שו”ת יסודיות בכמה ענינים (מחולק לענינים) [#18971]

מסדרות אש-גאוה, אש-כבוד
אש-גאוה_001
בענין נפילות וירידות
שאלה: זה צריך להיות בכל בית יהודי ברור [שיש מושג של] ימי אהבה ושנאה?

לפני תורה צוה לנו משה הוא ילמד אותו אהבה ושנאה? ודאי שצריך להיות ברור, בגיל מסוים זה חייב להיות ברור, אבל הניסיון לברוח מכל התמודדות הרי לא תועיל לבסוף, השאלה באיזה גיל ובאיזה צורה ובאיזה שלב, זו שאלה נכונה. אבל יש צד שנבנה בן אדם ימי שבעים שנה וימי שמונים שנה ומעולם לא נפגש בספר הישר של ר"ת של ימי אהבה ושנאה, כיוון שלא ידע מכך אז היה לו רק ימי אהבה? זה נכון שיש אנשים שיש להם מצב בלתי ברור בנפש והם מסובכים בתוך עצמם שלזמן מסויים עד שהם לא מרפאים את הסיבוך הנפשי שלהם הם צריכים לעזוב את כל ענייני העבודה בכלל, כי כל העניינים מסבכים אותם, אבל זה לא קשור מצד עבודה, זה מחמת שעכשיו הנפש שלהם נמצאת במקום כזה, יש בני אדם שהנפש שלהם מורכבת ובלתי ברורה מתוך עצמה מכל מיני כוחות סותרים באופן קיצוני, אז כל ידיעה בענייני עבודה לא עושה להם טוב אלא רק יכולה ליצור נקודת נזק, אז עד שהם לא יסדרו את נפשם, כלך בהם בכלל מנקודת העבודה. אבל אם באנו לצייר נפשות רגילות ממוצעות בריאות, חייב להיות שבגיל מסויים, בשלב מסויים, בצורה מסויימת, בלי להגדיר עכשיו את ההגדרות, חייב להיות שהאדם נודע לנפש הפנימית שלו והוא מתמודד עם כל המצבים. אי ידיעתם לא תיצור לו טוב אלא רק נזק.
שאלה: הוא מפחד שיפול, לכן אומר אני לא מצפה למשהו מיוחד בשבועות נגיד, כדי שאח"כ לא ארגיש נפילה.
תשובה: ההגדרות הללו, נסביר מאיפה הם באות, הם באות בדרך כלל מזה שאדם לא מסודר ולא ברור לו נקודת העבודה, אלא הוא מחפש "להתעורר" באיזה אופן של התעוררות, ואז הוא מחפש שמן השמים יריקו עליו שפע של עולמות עליונים שהוא עצמו לא יודע מה הם. אבל אם העבודה היא מוגדרת, העבודה היא מדוייקת, אז האדם בודאי צריך לייחד את עצמו להיכן הוא רוצה להגיע, ודאי שסוף העבודה היא מתנה, יגעת ומצאת, אבל מוגדר לו בדיוק להיכן רוצה להגיע, והוא עמל ומתפלל, אם הקב"ה לא נתן לו, הוא מקבל באמונה ועמל עוד פעם. הסגנון הזה שאני לא מצפה ואם יגיע יגיע זה עולם מאד מגדל הפורח באוויר.
בענין נ' שערי טומאה היום
שאלה: אדם מן הישוב צריך לחשוש שיפול לנ' שערי טומאה?
תשובה: בדור שלנו לא צריך לחשוש הוא צריך לפחד בכל רגע.
האם שאלו ששורשם בעפר יש להם פחות ירידות?
שאלה: [האם] אדם שהיסוד שלו בעיקר עפר יש לו פחות סיכוי לרדת, כי הוא יותר בנוי לעפר ולא אש [והוא] יותר מסודר?
תשובה: כן ולא, כי יש צירוף בין האש והעפר ביחס ליובש, האש היא חמה ויבשה, העפר יבש וקר, אז לפעמים היובש שבעפר יוצר אצלו דיכאון ואז הוא נופל למטה מצד הפוך.
אש-גאוה 002
הדרכה כללית לעלייה רוחנית
שאלה: מתי לכלות את הנקודה [הקודמת] ולהתקדם, ומתי צריך לשהות? יש אישזהי הגדרה?
תשובה: אנו הגדרנו ראשית בהגדרה מאד מאד כללית שלעולם האדם לא ימשיך שום מצב הלאה אם הוא לא הגיע לנקודה של תענוג במצב בו הוא נמצא עכשיו. זו כהגדרה ראשונית בנפש, שלא יהיה שום נקודת התקדמות לולי שיש לו נקודת תענוג שבדבר. עכשיו, ההגדרה היא מאד מאד דקה, אבל באופן, עד כמה שניתן להגדיר זאת, המציאות של האש עצמה היא הופכת ומדלגת ומקפצת, ככל שאדם מאבד את הסדר בקיפוץ, הוא בהכרח מוכרח לחזור ליסוד אחר שיאזן אותו. ובדר"כ מצד כך הוא צריך לסדר זאת או מכח יסוד הרוח או מכח יסוד העפר, שתי פנים שהוזכר. אבל באופן של ענייננו דידן, האיזון מול המים צריך להיות באופן כזה, ככל שאדם מרגיש יובש בנפשו וחסר חיות, סימן שמהלך עבודתו אינו נכון. צריך לחזור ולהדגיש זאת, יש הרבה, בפרט בימי בני הנעורים, שמנסים לעלות מעלה מעלה, וכח האש שלהם חזק מאד בעלייתם, אבל, הם נופלים, מי יעלה בהר ה' מי יקום במקום קודשו, כי צורת עלייתם לא הייתה באופן של רוויה מצורת עלייתם, אלא באופן של התמסרות בלי רוויה. אם האדם מרגיש שבשעה שהוא מסיים את יומו בעמל התורה, בתפלה, במצוות, ושאר כל הדברים כולם, הוא לא מרגיש מלא בחיות, על כרחך שמשהו לא נכון באופן הפנימי של כל צורת החיים שלו. הוא צריך להיות מותש מאד בגוף שבו, חלש, מנדדים שינה מעיניהם, אבל השאלה אם נפשו מרגישה כמו תענוג, זה לא רוויה, אין רוויה באופן של ד"ת, תמיד יש תביעה לעוד, אבל הוא מרגיש את עצמו שיש לו אופן של תענוג שהנפש שלו דשנים ורעננים מהמקום הזה, אז זה צורה נכונה של חיים, ואם לא, סימן שכח האש שלו, או מסיבות אחרות, אנו משתמשים עכשיו לעניינא דידן, סימן שהאש שלו, כח הכילוי שבה, הרבה יותר חזק מהאופן הנכון שצריך להיות, ואז הוא צריך לחזור ולאזן. אם אדם מסיים את יומו ומחד התבערה שלו עומדת חזק, אבל הרוויה שלו ג"כ ניכרת, כאן האדם נמצא במקום שאפשר לומר שזו צורת החיים. ואם לא הוא צריך לחזור ולאזן.
שאלה: יש שכתבו שלפני כל דרגה שאדם עולה צריך לעבור מיתה, ע"ד שאמרו חז"ל ממית עצמו עליה, לפי מה שהרב אומר זה דרך לא נכונה?
