שאלה:
לפני כמה שנים גיליתי את הספר ״בלבבי משכן אבנה״, וראיתי שמכל ספרי המוסר זה הספר היחידי שמסביר בצורה ברורה מאוד בלשון המתאימה לי איך להתעלות בעבודת ה׳.
למדתי בספר על התכלית של האדם, ואיך להכניס את זה לתוך הנפש ע״י עבודה מעשית. לעשות תזכורת ששם כתוב ״תכליתי בעולם להתקרב לבורא״, כך עשיתי למשך תקופה יפה ובאמת זה נתק אותי רגשית ממה שקורה סביבי. הרגשתי כאילו זה חולף לידי אבל לא קשור אלי, כי ידעתי שלא זה העיקר אלא העיקר לעשות רצון הבורא.
אבל במקום לחוש שמחה הרגשתי שמלווה אותי עצבות.
ניסיתי להבין מדוע, וזה מה שנראה לי :
שאלה:
א- אולי בגלל תחושת לחץ להסתכל בפתק כל רבע שעה.
למדתי בספר על התכלית של האדם, ואיך להכניס את זה לתוך הנפש ע״י עבודה מעשית. לעשות תזכורת ששם כתוב ״תכליתי בעולם להתקרב לבורא״, כך עשיתי למשך תקופה יפה ובאמת זה נתק אותי רגשית ממה שקורה סביבי. הרגשתי כאילו זה חולף לידי אבל לא קשור אלי, כי ידעתי שלא זה העיקר אלא העיקר לעשות רצון הבורא.
אבל במקום לחוש שמחה הרגשתי שמלווה אותי עצבות.
ניסיתי להבין מדוע, וזה מה שנראה לי :
שאלה:
א- אולי בגלל תחושת לחץ להסתכל בפתק כל רבע שעה.
תשובה:
משאלתך ניכר מודעות עצמית יפה ונכבדה!
א. “תפסת מרובה לא תפסת, תפסת מועט תפסת”. ולעולם צורת העבודה באופן של הדרגה, עקבית, יסודית, אולם איטית, קמעא קמעא. וכאשר נכתב בספר להסתכל כל רבע שעה, אין הכוונה לעשות כן מיד בהתחלה. אלא כיוון להיכן להגיע. ובתחילה אפשר להסתכל פעם ביום, ואח”כ פעמיים ביום, וכן על זה הדרך באופן שכל שלב נעשה ברוגע ושלוה מתוך קנין בנעימות. באופן זה העבודה היא כלשון הכתוב לחזות “בנועם” ה’. הכרת ה’ כולה נועם, ודרכי ההכרה באים באופן של “מקל נועם”, כי דבר הנעשה בחפזה אף אם הוא מתוך רצון קנה וקדוש להתקרב לה’, אינו יכול לקנות קנין פנימי בנפש, כי אינו יכול “להספג”, ובמקום כך הופך להיות הכבדה על הנפש וח”ו קץ בה. וע”ז נאמר חנוך לנער ע”פ דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה, כי אילו מכביד עליה הרי שהיא סרה מן הדרך כמ”ש הגר”א.
שאלה:
ב- ואולי בגלל הניתוק הרגשי מהסביבה.
תשובה:
ב. צורת הבריאה בנויה באופן של איזונים. כגון איזון בין תורה ותפלה. איזון בין תורה וחסד. איזון בין רוחניות וגשמיות. וכן בענין זה איזון בין עולם פנימי עצמי, לעולם חיצוני חברתי. ולכך נצרך שום שכל מחד להיכנס לעולם פנימי רוחני בהדרגה איטית כנ”ל. ומאידך לבנות במקביל קשר חברתי עם זולתו. ולחפש שהקשר הזה יהיה כמה שניתן יותר קרוב לעולם הפנימי. אולם קשר שמאוזן בו צרכי גוף – נפש. נפש בהמית, ונפש אלוקית.
דבר זה נצרך זהירות יתירה, ובפרט בימי הנעורים שדם האדם רותח יותר, ונפשו של האדם נוטה יותר לקיצוניות של קצוות, ולא ל”שביל הזהב” כלשון הרמב”ם, שביל האמצע. ולכך בכל דבר נצרך לבדוק מה התכלית. ומה הדרך הנכונה באופן של “הדרגה ואיזון”, שביל הזהב לילך מחיל אל חיל.
שאלה:
ג- ואולי חוסר רצון דק בעומק הנפש לבטל עצמי לבורא, ולחוש שאיני כלום.
