שאלה:
שלום לרב היקר שליט"א,
אשמח לדעת הרב לגבי שימוש באבחנות נפשיות? כפסיכולוגים, אנו נאלצים לעיתים קרובות, לעיתים עם תועלת ולעיתים בלי שיש לזה תועלת ממש, להשתמש באבחנות שונות - דיכאון, חרדה כזו או כזו, הפרעת אישיות מסוג כזה או כזה או כזה, אוטיזם, הפרעת התנהגות, הפרעת טראומה, טורדנות כפייתית, ניתוק רגשי ועוד ועוד (יש ספר אבחנות ענק DSM שאנו משתמשים בו)... מצד אחד זה מרגיש לי עלמא דפרודא - המון ענפים ומופעים שונים, אך מצד שני לפעמים ההתחקות אחר מבנה האישיות המסוים של האדם ומתן שם לזה או הגדרת אוסף התסמינים לכדי אבחנה (דכאון, חרדה) עושה סדר במורכבות האנושית ומאפשר לטייב את הטיפול.. אך, לתחושתי זה מפספס משהו. אני משתדל ב"נ ובס"ד לאחוז את החבל בשני קצוותיו - גם להתשמש כשיעיל למטופל או לי כמטפל באבחנה ספציפית וגם לראות את המכלול ואת אי הקבעון של הנפש, את אפשרות התנועה המתמדת שלה ושאוסף התסמינים לא יקבע אותי או את המטופל. תודה מראש. מקווה שברורה התהייה שלי
תשובה:
מחד יש לראות את המטופל כ"נשמה טהורה", ולחוש כן בחוש גמור. ומאידך יש לראות את מכלול האישיות, בכל קומתה, מעלותיה וחסרונותיה.
ובכל הגדרה שלילית, כגון דיכאון וכדו', יש גם להגדיר במקביל את החלקים הטובים שבנפש בשם, ולתת תמונה שלמה על כלל הנפש.
קטגוריות