תשובה: חס ושלום, מי אמר שלא נכונה, רק צריך להבין איך זה מתיישב עם הדברים שנאמרו. שכוונת הדבר בשעה שהאדם מת, אז הנקודה הקודמת נשמרה אצלו או לא נשמרה אצלו. כל אדם שעבר מיתה מהגלגול הקודם נשמר אצלו או לא נשמר אצלו, אז מבואר להדיא בדברי רבותינו שיש דברים שהאדם אוהב מחמת שזה שורשו, ויש דברים שהוא אוהב מחמת שבגלגולים הקודמים הוא היה מחובר לאותו דבר, אז עוד פעם הרשימו של התענוג לא נעקר, מיתה לא עוקרת רשימו של תענוג קודמת, מיתה עוקרת את העולם שבו הוא נמצא. ובעומק יותר, מה נשאר ממה שהאדם עבר קודם לכן, האדם יוצא מהעוה"ז לעולם עליון, מה נשאר לו בעומק, כהגדרה של לשון חז"ל, אין מלווין לו לאדם בשעת מיתתו אלא תורה ומעשים טובים. ובעומק איזה תורה ומעש"ט, כל התענוג שהיה לו מהתורה ומעש"ט זה עיקר מה שנשאר בידו, ולכן הוא הולך לגן עדן, למקום של עידון, כלומר, אותו כח של עונג, של עידון שנשאר לו מהתורה והמעש"ט זה מה שיש לו שם. שמתבוננים זה מדוייק מאד, למה שם זה עדן, שם זה עונג, כי זה מה שהוא לוקח מכאן לשם. ודאי, התורה שהוא למד בחיצוניות, הספר נשאר כאן, המצוות שהוא עשה, הלולב כבר לא קיים, מה נשאר, כח העדן והעונג הפנימי זה מה שנשאר. אז היא גופא המיתה לא עוקרת את העונג, היא מעתיקה את העונג הקודם ומצרפת אותו לנקודה העליונה.
בענין תענוג ולשמה
שאלה: זה לא סותר למה שהרב אמר שבלשמה צריך שלא יהיה תענוג?
תשובה: הזכרנו זאת בהבלעה בנקודה שהוזכר האגלי טל של ההגדרה שלו, שאתה שואל אז אני יחדד את נקודת הדבר. מה שהוזכר דברי הנפה"ח שלעולם יעסוק אדם בתורה ומצוות שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה. אם אפשר שאדם יחיה כולו לשמה אז אין מקום לכל מהלך הדברים שאמרנו עכשיו, אבל כיוון שיסדו לנו רבותינו, הנפה"ח ועוד, שלעולם נמצא בנקודת הנפש נקודה של לשמה ונקודה של שלא לשמה, מהו השלא לשמה הדק ביותר, להתענג מהדבר עצמו, זהו השלא לשמה הדק. כן, האדם לא נברא אלא להתענג על הוי"ה, ומה השלא לשמה הגמור שבדבר, עצם הרצון להתענג ממנו ית"ש זה השלא לשמה. אז תמיד האדם צריך לשמר לעצמו שלא לשמה, רק יש לו בחירה איזה שלא לשמה הוא משמר, האם הוא משמר לעצמו את השלא לשמה של הכבוד וכדומה, שזה העולם החיצוני, או שהוא משמר לעצמו את השלא לשמה של נקודת התענוג. ותמיד יש תנועה באדם מלשמה ושלא לשמה וחוזר חלילה, כל מה שדיברנו זה תנועה מלשמה והשלא לשמה, והשלא לשמה שלו שיהיה נקודת העונג ולא נקודות אחרותשובה:
אז עוד פעם א"כ תשובה לשאלתכם, אין לשמה גמור, וכיוון שאין לשמה גמור, אז יש שלא לשמה, והשלא לשמה הדק ביותר הוא עונג, ועל זה נבנה כל מהלך הדברים שנאמר.

להתענג מהתמודדות עם היצה"ר
שאלה: אחד השיטות שהרב הזכיר זה מלחמה ברע, אז כל חייו נלחם ברע ואין לו שום תענוג שום דבר, אז למעשה מה העדן שיהיה לו?
תשובה: מי אמר שאין שום התענגות במלחמה ברע. ודאי שיכול להיות פנים מרובות לאיך ההגדרה של אותו תענוג.
שאלה: אחרי שאדם גמר את המלחמה אז הוא שמח שניצח.
תשובה: ניתן דוגמאות פשוטות שתוך כדי המלחמה עצמה יש לאדם נקודות של עונג, ראשית היסוד צריך להיות מוחלט, אין לך דבר בבריאה שלא קיים בו מציאות של עונג, זה צורת חקיקת מציאותו ית"ש שברא את עולמו. כל מציאות ומציאות שקיימת בבריאה גנוז בתוכה עונג, כמובן אתה יכול להשתמש בעונג מצד הקלקול ויכול להשתמש לצד הקדושה, אבל כל דבר ודבר בבריאה, כל מצב, כל מקרה שלא יהיה בבריאה, מונח בתוכו, גנוז בתוכו כח של עונג. זה חקיקת עצם הכוחות שכך הקב"ה ברא את עולמו, כמו שאומרים רבותינו.
עכשיו אתם שואלים איפה מתגלה העונג בנקודת התהליך. אז לדוגמא, אדם שנמצא בנקודת המלחמה, יש מה שיש לו תענוג בזה שניצח, יש לו תענוג בזה שיש לו כח להילחם?
שאלה: אם הוא מאמין שאת הכח הוא מקבל מהקב"ה.
תשובה: ודאי שהאמונה השלמה תוסיף, אבל גם בלי האמונה השלמה, עצם זה שיש לו כח להילחם, זה נותן לו תענוג שיש לו כח להתמודד. כמה בני אדם נמצאים במקום שאין להם כח להתמודד, עצם התמודדות זה גם סוג של מדרגה בנפש, אז גם מזה האדם מתענג בעצם נקודת התמודדותו. אפשר לפתוח כאן עוד ועוד דוגמאות איך יש לאדם תענוג בתהליך. בלשון אבל עמוקה, רוב בני אדם תופסים שהתענוג נמצא באחרית, ולפיכך הם מחפשים תאוות של עוה"ז, כי לדידם זה האחרית, אכול ושתו כי מחר נמותשובה: אבל אדם פנימי הוא מבין שהתענוג בעיקר נמצא באחרית, כלשון הרמח"ל האדם לא נברא אלא להתענג על ה' ובאמת איפה עיקר העידון הזה, בעוה"ב, אבל שם זה עיקר העידון, אבל האם העונג והעדן נמצא רק באחרית? לא, העונג והעדן נמצא בכל מצב ומצב שבו האדם נמצא, ככל שהאדם הוא בגדר ת"ח שילכו מחיל אל חיל, אז העונג שלהם נמצא כמובן גם באחרית, איקרו שבת, אבל הוא נמצא גם בתהליך עצמו. ובכל מקרה ובכל מצב צריך למצוא איפה נקודת העונג הנמצא בתהליך. אבל דוגמא אחת שהוזכר השתא, אדם נמצא במלחמה והוא עוד לא ניצח, עצם כוחו להתמודד יש לו עונג.
ניתן דוגמא, אדם שהיה זמן מסויים בייאוש ועצבות, ולא היה לו שום כח לעשות שום דבר, אחרי תקופה הוא נתרומם ועכשיו יש לו כח להתחיל להתמודד, כמה עונג יש לו בזה שהוא מתמודד עכשיו, תשאל אותו עוד לא ניצחת על מה אתה מתענג, הוא יודע להגיד בדיוק מה היה לפני כמה חודשים שלא היה לו אפילו חשק לנסות להתמודד עם שום דבר, ועצם האפשרות שלו עכשיו להתמודד נותנת לו תענוג שהוא בר הכי להיכנס למלחמה. זה דוגמא, אפשר ליתן עוד ועוד דוגמאות, אבל הצד השוה, חייבים למצוא בכל נקודה ונקודה שאדם נמצא, הוא חייב למצוא שם צד מסוים של עונג ולאזן אותו עם שאר הכוחות כמובן שלא יהיה מעבר לגבול הנכון.
