ניתוק מאינטרנט, ואיך להשפיע אחרים להפריש עצמם? [#10994]

כ"ד טבת התשפ"א

שאלה:

[4 שאלות בענין אחד]
א) ניתקתי את עצמי מכל שימוש באינטרנט ואפי’ איימייל, חוץ מפעם אחת בשבוע שיש מישהו שבא לביתי לשלוח האימייל שלי שאני צריך לשלוח וגם כדי להודיע לי כל דבר שהוא נחוץ לי. בעלי בודק האיימיל שלו, ולפעמים החבירות שלי משלחים שיעורים להאיימייל שלי, והוא ירד את השיעורים מתוך האיימיל אל המחשב. בעבר הייתי עוסקת מאד בדברים טקניים של שיעורי תורה וגם הייתי עסוק הרבה עם “וואטס-אפ” ואתרי תורה. הרבה מהחבירות שלי עדיין לומדות ומשתמשים בכלים אלה. א’ מהם הזמינה אותה לדבר על שיעור בפלפון, וצלצלתי ל”זום” לדבר שם כזמן חצי שעה, אבל הייתי מסופק אם מה שעשיתי היה ראויה או לא. יש לי את השיעורי שמע של השיעור, ויש חבירות ששאלו אותי לקבל השיעור, ושילחתי את השיעור להם, עם דפים, על הענין של “יציאה ממים רותחים”, ושילחתי להם גם חומר מספר בלבבי ח”ג. האם כל מעשה הנ”ל היה כשר או לא?
ב) פעם אחת בשבוע אני מצלצל לחבורה ע”י זום, כדי לשמוע שיעור על ספר תומר דבורה. האם זה מותר, אם כל רצוני הוא להמתיק דינים?
ג) א’ שואל אותי אם אני יכול לעזור אנשים ע”י פרויקט שנבנה על אינטרנט וגם נלמדת ע”י אינטרנט. אמרתי לה שאיני רוצה לעשות את הנ”ל מחמת שאני לא רוצה להרגיש קשר רגשי לדבר כזה שיש בו שייכות עם אינטרנט. הקשר שיש לי עם ה’ הוא הרבה יותר עמוק מכל מה שאני חווה בעבר בהאינטרנט. ברצוני להרביץ קדושה לאחרים ולא סתם לדבר לאחרים לעזוב האינטרנט, ואני חושבת שעי”ז יהיה קל יותר לבנ”א לפרוש מהאינטרנט. ממה שאני חווה עם עצמי, הדבר שעזר לי הוא היה, שאני מכיר איך שאהבת ה’ שלי שולט על צערי, מחמת שאני בנה אימון במושגים מסוימים קודם שהבנתי איך שהקב”ה הוא עשה את הכל. כשאני מדבר עם אחרים מחיים שלי כדי להשפיע עליהם, אני אומרת להם שאנחנו אינם כאן כדי להרגיש את קיומינו, ועל כן אנחנו צריכים להיות אמיתיים עם עצמנו ולמצות ולהתוודות על שאר ההתקשריות שלנו ומתי הם נתהוו, ועל איך שבטחוננו בה’ ואהבת ה’ שלנו היה נתכסה ע”י החושך שהיה בחיינו. כשאנשים שומעים זאת, הם מוצאים דברים אלו קשה עליהם, והם מרגישים שכל זה מכניס “שליליות” בחייהם, ושאין להם הכוחות הנפש לסבול דברים הנ”ל.
ד) התייגעתי הרבה לראות הנ”ל כאפשרות וזכות להכיר ה’ ולאהוב אותו, וכמו שהרב מלמד אותנו, אבל כשהדבר בא לידי ביטוי ביחס להשתתף אחרים את מה שאני חווה, אני חושבת איך שאני צריך למצוא דרך קלה איך להשפיע המושגים הנ”ל על אחרים. האם יתכן שכל האימון שלנו צריך להיות רק מרוכז על עשיית רצון ה’, ועי”ז אנו מקווים באמת להגאולה, וכיון שכן, האם יש לנו להכיר איפנה אנחנו נמצאים ועל איך שאהבת ה’ ויראת ה’ שלנו נסבך עם דברים אחרים שאינם הקב”ה, ומתוך הכרה זו, עלינו לצעוק משם, לא כדי להרגיש את קיומינו אלא כדי להשפיע אהבת ה’ שיש לנו בעצם, שנשארת לעולם בטהרתה, שנתחלף בחיינו לאהבות אחרות (ברצוא ושב)?

תשובה:

א. ראוי לפרוש בהדרגה, אלא אם כן זהו “קירוב רחוקים בלבד”.

ב. כנ”ל, לפרוש בהדרגה.

ג. לדבר אליהם בהדרגה לפי מדרגתם!

ד. העיקר לכוון להרגיש את נוכחות ה’, ולעשות את רצונו, כל אחד ואחת לפי מדרגתו ולפי הצורה המתאימה לנפשו.

אין דרך אחת שמתאימה לכולם, על כל אחד ואחת לחפש את הדרך המתאימה לו – לה בפרטות.