עומק איסור אכילת חמץ [#2522]

שאלה:

שלום לרב שליט”א.

האר”י ז”ל מבאר את איסור אכילת חמץ בכך שהחמץ והשאור הם במוחי הדעת של ז”א (ומחמצת ומשארת בלאה שבאחוריו), ומפני שיש בהם דינים, יש חשש שהחיצונים יתאחזו בהם, ולכן הם אסורים ז’ ימי הפסח, כלומר הם מתכנסים לתוך ז”א ולא מתגלים לחוץ, וכך נעשית להם שמירה מן החיצונים לכל השנה.

1. מה הנמשל של אותם “מוחין שיש בהם דינים וחשש מן החיצונים”, במושגים מוכרים לנו? האם מדובר, למשל, בחכמה החיצונית שעלולה להיתפס כמתנגדת לחכמת התורה (מפני ה’דינים’ שבה, כלומר שהיא בצורה של ניתוח של חלקי העולם בניתוקם מהמערכת הכוללת והאחדותית שהתורה מלמדת), וצריכה שמירה שלא תיולדנה ממנה השקפה עולם ואמונה לא נכונות, והשמירה הזו נעשית על ידי הימנעות מהעיסוק בה בימי הפסח, ואדרבה, בימים אלו נעסוק באמונה האמיתית המבוססת על הכללות והאחדות, ובהשרישנו את אותן יסודות בנו נהיה מוצלים כל שאר השנה מליפול לחיצוניות של החכמות החיצוניות?
אמנם, אם זה הנמשל, אינני מבין למה יעקב ביחוד נקרא “איש תם – בעלה של לאה הנקראת תם”? האם ידוע בו קשר כל שהוא עם חכמות חיצוניות ותיקונן?

2. האם ניתן בעינים שלנו להבין ולחוש איך החמץ הלחם שאני אכלתי היום (ושאמנע ממנו בפסח הבעל”ט) מגלם את אותן מוחין, ואיך יש בו חשש של אחיזת החיצונים, ואיך שמירת הפסח שומרת אותו מכך כל ימות השנה? [אם תהיה לנו השגה בזה, המניעה שלנו מהחמץ תהיה נעשית בחיות, וענין אישי ממש, במקום להיות רק ‘חובה דתית’, בגדר ״חוקה חקקתי אין לך רשות להרהר וכו’״].

תודה כפולה ומכופלת לרב על העמקות שבתורתו.

תשובה:

בס”ד

מצה, הויה פשוטה. חמץ הויה טופחת מעבר לגבולותיה. מקביל לחכמה ובינה. חכמת הוית הדבר בגבולותיו, אבא יסד ברתא, “הן הן גבולות עולם”. לעומת כך בינה, מבין דבר מתוך דבר, ומוליד ומרחיב את הדבר, “רחבה מני ים”. כח הרחבה זו נקרא חמץ. הרחבה זו מצד הקלקול נקראת גאוה. לעומתה מצה, ענוה, הכרת גבולותיו.

כאשר ברור גבולות הדבר בברור גמור, שייך אח”כ להרחיב, ואזי ניכר מה הגבול ומה ההרחבה. אולם כאשר מערבבים ההרחבה מתחלה, נעשה חוסר בירור היכן גבול הדבר והיכן הרחבתו. ולכך נאסר בימים אלו לאכול חמץ ע”מ לברר את גבולות הדבר. ואחר עבור ז’ ימים אלו, מכאן ואילך מחודד הגבול ומחודד ההרחבה.

והבן שכח הסט”א, בחינת “נחש פורץ גדרו של עולם”, דעת דקלקול, כל יניקתו מכח ההרחבה שמטשטש את הגבול, ולכך הוסיף איסור לא לגעת בעץ. וביטל הגבול של לא לאכול. ולכך כאשר אדם אוכל חמץ דבק בכח ההרחבה. אולם ע”י שבפסח נמנע מכך קונה גבול של מוחין, ואח”כ ברור מה התוספת, וזה ההיתר לאכלו כל השנה. ובעומק, חמץ בסוד גוזמא דקדושה. ונודע שר’ ברוך ממעזבוז, נכד הבעט”ש דבק בו. יעקב – תם – שלם. תולדתו, יוסף, הוספה, הרחבה. לאה שורש ליהודה, דוד. גילוי העצם ללא הוספה. וזהו משיח בן דוד. עצם משיח בן יוסף, הוספה.