בירור דברי האגלי טל בענין לימוד לשמה
שאלה: הרב הזכיר ענין האגלי טל, היה נראה שיש צד שמי שמתענג בלימודו חסר בלשמה, שם הוא שולל זאת שזה נקרא לשמה.
תשובה: פשטות מה שהוא מגדיר שם כוונת הדבר שאם הוא לומד והגיע נקודת התענוג זה לא סתירה ללשמה, אבל אם כל כוונתו בלימודו אינו אלא לתענוג זה שלא לשמה. זו ההגדרה הפשוטה.
אש-גאוה 003
עוד בענין הדרכה כללית לעלייה רוחנית
שאלה: אדם יכול לברר את מדרגת נפשו וכוחות נפש במדרגה שהוא נמצא, אבל משהו מעבר זה עולם נעלם מאד, אז הוא לא יכול לדעת מה המדרגה הבאה שהוא שואף להשיגה.
תשובה: יש בזה חלק אחד כמובן שלצורך כך נאמר עשה לך רב והסתלק מן הספק, והרב זה מי שעומד על גן המבוכה שרואה כבר את ההיקף הכללי, או שלפחות הוא עבר את המקום שבו נמצא מי ששואל אותו והוא רואה את היחס הזה של הדבר. אבל, באופן שני בנפשו של האדם, יש את הרב והתלמיד שבתוך האדם עצמו, זה בבחינת וידעת היום והשבת אל לבבך, מוחין של האדם הם הרב שלו, התלמיד שבו זה נקודת הלב שלו. אז יש בני אדם שידיעת המח שלהם מצטרפת לידיעת הלב ואיפה שהלב לא יכול להשיג גם למח שלהם קשה לו לעסוק, אלו באמת לא יכולים את המדרגה הבאה. יש בני אדם שיש להם נתק בין המח ללב, והמח שלהם יכול לעסוק בנקודות עליונות ומרוממות בלי שום יחס לאיפה שהלב שלהם נמצא, זה באה רוח ועוקרתו, חכמתו מרובה ממעשיו. יש בן אדם שהמח והלב שלו הם מצורפים, כלומר, כל הזמן הם במהלך של וידעת היום והשבת אל לבבך, אבל תמיד המח רואה אופק יותר רחב. הוא בודאי עדיין לא מדוייק כמי שבאמת הגיע לאותה מדרגה, אבל אם הצורה של הנפש שלו בנויה נכון, יש וידעת היום והשבת אל לבבך, הוא כל הזמן משיב ללבבו, אבל מאידך המח שלו תמיד מבט רחב יותר, אז רמת הדיוק שלו תהיה יותר קרובה. עדיין היא לא מדויקת, ודאי שראוי אם הוא יכול שיהיה באופן של ייעוץ עם מי שכבר עבר את איפה שהוא נמצא שהוא יכול לראות את נפשו בצורה נכונה, ואם אי אפשר, אז בתוך נפשו שלו, ביחס הנכון הזה, עדיין יש מידה מסוימת של דיוק באותו דבר.
תכלית הבריאה ושורשי נשמות
שאלה: התכלית שווה לכל הנפשות, מה שכתוב בדברי רבותינו? או שזה ג"כ צ"ל להיות מכוון לפי הכוחות נפש שלו, כי אז התכלית משתנה, וכל השאיפה שצריך להגיע בתכלית החיים משתנה בהתאם?
תשובה: אז בא נגדיר את השאלה, כלומר, כיוון שמצינו בדברי רבותינו הרבה מאד תכליות, אז ודאי, אפשר להגיד שזה מחלוקת, כמו כל מחלקות ב"ש וב"ה, יש עוד מחלוקת. אבל בהגדרה עמוקה התשובה היא כדלהלן. התכלית של כל הבריאה כולה היא התדבקות במציאות הבורא ית"ש, אבל ההתדבקות בבורא ית"ש יש בה כמה וכמה פנים, בלשון הכללית מאד, על ג' עמודים העולם עומד, על התורה על העבודה ועל גמ"ח, אז יש נשמות שעיקר הדבקות שלהם מכח מדרגת תורה, ויש נשמות שעיקר הדבקות שלהם מכח מדרגת תפלה, ויש נשמות שעיקר הדבקות שלהם מכח מדרגת חסד. הנהגת הכלל בודאי צריכה שתהיה שעיקר הדבקות של הבריאה צריכה להיות מכח תורה, כי בעומק גם עמוד החסד וגם עמוד התפלה השתלשלות של הארה של תורה. אבל שבאנו לחלק זאת לענפים בפועל, כמו שרואים בדברי רבותינו עצמם, היה מי שעסקו רובו ככולו בתורה, בן עזאי וכדומה, והיו אלו שעסקו בדוגמא יותר במציאות של חסד, אביי ורבא, עסיק בתורה וגמ"ח, אביי חי ? שנין, וכן ע"ז הדרך, כלומר, זה לא רק כי הוא רוצה להאריך ימים מבית עלי קאתי, שנגזר עליהם מיתה, אלא כי זה שורשו וחלקו והויתו שלו.
אז שבאנו להעמיד את התכלית, היא דבקות בקב"ה. באיזה לבוש חל אותה נקודת דבקות, כאן התשובה משתנה משורשים כלליים ומשורשים פרטיים של בני אדם. ולזה שום ספר לא יכול לכתוב תשובה. וכל ספר שכתב על זה תשובה, הגדרת הדבר, הוא כתב את זה לפי שורשו של המחבר עצמו. וכאשר האדם קורא את אותו דבר והוא מיד מחבר את עצמו לפלוני, אז אדם קורא ספר של אחד מחכמי הדורות ואומר ראוי הוא לסמוך עליו בודאי, בודאי שאפשר לסמוך עליו אין צל של ספק, אבל מי אמר שהוא שייך לאותו מקום. על זה צריך המון המון בירור של עומק נפשו שלו, והרבה ס"ד לכוון להגיע לאמתשובה: אבל התשובה עוד פעם ברורה, התכלית היא דבקות, ואיזה התלבשות של דבקות, כאן עומד נקודת ההשתנות, וזה העמל העמוק של האדם לברר בדיוק באיזה חלק הדבקות שלו תהיה ראויה, באיזה אופן נכון בשיעור נכון.

בענין עשה לך רב
שאלה: רשב"י ור"א בנו היו במערה, למעשה הגיעו להגיע לשם מכח ההכרח, לא תיכננו, איך אפשר לומר שמראש ידעו לאיזה השגות יגיעו, כתוב שבלי צער מערה לא זוכים...