תשובה:
ג. אמרו חז”ל, לעולם יעסוק אדם בתורה ומצוות שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. ודקדק ר”ח מולאז’ין זצ”ל, שאמרו “לעולם” דייקא. ולפיכך הרוצה לקפוץ ולעסוק מיד לשמה ומדלג על מקום השלא לשמה שבנפש, על דרך כלל מקום זה אינו מושקט אלא תובע את שלו, וכאשר אינו מקבל את חלקו נעשה עצב, כטבע כל נברא שכאשר אינו מקבל את חלקו נעשה עצב.
וכן הדבר בנידון דידן. שתכלית העבודה היא ביטול שלם אליו ית”ש, ביטול מוחלט. וזהו “לשמה” גמור. ולכך אם האדם מכוון את עבודתו, לא רק כתכלית, אלא כבר עתה באופן של ביטול אני ניכר, אזי מקום השלא לשמה שבנפש תובע את חלקו ומחפש תענוג, עונג גשמי או רוחני. וכשאינו בא על סיפוקו נעשה עצב. ולכך נצרך לבנות מקום שלא לשמה בנפש ובו לזונו כראוי מתוך איזון נכון עם חלק הלשמה. וכתכלית להגיע ל-לשמה הגמור. מתוך מהלך של הגדלת השלמה, והקטנת השלא לשמה, בהדרגה איטית ויסודית. ומתוך שימת לב, מחד שהתכלית לשמה תהא בבהירותה, אולם מאידך לברר היטב תדיר שחלק השלא לשמה ניזון לפי ערכו הראוי לו עתה.
שאלה:
ד- ואולי התאמה אישית לדרך.
תשובה:
ד. אחת מן ההכרעות הכבדות ביותר אצל האדם, היא הכרעת “הדרך”, לבחור דרך בעבודת ה’ שבה ילך. ולצורך כך נצרך נקיות, שיקול דעת דק וישר, ותפלה וסייעתא דשמיא, ופעמים רבות אף התייעצות עם גברא רבה. על דרך כלל ראוי להכיר כמה וכמה דרכים ומתוכם לברר מה רחוק ומה יותר קרוב לפי הנראה לעת עתה, וכך להמשיך בבירור יתר בכל תקופה מתוך תפלה ובכי לפניו ית”ש שיכוונו לדרכו הנכונה.
שאלה:
ה- צורת עבודה מעשית לא מדויקת שאולי לא הבנתי היטב את אופן העבודה ולקחתי את זה על עצמי באופן כבד, במקום לקחת את זה בצורה בריאה וקלילה.
תשובה:
ה. כנ”ל אות ב’. הבנתך יש בה מרתיחת הדמים של גיל הנעורים, ונצרך לאזנה ל”שביל הזהב”, כנ”ל.
שאלה:
ו- צורת עבודה מעשית לא מדויקת באופן פרטי בהתאמה עבורי.
תשובה:
ו. זו שאלה אישית שלא ניתן להשיב עליה במסגרת זו. אפשר לנסות לשלוח שאלות פרטיות מתוך בירור הבנת הדרך מחד, והכרת הנפש הפרטית מאידך, וכיצד הינך משלבם למעשה, ומתוך כך יהא יותר בנקל להשיב באופן מבורר ומדויק יותר בס”ד.
א. “תפסת מרובה לא תפסת, תפסת מועט תפסת”. ולעולם צורת העבודה באופן של הדרגה, עקבית, יסודית, אולם איטית, קמעא קמעא. וכאשר נכתב בספר להסתכל כל רבע שעה, אין הכוונה לעשות כן מיד בהתחלה. אלא כיוון להיכן להגיע. ובתחילה אפשר להסתכל פעם ביום, ואח”כ פעמיים ביום, וכן על זה הדרך באופן שכל שלב נעשה ברוגע ושלוה מתוך קנין בנעימות. באופן זה העבודה היא כלשון הכתוב לחזות “בנועם” ה’. הכרת ה’ כולה נועם, ודרכי ההכרה באים באופן של “מקל נועם”, כי דבר הנעשה בחפזה אף אם הוא מתוך רצון קנה וקדוש להתקרב לה’, אינו יכול לקנות קנין פנימי בנפש, כי אינו יכול “להספג”, ובמקום כך הופך להיות הכבדה על הנפש וח”ו קץ בה. וע”ז נאמר חנוך לנער ע”פ דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה, כי אילו מכביד עליה הרי שהיא סרה מן הדרך כמ”ש הגר”א.
שאלה:
ב- ואולי בגלל הניתוק הרגשי מהסביבה.
