עצמו ומשם לעבוד את ה'. לכן כשהוא קורא או שומע דברי שבח והערכה על עצמו עליו לבדוק בתוך עצמו אם הדברים באמת קיימים בתוכו וא"כ עליו להיות שמח בחלקו, אבל לא מצד מה שאחרים חושבים כך עליו אלא מצד הקנין בנפש שלו בתוך עצמו.
ד. ראשית כל הכרת הטוב לישיבה ולרבני הישיבה וכו' אינה נקודה צדדית כלל, וצריך להתיחס לזה באופן שנתבאר ביחס לחברים, התבוננות והכרת הטוב על מה שזכיתם לקבל מהם [וגם לזה צריך זמן לעצמו וא"א להכניס הכל במעמד אחד].
חייבים לזכור שהם אנשים עם חיים שלמים מחוץ לישיבה עם טרדות משלהם שמשתדלים כמה שיותר להניחם בצד וללמד, ולהיטיב עם התלמידים הרבה מאד.
הטקס עצמו יכול לשמש לאדם כדבר שפותח את לבבו אבל צריך שיהיו דברים בתוך הלב כדי שיהיה לזה משמעות ותועלת אמיתית ולא רק התעוררות חיצונית, כגון אם האדם עבד בצורה שנתבארה לעיל בענין הקשר לחברים ולרבנים וזה נמצא בלבו אז בפתיחת הלב הוא יכיר וירגיש את הנקודות האלו שקיימים באמת בלבו יותר בגלוי.
"העלאת זכרונות", אם הם מזכירים נקודות על קנין אמיתי או של העמלות והיגיעה שהאדם עשה למען קנין רוחני אז הם יכולים להועיל ע"י שהוא רואה את התקדמותו ואת כמה הוא השקיע למענה. [זה יסוד כללי להצלחה, שהאדם צריך תמיד להסתכל אחורה לראות איפה הוא היה ואיפה הוא נמצא היום, לראות את ההתקדמות ולשמח בה וזה נותן כח להמשיך הלאה, לעמול ולהתיגע].
זכרונות טובים אחרים יכולים אולי לתת לנפש איזושהי הרגשה טובה קטנה כמו להריח ריח טוב, ואפשר להשתמש בזה בזמנים שהנפש חלשה, באיזון נכון עם שאר חלקי הנפש.


קטגוריות