תשובה: נגדיר שתי הגדרות שהוגדרו, ולפי"ז בשאלתכם שאתם שואלים. הגדרה ראשונה הוגדרה, שלפעמים בן אדם מגדיר דבר שהוא רוצה להגיע ואם הוא זוכה הוא מגיע יותר, אז כלומר, לא שאני אומר שזה התשובה, רק אני אומר שאלה אין, יכול להיות שזו ההגדרה. אבל הגדרה יותר עמוקה, יש להיכן אני רוצה להגיע, ויש את הדרך שאני רוצה להגיע. לפעמים אדם טועה בהיכן שהוא רוצה להגיע, ואפילו אם הוא זכה בס"ד לדייק להיכן שרוצה להגיע, אבל האם אדם, אדם נמצא עכשיו בראשית תחילת ימי חייו בגיל עשרים, הוא באמת יכול לברר לעצמו בדיוק באיזה סדר חיים הוא יעבור, הוא ידע בדיוק כמה ילדים יש לו, ומה יהיה המצב של כל בני הבית, והוא יודע בדיוק איפה הוא יגור, והוא יודע מה יהיה הטרדות של הפרנסה והטרדות של הבריאות, וכל מצבי הנפש, ומצבי הכולל, ומצבי הפרנסה של אשתו, ו... ו... ו...., בשביל שהוא יכול להעמיד לעצמו סדר חיים שהולך מכאן ומגיע ישר לשם, הוא יכול להעמיד להיכן הוא רוצה להגיע, אבל אחרי זה המצבים של החיים תמיד מעמידים אותו כנקודת ניסיון, איך להמשיך באותו קו מתוך כל המצבים שהוא הגיע. אז אפילו אם נעמיד כביכול בדוגמא שהזכרתה, רשב"י ובנו, להיכן להגיע, אבל באיזה אופן להגיע, השלך על ה' יהבך באיזה אופן להגיע, איך שהוא ישליך אותי שם אני יעשה את אותה עבודה.
שאלה: אבל זה דבר לא נורמלי, יש דבר שאפשר להתייעץ ולשאול, אבל מה שקרה להם במערה, זה לא מציאותי ושכיח שאפשר לחשוב עליו.
תשובה: אם הבנתי נכון את מה שאתם אומרים, אז כהגדרה מאד כוללת, עשה לך רב והסתלק מן הספק, אדם באמת עשה לך רב על כל נקודה בכל רגע הוא באמת ישאל את רבו מה לעשות, לכן צריך פלאפון זמין אצלו ואצל הרב שכל רגע יענה, אז חייב להיות שיש לו גם כח הכרעה לעצמו, עכשיו איפה הגבול שאדם מכריע לעצמו ואיפה הגבול שהאדם שואל, זה לא גבול שיכול להיות כתוב בשום ספר, ככל שהאדם גדול יותר, יש לו כח יותר להכריע לבד, ככל שהוא קטן יותר, אז או שהוא מכריע לבד מחוסר דעת, או שהוא הולך לשאול יותר, זה שתי האפשרויות שיכול להיותשובה: אז כל אדם מגיע למצבים בחיים שאין לו שם את מי לשאול והוא חייב להכריע, או מצבים קטנים שמתרחשים בכל יום שהוא חייב להכריע, או מצבים גדולים שמסבב כל הסיבות סיבב שאין לו את מי לשאול ואפ"ה הוא חייב להכריע. כל אדם ואדם עובר על דרך כלל את שני המצבים הללו, מי יותר ומי פחות, אין מקום שאדם עשה לך רב והסתלק מן הספק שיהיה מישהו עליון שיענה לו, כאן מוכרח לבוא למהלך שהוזכר לעיל, שיש דעת באדם מעבר מציאות הלב שלו, ומשם בעומק הוא חייב לקבל הכרעות, על אף שברור שההכרעות הללו הם אינם מדויקות באופן טבעי כי הוא לא מסוגל להכריע במקום שבו הוא נמצא, אבל ככל שהוא מכוון לשם שמים, יש לו את האור של הקדושה ממנו ית"ש שיכריע לאמת.
בענין דרך רשב"י – להתבודד כל הזמן
שאלה: אני מתכוון לשאול האם יש מצב שאדם מתכנן מראש ללכת למערה כמו ר"ש, אדם שמכיר את עצמו שיכול לסבול זאת?
תשובה: ודאי שהקב"ה סובב את רשב"י שיגיע, לא כתוב שאם הוא לא היה מסתובב באופן הזה אז רשב"י וחביריו לא היו הולכים למערה, רק יכול להיות שזה היה בזמן אחר ואופן אחר. לדוגמא, יש ספר הגירושין שחיבר הרמ"ק, הוא לא גירש את אשתו, זה ספר שהם היו מתגרשים ליערות ושם היו עוסקים בתורה, והחידושי תורה שהוא חיבר שם חיבר מזה ספר שנקרא ספר הגירושין, כן, כמו שמאריך ר"א בן הרמב"ם בספר המספיק לעובדי ה' שזה דרך אבותינו אברהם יצחק ויעקב שלכן היו רועים, זה דרך משה שבחר להיות רועה, כל זה מפני שהוא בחרו לעצמם לחיות רחוק מן היישוב ושם לעסוק בתורה. זו שאלה עקרונית, אם באנו להגיע עכשיו להלביש את זה באופן של הלמעשה, אז רוב ככל רבותינו אחזו שבדורות כמו דידן שנפשות בני אדם חלושות הדרך הזו לכלל בודאי לא שייכת, ואפילו בקושי ליחידים, רובם אלו שניסו לעשות זאת, או שהם הרסו את הבתים שלהם, וחלקם גם הרס את הנפש שלהם. האם אפשר לומר שאין כזו דרך כלל וכלל ליחידים מסוימים, ודאי שיש יחידים שזו דרכם, אבל לבוא ולהעמיד הנהגה לכלל שזה יהיה המציאות של בני אדם, זה הרבה הרבה מעבר למדרגת בני דורנו.
בענין מי שרוצה השגות
שאלה: יש בספרים גישה מאד שלילית למי שעוסק על מנת להגיע להשגות, מהי הגישה החיובית להשגות, ומה הכוונה של הספרים הללו.
תשובה: כל פעם שאדם רוצה לעלות צריך לבדוק את נקודת המניע מה הסיבה שהוא רוצה לעלות, שמגדירים את הגדרת הדבר שהוא רוצה להשיג השגות, איזה השגות רבותינו.. לדוגמא, אדם שרוצה להשיג רוה"ק, אדם שרוצה להשיג גילוי אליהו, אז מדוע הוא רוצה להשיג גילוי אליהו, יש מרבותינו שאמרו אמירה מאד שנונה, שהוא לא רוצה להשיג גילוי אליהו אלא הוא רוצה להגיע לדרך שמביאה לידי גילוי אליהו. אז אם המכוון הוא להגיע לאיזה סוג מסויים של גילוי, זה בעומק נקודת השלא לשמה שבנפש, ואם נקודת השלא לשמה שבנפש זה העמדת היעד שלו, התכלית שלו, אז מתוך שלא לשמה בא לשמה אצלו מאד מאד רחוק, כי הוא מעמיד שאיפה שכל יסודה מגיעה מנקודת השלא לשמה שבנפש. לכן העבודה צריכה להיות עבודה תמה, הגילויים המגיעים, גם אם הם נמצאים בנפש ויש מקום לכזה רצון, אבל זה צריך להיות מהשיעור של השלא לשמה שלו. אבל עוד פעם, מי שמעמיד את התכלית בשלא לשמה, אז הוא נעקר מכל צורת העבודה, וזה מה שרבותינו שללו, דרך שיסודה בקשת השגותשובה:
בענין אלו ששורשם ביסוד האש – וכוחות הנפש של דילוג ובירור
שאלה: מי שאצלו יסוד האש מהיסודות החלשים, הבירור אצלו פחות צריך להיות?