תשובה:
ב. צורת הבריאה בנויה באופן של איזונים. כגון איזון בין תורה ותפלה. איזון בין תורה וחסד. איזון בין רוחניות וגשמיות. וכן בענין זה איזון בין עולם פנימי עצמי, לעולם חיצוני חברתי. ולכך נצרך שום שכל מחד להיכנס לעולם פנימי רוחני בהדרגה איטית כנ”ל. ומאידך לבנות במקביל קשר חברתי עם זולתו. ולחפש שהקשר הזה יהיה כמה שניתן יותר קרוב לעולם הפנימי. אולם קשר שמאוזן בו צרכי גוף – נפש. נפש בהמית, ונפש אלוקית.
דבר זה נצרך זהירות יתירה, ובפרט בימי הנעורים שדם האדם רותח יותר, ונפשו של האדם נוטה יותר לקיצוניות של קצוות, ולא ל”שביל הזהב” כלשון הרמב”ם, שביל האמצע. ולכך בכל דבר נצרך לבדוק מה התכלית. ומה הדרך הנכונה באופן של “הדרגה ואיזון”, שביל הזהב לילך מחיל אל חיל.
שאלה:
ג- ואולי חוסר רצון דק בעומק הנפש לבטל עצמי לבורא, ולחוש שאיני כלום.
תשובה:
ג. אמרו חז”ל, לעולם יעסוק אדם בתורה ומצוות שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. ודקדק ר”ח מולאז’ין זצ”ל, שאמרו “לעולם” דייקא. ולפיכך הרוצה לקפוץ ולעסוק מיד לשמה ומדלג על מקום השלא לשמה שבנפש, על דרך כלל מקום זה אינו מושקט אלא תובע את שלו, וכאשר אינו מקבל את חלקו נעשה עצב, כטבע כל נברא שכאשר אינו מקבל את חלקו נעשה עצב.
וכן הדבר בנידון דידן. שתכלית העבודה היא ביטול שלם אליו ית”ש, ביטול מוחלט. וזהו “לשמה” גמור. ולכך אם האדם מכוון את עבודתו, לא רק כתכלית, אלא כבר עתה באופן של ביטול אני ניכר, אזי מקום השלא לשמה שבנפש תובע את חלקו ומחפש תענוג, עונג גשמי או רוחני. וכשאינו בא על סיפוקו נעשה עצב. ולכך נצרך לבנות מקום שלא לשמה בנפש ובו לזונו כראוי מתוך איזון נכון עם חלק הלשמה. וכתכלית להגיע ל-לשמה הגמור. מתוך מהלך של הגדלת השלמה, והקטנת השלא לשמה, בהדרגה איטית ויסודית. ומתוך שימת לב, מחד שהתכלית לשמה תהא בבהירותה, אולם מאידך לברר היטב תדיר שחלק השלא לשמה ניזון לפי ערכו הראוי לו עתה.
שאלה:
ד- ואולי התאמה אישית לדרך.
תשובה:
ד. אחת מן ההכרעות הכבדות ביותר אצל האדם, היא הכרעת “הדרך”, לבחור דרך בעבודת ה’ שבה ילך. ולצורך כך נצרך נקיות, שיקול דעת דק וישר, ותפלה וסייעתא דשמיא, ופעמים רבות אף התייעצות עם גברא רבה. על דרך כלל ראוי להכיר כמה וכמה דרכים ומתוכם לברר מה רחוק ומה יותר קרוב לפי הנראה לעת עתה, וכך להמשיך בבירור יתר בכל תקופה מתוך תפלה ובכי לפניו ית”ש שיכוונו לדרכו הנכונה.
שאלה:
ה- צורת עבודה מעשית לא מדויקת שאולי לא הבנתי היטב את אופן העבודה ולקחתי את זה על עצמי באופן כבד, במקום לקחת את זה בצורה בריאה וקלילה.
תשובה:
ה. כנ”ל אות ב’. הבנתך יש בה מרתיחת הדמים של גיל הנעורים, ונצרך לאזנה ל”שביל הזהב”, כנ”ל.
שאלה:
ו- צורת עבודה מעשית לא מדויקת באופן פרטי בהתאמה עבורי.
תשובה:
ו. זו שאלה אישית שלא ניתן להשיב עליה במסגרת זו. אפשר לנסות לשלוח שאלות פרטיות מתוך בירור הבנת הדרך מחד, והכרת הנפש הפרטית מאידך, וכיצד הינך משלבם למעשה, ומתוך כך יהא יותר בנקל להשיב באופן מבורר ומדויק יותר בס”ד.
קטגוריות
