שאלה:
אני מבין (לפחות מבחינה אינטלקטואלית) שהשם הוא המקור לכל ההנאה וההנאה שאני מקבל בעולם הזה. עם זאת, נראה (לפחות באופן שטחי) שהוא "נותן חסות" לי למתנות האלה. (ברור שהוא נתן לנו את כלים
לחוות את ההנאות האלה, אבל אחרי זה, כשאנחנו מקבלים הנאה, זה רק בעקיפין ממנו. אנחנו למעשה מקבלים הנאה ישירות מאנשים ודברים. לכן, ההתקשרות אל המקור הישיר של ההנאה מרגיש חזק יותר מההתקשרות ל"נותן החסות "של חוויות אלה. לדוגמה, אינך מרגיש כמו קשור לשף הארוחה, כמו מהאוכל עצמו.
זה המקרה, כיצד נשתמש בהנאה ובהנאה שאנו מקבלים ישירות מאנשים ודברים כדי לצרף את עצמנו להשם, שנראה שאנחנו מקבלים רק בעקיפין?.
תשובה:
צריך לשנן את האמונה שהכל נעשה רק ממנו ית"ש הכל בכל מכל כל. וכחלק מכך יש ברכה לפני אכילה, להכיר שזהו רק ממנו. אולם נצרך להרחיב שינון זה, במחשבה ובפה לאורך היום כולו, כמו שנתבאר בבלבבי ח"א.
קטגוריות