תשובה: מי שהיסוד שלו הוא יסוד האש אז באופן טבעי יש לו תכונה בנפש שמדלגת, ולכן הקושי אצלו לברר יותר קשה, וגם אם הוא מברר קשה לו לעמוד על אותה נקודת בירור. מי שהיסוד שלו לדוגמא יסוד העפר אז ודאי שהכח שלו לברר דברים, הכל שוקט על שמריו. אז מצד זה זה יותר נח. לפעמים רק העפריריות והעכירות שחלה בדבר יוצרת חוסר בהירות, אבל אין לו את הקושי של הדילוג. ככל שהאדם נמצא ביסוד האש אז התכונה של הנפש שלו שהיא מדלגת מענין לענין, ואז קשה לו לעמוד על עומדו מי הוא, בין השמשות אי אפשר לעמוד עליו זה נכנס וזה יוצא כהרף עין בר' יוסי, אז הוא עצמו קשה לו לעמוד על מי עצמו מרוב התנועות שהוא חווה בנפשו. ככל שיסוד האש של האדם יותר חלש, יסוד הרוח יותר חלש, יסוד המים יותר חלש, יסוד העפר יותר חלש, הבירור הוא עוד יותר חזק, יכול להיות בטבעו מצד ההבחנה הזו. עוד פעם, יכול להיות מעכבים מכיוונים אחרים שיצרו מעכבים, אבל ביחס לנידון דידן הכח לברר בנקודה הזו היא יותר קרובה.
בענין כח התכלית שבנפש
שאלה: המושג של תכלית, לדעת את התכלית, צריך להשתמש, או רק לדעת?
תשובה: אתם שואלים שאלה יסודית, הדוגמא היסודית למשל שאומרים, אחד מי"ג עיקרים כמו שמסדר הרמב"ם כידוע עד למאד זה אמונה בביאת משיח, כל שאינו מאמין בביאתו, אינו מצפה לביאתו, ח"ו. אז מה המכוון של אינו מצפה לביאתו, אינו מאמין לביאתו עוד מילא, אינו מצפה לביאתו, למה הציפוי לביאתו הוא מעיקרי יסודות האמונה. אז פעמים רבות נאמר בדברי רבותינו, כידוע יש את אלו שהקשו על הרמב"ם וכו'. אבל בלשון קצרה מאד, אדם שרוצה להגיע לתכלית, אז אם הוא באמת מכוון כל הזמן לתכלית, אז התכלית באמת מושכת אותו לשם. זה מצפה, הוא מקווה לדבר, אז הוא קושר כקו חיבור שמתחבר לדבר. אבל אם בעצם עומדת בנקודה כאן, רק יש איזו שהיא מחשבה או ידיעה בעלמא שהוא שם, אז בעצם הוא עכשיו כאן, הוא בכלל לא מקושר לשם. אדם שכולו מכוון לתכלית, אז התכלית כביכול מושך אותו ומקשר אותו לשם כבר עכשיו. ואז הכח שהוא מקבל הוא בתרתי, יש לו את הכח שאיפה שהוא נמצא עכשיו שלעצמו, אבל הכח של התכלית כל הזמן כאבן שואבת מושכת אותו לאותו מקום. ככל שאור התכלית גלוי אצל האדם, האדם יכול להרגיש זאת, הוא נמשך יותר ויותר. אז ודאי כהגדרה חיצונית אז מרגישים את זה בנפש ודאי כי אם ברור לו התכלית אז הוא יותר רוצה, אני לא אומר שזה לא נכון, זה נכון, אבל זו הגדרה חיצונית. ההגדרה הפנימית מחמת שאור התכלית באמת מושך אותו להגיע לאותו מקום. מי שאור התכלית שלו חזק מאד בנפש, אז כח המשיכה שלו להתקדם הוא מאד מאד מאד גדול. אבל זה לא מיסוד האש הפשוט שבנפש, זה כח בתכלית עצמו שמושך אותו להגיע לאותו מקום.

בענין לימוד מוסר – הבנה והתפעלות
שאלה: מבואר בר' ישראל שע"י שהאדם מתבונן הוא מתפעל, וזה משפיע על נפשו.
תשובה: זה חלק מהחוסר הבנה, שמה שכתוב בר' ישראל נקודת ההתפעלות זה רק נקודת פתיחה ראשונית, היא לא סדר העבודה.
שאלה: הוא מסביר שעי"כ האדם משתנה בהרגשתו.
תשובה: אם יש במקביל לזה נקודות עבודות נוספות, אז כל סדר העבודה של דברי רבותינו, בשביל מה הם כתבו כ"כ הרבה עצות, הכל בנוי על עצת ר' ישראל של התפעלות והכל יתקיים, רק ללמוד מוסר בכל דבר בענין הזה, והענין הסגולי ללמוד באותו ענין שצריך לעסוק כמו שאומר ר' ישראל, השמטתם את כל סדר העבודה שכתוב ברבותינו,
שאלה: מה הם כתבו?
תשובה: הם כתבו עצות על הכעס?
שאלה: עצות.
תשובה: בשביל מה צריך עצות, שילמד על הכעס בהתפעלות, ונגמר. ספר שלם "הסר כעס מליבך", דברי רבותינו, ספר שלם של עצות רבותינו, בשביל מה צריך עצות, יוריד חלוק, ימתין, יעשה כך, בשביל מה צריך עצות, שילמד בהתפעלות ועם זה הכל יגמר.
שאלה: יש גם חלק של עבודה מעשית.
תשובה: אז אם לוקחים את ההתפעלות כחלק ממערכת כוללת, אני יכול להבין, אבל אם לוקחים את ההתפעלות כעיקר הכל או כהכל, אז התוצאה...
...זה לא היסוד, זה היסוד הראשוני בשביל לתת נקודת התעוררות להיכנס לדבר, לא בשביל לבנות, לבנות על זה אי אפשר. כל דבר צריך שיהיה בנוי על חלקיו בשלמותו, נקודה אחת בלבד לא תעמיד. התפעלות בודאי שהיא נקודת התחלה של התעוררות, ואם הלב לא נפתח מדי הרבה התעוררות הולכת ו..
שאלה: אם אדם לא מבין שהוא צריך להיות ענו מה יעזור כל העצות והפעולות.
תשובה: עוד פעם, צריך את הכל, גם את זה, וגם את זה, וגם את זה, כמו שאמרתי. זה לא רק זה, ודאי שלא רק זה.
בענין התעוררות
תשובה: למה הקב"ה עשה פסח שבועות וסוכות בכ"כ הפרשי זמן, היה צריך להיות ט"ו ניסן פסח, נגמר פסח מיד כ"ב שבועות, מיד אח"ז סוכות.
שאלה: צריך להתכונן.
תשובה: אז בזמן אתה מבין שכל דבר לוקח זמנים זמנים זמנים, אז למה בעבודה של נפש זה לא יקח זמנים.
שאלה: כי הכל ביחד לוקח לאט לאט.
תשובה: אז הוא עושה סדר, כמו פסח ואחרי זה שבועות ואחרי זה סוכות, ג' רגלים כסדרם בל תאחר, אז צריך להיות סדר, ואי אפשר לחטוף את הכל בבת אחת, אז גם זה בנוי באותו. זה לא אומר שהחסרונות לא קיימים, החסרונות קיימים וזועקים, אבל למעשה הסדר של העבודה יקח את הזמן.

שאלה: אז צריך להישאר עם החסרונות האלה.
תשובה: צריך להסכים שיש לו חסרון ולהסכים שהקב"ה הגביל אותו בכוחותיו שהוא לא יכול לעבוד על הכל בבת אחת, ולהצטער על נקודת החסרון, ולקבל בדעתו שהוא עובד כסדר שלב על גבי שלב.
שאלה: שלב אחד או שאפשר לקחת שתים ביחד?
