הקשר בין ערכה עצמית ללימוד ולשמירת הברית [#10819]

כ"א טבת התשפ"א

שאלה:

א) יש יסוד מוסד שהאדם אינו יכול להעריך עצמו ע”פ מה שהוא עשה או על מה שהוא מרגיש, דא”כ אם אני לומד טוב היום אז אני מרגיש שאני בעצם אדם טוב ואם אני לא לומד טוב היום אז אני מרגיש כאדם רע, וזה מביא לדלות הנפש ושפלות בהמית, שגורם יאוש, שמפיל אם האדם מטה מטה. אלא האדם צריך להעריך עצמו ע”פ המודעות שהוא נשמה טהורה חלק אלוק ממעל. אמנם יש דברים קשורים עם עצם הוי’ של האדם, א’ לימוד התורה, שהתורה הוא עצם הויית האדם, וב’ שמירת הברית, שכל שמחתו וכל מעמדו וכל מדרתגו תלוי כמה הוא שומר את מדת יסוד שלו. וא”כ השאלה הוא, אם האדם מרגיש שמח עם עצמו ושיש לו הערכה עצמית בתקופה שהוא מצויין בשמירת הברית ומרגיש שפלות ושנאה על עצמו בתקופות שאינו שומר בריתו, וכן אם הוא מרגיש שהוא אדם טוב ושיש לו הערכה עצמית ביום שהוא לומד טוב, ומרגיש שהוא רע ביום שאינו לומד טוב, האם יש לו יחס בלתי נכונה כלפי עצמו כיון שסו”ס הוא צריך להיות מודע שיש לו נשמה טהורה לעולם שאינו תלוי בשום דבר אחר אפי’ תורה או שמירת הברית (או אפי’ אמונה בהבורא ודביקות בהבורא), או שכיון שדברים אלו (תורה ושמירת הברית) הם קשורים עם עצם הוייתו וא”כ אם יש לו חסר בדברים אלו אז נכון מאד למה הוא אינו מרגיש טוב עם עצמו, ואינו די לו לנחם עצמו על שיש לו נשמה טהורה שהוא חלק אלוק ממעל, דהא א”א להיות שמח בעצמו אם אינו עושה רצון ה’, עכ”פ אם אינו עושה הדברים שהוא כ”כ יסודיים לקיום נפשו, שהם תלמוד התורה ושמירת הברית (ואמונה ודביקות).
ב) ראיתי בקונטרס בעניני שובבי”ם הגדרה מאדמו”ר מסטוטשין שליט”א (ר’ מרדכי זילבר שליט”א) שבדור האחרון יש בעיקר ב’ מהלכים בעבודת ה’, בסוד משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, והדרך של משיח בן יוסף מגדיש שמירת הברית משא”כ הדרך של משיח בן יהודה מדגיש תפילה ואמונה, וזהו הסיבה למה יש דרכים וחוגים בישראל שלוחמים על שמירת הברית (כגון החסידים ובעיקר ברסלב) ואילו במחנות אחרות אין זה הדגש (כגון בעולם הישיבות, שאין מדברים על ענין זה), לא מפני אי-חשיבות בענין אלא מפני שאין זה העיקר שהכל תלוי בו, אלא שהדרכים האחרות סוברים שהעיקר הוא תפילה או תורה או אמונה, ועכ”פ יש שני מיני עבודה שורשיות בכלל ישראל ועל מה נותנים דגש מיוחד עליו, כיון שכל מחנה סברו שהעיקר שהכל תלוי בו הוא או תורה או תפילה או אמונה או שמירת הברית. ועיקר אלו שנותנים דגש על שמירת הברית שייכים לעבודת משיח בן יוסף, ואילו שאר דרכים בכלל ישראל שאינם לוחמים כ”כ בענין בשמירת הברית אלא מדגיש יסודות אחרים ביהדות (או תורה, או אמונה, או שמחה בחלקו, או תפילה) שייכים למשיח בן דוד. לפי”ז, השאלה הוא, דלכאורה יש ב’ מיני אדם בנוגע להתגובה על פגם ברית שהם נכשלים בו, יש שעוברים על שמירת הברית ואינו כואב להם כ”כ, וממשיכים בדרכם, ואין להם התפעלות מנפילות שלהם, ואינם מעוניינים כ”כ לתקן פגם ברית, ולהיפוך יש אלו שסובלים צער מהמלחמה התמידית שיש להם עם שמירת הברית, וכל נפילה מצער אותם עד דכדוכה של נפש, ואינם מרוצם עם עצמם בכלל כיון שהם יודעים שהם נכשלים כסדר בדבר כ”כ יסודי שפוגם את את כל נפשם וכל המסתעף עמו. האם זה אומרת שאלו שיש להם צער מהנפילות שלהם והם מרגישים שכל החיים שלהם הוא מלחמה בזה ואין להם שמחה בעצמם מחמת זה כיון שהם מרגישים אך מדת היסוד הוא כ”כ קשור עם מהותם הפנימית, ששורש עבודתם הוא בסוד משיח בן יוסף, שלוחם עם קדושת הברית?
ג) וכן השאלה הוא גם להיפוך, אלו שאין להם כ”כ צער על שאינם נזהרים בשמירת הברית, ועכ”פ אלו שאינם עוסקים בתיקון לפגם ברית על אף שנכשלו, האם זה משום שיש להם טמטום הלב או משום ששורש עבודתם הוא במשיח בן דוד שאינו מתייחס כ”כ לשמירת הברית אלא נותן דגש על אמונה ושמח בחלקו?
בתודה רבה להרב,

תשובה:

א. עצם הויתו טהורה, “נשמה שנתת בי טהורה היא”. אולם “לבושיו”, יתכן וימנעו מן אורה של הנשמה לצאת לפועל. ונצרך יחס לעצמו, ולבכח שבו, לבין יחס לבפועל שבו.

ב. לא. לכולי עלמא יש לשמור על הברית מכל משמר. כל הנידון ב”תוספת” שמירה.

ג. טמטום הלב.