תשובה: "בכור שיש לו שני ראשים". אני אומר עוד פעם, למה שבועות אחרי פסח, למה לא בבת אחת, שיהיה שנים ביחד. ר"ח חל בחנוכה. אם רוצים להצליח אז העבודה צריכה להיות מדוייקת, מסודרתשובה: כל שילוב של דברים ברוב המקרים, אי אפשר להגיד לגמרי, ברוב המקרים הופך להיות לא מדויק, הופך להיות שני דברים נבדלים.
שאלה: מרוב שיש מה לעשות רוצים לעשות הרבה.
תשובה: הלחץ מובן, הוא שואל, אבל אחרי הלחץ למעשה חייב לצמצם את הלחץ שלו.
שאלה: הגדרה של מודעות, שמודע לעצמו. הכוונה שיודע מה חסר לו.
תשובה: תופס את המציאות כמו שהיא.
בענין ספרים על נושא תכלית החיים
שאלה: איזה ספרים אפשר ללמוד מה התכלית של החיים.
תשובה: אתה יכול ללמוד נפה"ח, אתה יכול ללמוד מס"י, אתה יכול ללמוד דעת תבונותשובה:
אש-גאוה 004
בענין דרך בעבודת ה'
שאלה: איך ידע האם הדרך נוגעת אליו או לא?
תשובה: זה כל מהלך הדברים שדובר עכשיו, צריך לברר ראשית כל את הדרך שבה הוא נמצא, אחרי זה לברר עוד דרכים, לברר את נפשו.
שאלה: איך הוא יודע אבל אם זה שייך אליו או לא?
שאלה: אני חוזר ואומר עוד פעם, הוא בירר את הדרך הזו, בירר שאר דרכים, בירר את נפשו, כשהוא בירר את נפשו והוא רואה את נפשו ומבין את הדרכים,
שאלה: הוא מבין את הכל, אולי הוא שייך לזה אולי הוא שייך לזה?
תשובה: שם השאלה שלו ממילא הולכת ומוקטנת, כי כשאתה מבין את עצמך ברור, ומבין את הדרך, אז אתה רואה במה זה יותר מתאים במה זה יותר סותר, השאלה הזו נובעת קודם שהכרתי את הדרך וקודם שהכרתי את האני אז אולי כן אולי לא, אבל ככל שהכרתי את הדרך והכרתי את עצמי, אז ודאי שעדיין יש שאלות, אבל רמת השאלות הולכת ומוקטנת, והברירות הולכת וגדלה באופן טבעי.
שאלה: השאלה במשיכת נפש, אנשים שנמצאים בכל מיני קהילות וגודלים ומרגישים משיכה לכל מיני מקומות אחרים, יש בזה משהו או שזה סתם ענין של...?
תשובה: מה שאתם שואלים זה בעצם נקודה שהרבה מאד מהאנשים משנים את דרכיהם בחייהם על יסוד המשפט שעכשיו אמרתם, בוא נגדיר מהיכן הוא בא, אז לשון חז"ל הידוע אין אדם לומד אלא במה שלבו חפץ במקום שלבו חפץ, אבל הלב הזה יש את הלב טהור ברא לי אלוקים ורוח נכון חדש בקרבי, ועל גבי הלב הזה יש לב ערל. עכשיו כאשר יש לאדם משיכה, בודאי בתחילת הדרך, וגם לאחר מכן, אבל בודאי בתחילת הדרך איך ברור לו לאדם מאיפה נובעת המשיכה, האם המשיכה נובעת מהלב טהור ברא לי אלוקים, מהאלוקי נשמה שנתת בי טהורה היא, מהמקום הנקי העמוק בנפש משם נובעת המשיכה וזה עומק נקודת החיבור שלו הטהורה, או שזה נובע כמו שהזכרנו דוגמא, הוא ראה מישהו אם ספודיק אז הוא נהיה כך, הוא רק מקל הוא רוצה ללכת לאותו מקל, איך הוא יודע מאיפה זה נובע בנפש?
שאלה: בתחילת דרכו של האדם אין לאדם שום כח לברר, מאיפה זה נובע? ואם יש לו מנוחה שם?
תשובה: המנוחה נובעת אבל מהשקטת הנגיעה, זה לא חייבת להיות מנקודת החיבור אמיתיתשובה: עכשיו, בתחילת דרכו של האדם מה שמושך את האדם, דברי רבותינו מה שידוע שאחד פעם בא לחוזה מלובלין ושאל אותו מה הוא יעשה כשהוא לא נמצא ליד הרב'ה, כשהוא נמצא ליד הרב'ה הוא שואל מה לעשות, שהוא לא נמצא ליד הרב'ה מה הוא יעשה, אז הוא אמר: כל מה שאתה חושב שצריך לעשות תעשה הפוך, כי הנגיעה הפנימית היא זו שמהפכת את האדם. עכשיו פעמים רבות מאד כל נקודת משיכה של האדם נובעת בדיוק מהנקודה הלא מתוקנת.
בתחילת דרכו של האדם אין שום נפק"מ כמעט מה שמושך אותו, ודאי שסוף כל סוף משיכה יכולה להיות כאחד משיקולי ההכרעה, אבל זה שזה מושך אותו זה עוד לא ראייה ברוב המקרים לאדם שלא מודע לעצמו לכלום. אחרי תקופה ארוכה של זיכוך, משיכה היא חלק מנקודת המבחן, אני מדגיש עוד פעם, היא חלק מנקודת המבחן. אם בהלכות דעות, ובכל מרכיבי הנפש הוא רואה את נקודת ההתאמה, ועל גבי כך מצטרף גם נקודת המשיכה, יש למשיכה גם מקום. אבל על דרך כלל בני אדם פועלים, אם יש לו נקודת משיכה, הוא יכול כהרף עין להפוך את כל חייו בשביל איזושהי נקודת משיכה, מי אמר בכלל שהמשיכה הזו נכונה, מי אמר שהיא מבוררת, אולי היא טעות וע"ז הוא בונה את כל מציאות חייו. אז הוא מרגיש משיכה עמוקה, אני כבר שמעתי מאותו אדם שנסע ביום כיפור, חילל יום כיפור גמור לעזור לאיזושהי זקנה שהיא גלמודה, שאלו אותו למה עשית את זה, הוא אמר שהוא הרגיש עמוק שהקב"ה רוצה יותר את החסד מאשר קיום המצוות, הוא כמובן לא היה שומר תורה ומצוות, הוא מרגיש עמוק בנפשו שזה מה שצריך לעשות. שם זה ברור לכולם שזה קליפה שנובעת מערלת הלב, אז ודאי שאדם ששומר תורה ומצוות לא יגיע לכזו טעות, אין צל של ספק. אבל אדם שנכנס יותר פנימה, אולי זה נובע בדיוק מאותו מקום בנפשאלה: אדם לא יכול להכריע עפ"י משיכה, אא"כ הוא במדרגת דוד המלך שנאמר בו לבי חלל בקרבי, הרגו ליצה"ר בתעניות, קודם לכן, המשיכה יכולה להיות מרכיב אחד משאר מרכיבים אם זה מתיישב עם שאר המרכיבים.
שאלה: אם הוא עושה הפוך...?
תשובה: אז צריך לבחור את מה שהכי קשה כי אולי זה הכי לא מתאים? יש כלל שאם זה קשה סימן שהיצה"ר מתנגד, אני אומר לך... תתחיל להרוס בניינים מהבוקר עד הלילה ואם זה קשה סימן שיצה"ר מתנגד. דבר שהשיקול דעת אומר שזה מתאים ויש קושי אז אפשר להעמיד אותו, אבל קושי, עוד פעם, כל אחד מהמבחנים האלה זה תוספת לשאר כל החלקים אפשר לקחת את זה כנקודת בדיקה, אבל כל אחד מן הדברים הוא לא בדיקה גמורה. אין כאן נביא שבא ואומר לאדם מה לעשותשובה: אם קושי זה כאחד משורה שלמה של בחינות, יש לו מקום כנקודת מרכיב, אבל קושי לבד הוא לא נקודת מרכיב, משיכה לבד הוא לא נקודת מרכיב, וכן ע"ז הדרך. יש אדם שרוצה לעשות משהו יש לו התנגדות במשפחה, אז אומר אם יש התנגדות במשפחה סימן שזה אמיתי, ועוד ועוד דוגמאות לרוב, אין שום ראיה לכלום.
שאלה: יש אדם שהנשמה שלו מרגישה שזה הדרך, הוא לא בירר משהו, אני לא צוחק, ברצינות.
תשובה: השאלה אבל מי אמר שזה הנשמה שלו. בכוונה נקטתי דוגמא של אדם שנסע ביום כיפור והוא אומר שהוא בטוח שהוא מרגיש בעומק לבבו שזה מה שצריך לעשות, מי אמר שההרגשה שלו היא מהמקום הטהור שבו, אולי ההרגשה שלו נובעת מהמקום הלא נקי שבתוכו, רק כיוון שהוא לא נקי, אז הוא מרגיש שזה המקום הכי עמוק שיש בתוכו, והמקום הזה הוא לא נקי.
שאלה: אבל אין פה מה להצביע, הכל פה זה רוחניות, עבודת ה', וזה נראה לו טוב, הוא מרגיש שכאן הוא יכול לגדול, הוא לא בירר אחד על אחד זה מול זה, אבל הוא מרגיש שדרך זה שם הנפש שלו..
תשובה: עוד פעם, בכוונה נקטתי דוגמאות והבאתי ג' מעשיות בדווקא, לא רק באופן חיצוני של ספודיק, אלא בכוונה נקטנו את הדוגמא של ר' חזקאל על אמונה, ר' חזקאל חשד שכל ימי חייו הוא עוסק באמונה, אמונה, וכל זה נובע מכח שיחה אחת ראשונה. אז אדם שכל חייו מרגיש שהוא שייך למקום מסוים אולי כולו נובע מחוסר הכרת עצמו וחוסר הכרת דרך ומשיכה חיצונית.
שאלה: זה לא משיכה חיצונית, אבל זה דרך בעבודת ה'.
תשובה: עוד פעם אבל הדוגמא של אמונה זה בודאי דרך בעבודת ה', והיא דרך אמיתית בעבודת ה', ואפ"ה היה לו חשד. אז אדם שפתאום מרגיש שהוא שמע שמוע'ס פלוני באיזה חוג מסוים, קרא עלון חדש שהוציאו כי מישהו תרם 50 מיליון דולר להפצה, ולאט לאט הצליחו לשבש את כולם, אז ממילא זה ראייה באמת לנקודה הזו, מה ראייה.
שאלה: דרכים אמיתיות בעבודת ה'.
תשובה: עוד פעם לא אמרתי שהדרכים לא אמיתיות, אבל זה שזה מושך אותו זה מחמת כל מיני כלים חיצוניים. יכול להיות שהדרך היא אמיתית מאד, אבל היא לא שייכת אליו. יש שתי מקומות תורה שהאדם יכול ללכת ללמוד, אחד צריך ללמוד או"ח, השני לומדים חו"מ, הוא הולך למקום של חו"מ כי שכנעו אותו והוא מרגיש משיכה, אבל אליבא דאמת הוא שייך לאו"ח. זה לא אומר שהמקום של חו"מ הוא לא נכון, יכול להיות שהוא נכון מאד.
שאלה: אבל הוא מרגיש שאם זה לא מתאים לו משהו פה נתקע, אבל אם הוא ממשיך והכל טוב.
תשובה: בחלק גדול מהמקרים אדם לא מרגיש ששום דבר נתקע, כי הוא חי בעולם חיצוני והוא נכנס לחיצוניות של מה שנמצא שם, והחיצוניות עם החיצוניות ודאי שהיא לא מתאימה לגמרי אבל הוא לא רואה את נקודת הקושי וממשיך את זה הלאה. אם הוא היה מברר את האמיתות של הדברים הוא לא היה רואה שזה נתקע אלא היה רואה שזה לא מתחיל.
שאלה: יש קושי גדול לברר את הדרכים, לא רק מצד שזה הרבה עמל, אלא כמו שהרב אמר, בדר"כ האנשים עצמם שחיים את אותה דרך לא יודעים מה הם חיים, והדברים הם בדר"כ תורה שבע"פ, לא שהרב כתב בדיוק מה לעשות, אדרבא כל התורה של המהלך הפנימי הזה הוא תורה שבע"פ של רב ותלמיד, היום התלמידים לא יודעים בכלל מה הם עושים, אולי הרב שלהם יודע, ולרב אני לא יגיע, אז איך אני יברר מה מהתלמידים? מהספרים אני לא ילמד, כי זה דברים שבתורה שבע"פ בדר"כ, ולא דברים שכתוב בספר בדיוק מה הוא חולק עליו, תמיד כל אחד כותב הכל, וצריך לעבור ולראות מה הדקויות בשתי הדרכים, אז איך אני יברר.
תשובה: ודאי שבאופן טבעי אי אפשר להגיע לנקודת בירור, אבל כל החיים באופן טבעי האדם לא יכול להגיע לשום השגה רוחנית, כל החיים בנויים באופן כזה שבחשבון שכלי אדם לא יכול להשיג כלום, אם אדם הגיע לחשבון שכלי שהוא יכול להשיג משהו, צריך לדעת שלנקודת האמת הוא לא הגיע. החיים בנויים באופן כזה שהקב"ה יצר מהלך שהעולם הוא מקום של העלם, באופן כזה שאי אפשר להשיג שום נקודה אמיתית. בשביל להשיג כל נקודה אמיתית הוא צריך מתנת שמים. אין דרך, מי שיגיד שיש דרך להשיג נקודה אחת אמיתית בעולם סימן שזו דרך שאינה של הקדושה. זה דרך איך לעבוד, זו לא דרך איך להשיג. עכשיו, ולפיכך, כל מהלך חיים שאדם רוצה להשיג אותו, הוא לעולם מגיע באופן נעלם. אז תמיד נאמר, "כל אשר בכחך עשה", "לא עליך המלאכה לגמור ואי אתה רשאי להיבטל ממנה". ואם הוא יעמול כפי כוחו בכל הכלים שהוא יכול, והוא יתפלל מעומקא דליבא לקב"ה, ויכוון כמה שיותר לבקש את נקודת האמת, אז ה' יעזרוהו רוח ממרום כמו שהוא עוזר לכל מבקשי פניו ית"ש שבסוף הוא יכוון אותו איך הוא ישיג. אי אפשר לומר שיש מסלול, שלב א', שלב ב', שלב ג', ככה מגיעים, ככה עולים, אין כזו דרך בעולם.
שאלה: אז אי אפשר לברר כל מה שהרב אמר בדרך של...
תשובה: מה שאמרתם עכשיו זה נכון מאד, אפשר לעמול לברר, ואי אפשר באופן טבעי להגיע לבירור, נכון, הסברנו מה צריך לעמול לברר, לא לאיך אפשר להגיע לזה, אי אפשר באמת להגיע לזה באופן טבעי. אבל סוף כל סוף אדם צריך לסדר לעצמו עמל לפי הסדר הנכון, זה צורת העמל.
שאלה: אולי שישקיע רק בתפלה ובקשה מה' שינחה אותו?
תשובה: יש ג' עמודים שעליהם העולם עומד, אז למה האדם צריך ללמוד תורה שמבוקר ועד הלילה, יקח ספר תהלים וממילא ידע ברכות ממילא ידע שבת ממילא ידע עירובין.
אני אומר, אבל מה בין זה לעבודה ותורה, אם תפלה אפשר לקנות ע"י את הכל, אז למה צריך ללמוד שבת, צריך ללמוד עירובין, הוא כל היום ישקיע בתפלה ומן השמים יתגלה אליהו והוא ילמד אותו את הכל. למה לא ראינו בדברי רבותינו שהציעו לא לפתוח ספר מהבוקר עד הלילה ולהתפלל כ"ד שעות בכותל המערבי. אז ברור לכם שיש ג' עמודים שעליהם העולם עומד, אז כמו שזה נאמר בתורה זה נאמר גם בעבודה שצריך, בצירוף לעמל התורה מוכרחים תפלה, בצירוף לעבודה מוכרחים תפלה, אבל לבנות את כל החיים רק על תפלה, כמה תפלה וכמה עמל, ודאי שיש בזה דרכים ברבותינו, אבל להעמיד רק תפלה, זה לכאורה בודאי שלו.
שאלה: ההגדרה לברר זה גם לנסות.
תשובה: מה שאתה מעלה זה נקודה נכונה מאד, ודאי שדבר ראשון האדם צריך לברר בספרים, אבל חלק מהבירור שאדם עושה, האדם נוגע בכל מיני נקודות, אבל באופן קל, לא באופן שהוא משתית על גבי זה את כל החיים שלו, אדם לא יכול לבנות מהלך שלם לפני שהוא מבין מה שהוא עושה. לפעמים הוא יכול לנסות לברר את הנקודות, עוד נקודה ועוד נקודה פרט לעצמו מניסיון חיים שלו, אבל צריך גם לזה הרבה תפלה והרבה שיקול דעת, כי אם הוא נכנס יותר מידי עמוק ומתחיל להתבלבל, אי אפשר להגדיר הגדרות ברורות מאד כמה רק להתבונן וכמה להשתמש גם בפועל, אבל בודאי העמדתם נקודה נכונה שיש גם השתמשות בפועל שהיא חלק מנקודת הבדיקה. אמתשובה:
שאלה: לפי מה שהרב אמר, לכאורה שרוצים ללמד בחור בלימוד, מכירים לו כמה מהלכים והוא בונה לעצמו מזה איזושהי תפיסה איך הוא לומד בעצמו, אבל במיוחד בעבודה אם לא ידע דבר מגוונים בעבודה איך הוא יבנה לעצמו, מדעתו הרחבה.
תשובה: לא מדעתו הרחבה לעצמו, ודאי שאדם צריך לחפש רבותיו, ודיבוק חברים למצוא את אותם בני עלייה, ובצירוף לרבותיו, בצירוף לדיבוק חברים, בצירוף לעמל עצמי, ובצירוף לתפלה, וכוונה לשם שמים, בתוך העלמא דידן, כנראה זה הגבולות שהקב"ה רוצה מהאדם.
שאלה: מה הכוונה לברר את הדרך שבה הוא גדל.
תשובה: בבית מדרש שבו הוא נמצא, בקהילה שבה הוא נמצא, שיחפש את אותם אנשים הכי מובחרים שקיימים במקום שבו הוא נמצא, וינסה ללבן. ואם אין שם, מה שיש זה מה שהוא יכול לעשות, יותר מזה הוא לא יכול לעשות. עוד פעם, יעמול, רבותיו שם, ידידיו וחביריו הבני עלייה שקיימים שם, תפלה ויגיעה וכוונה של טהרה, כמה שהוא יגיע הוא יגיע, זה רצונו ית'.
שאלה: אי אפשר ליצור יש מאין על מה שלא קיים.
בענין דרך הרבים (רב דסלר – לחטוף הכל) ודרך היחידים (דרך הרב – בירור מה שייך לנפשי)
שאלה: הרב דסלר אומר שצריך כל מה שבא ליד, מוסר חסידות, כי אחרת האדם לא יגיע לשום מקום, אז לכאורה זה דרך חדשה, זה נגד מה שהרב אמר.
תשובה: צריך להגדיר, מה שאתם אומרים זה נכון, מה שנאמר בדברי רבותינו שבדורא בתראה, המשל הידוע של הרב הוטנר עם שני החתנים שאחד היה אוכל מאכלי חלב והשני מאכלי בשר, לאחר שירד מדרכו התחברו השולחנות, כל זה נכון בשביל ההדרכה לכלל שבין כך חיים בעולם חיצוני. אבל אנו באים לדבר על אלו שרוצים להיות בני עלייה. הדרכה לכלל הכולל היא בודאי נכונה, כי הלוואי שעם כל הצירופים יחד ישאר איזשהו ריח של יהדות. אבל שבאנו להעמיד צורה של עבודה של יחידים, היחידים חייבים לברר את עולמם.
שאלה: הגמ' בסוף מכות בא חקוק והעמידם על אחת, שרק אמונה.
תשובה: כן, אז לפי חבקוק לא צריך לא יראה לא אהבה לא דבקות לא תיקון המידות?
...דרך האמונה הוא השביל להגיע לאותו דבר, ומתוך האמונה עכשיו מהי הדרך. יש דרך אחת עכשיו כולם הולכים בתוך האמונה ואין שום דרכים בתוך זה?
שאלה: זה היה הנושא שם, הנושא שם היה מה דרך העבודה.
תשובה: כן, אבל בתוך ההתחלה הזו שנקראת אמונה, עדיין יהיה את כל השבילים בתוך זה עצמו.
שאלה: שאדם מברר כמה דרכים זה יוצר בלבול לנפש, כי זה לא נשאר רק בשכל.
תשובה: מה שאתם מעלים זה נקודה שורשית כללית שהיא גם נקשרת לכאן, יש מהלך של וידעת היום היום והשבת אל לבבך, יש שתי סוגי בני אדם, כל אחד הבעיה אצלו הפוכה. יש בני אדם שהוידעת שלהם הוא רחב מאד, אבל והשבת אל לבבך מאד קטן, וכל נקודה להשיב אותה מהשכל ללב היא עמל עצום ונורא אצלם. יש בני אדם שזה בדיוק הפוך, שכל מה שנכנס למח מיד משפך לתוך מציאות הלב, בין זה ובין זה צריכים לאזן בין מה שנמצא למח למה שנמצא ללב, אבל זה לא קשור רק לסוגיא דידן, זו בעיה כללית. אדם שכל מה שנמצא אצלו במח חודר מיד ללב, אנשים כאלו יכולים לסבול על הלב שלהם, יכולים לקבל התקפי לב, כי כל מה שנכנס למח יכול להגיע לנקודת הלב. צריך שיהיה לאדם מחד מחסום בין המח ללב, מאידך צריך להיות שיהיה לו אפשרות להשיב ממציאות מוחו למציאות ליבו.
שאלה: הקושי של העבודה רואים אצל דוד המלך, כמה פעמים הוא מבקש "הייתי כשה אובד".
תשובה: אמת, נכון מאד, בודאי. אמת.
שאלה: המס"י בחסידות אומר שני היסודות שהרב אמר שצריך לעמול בעיון נורא לדעת את הדרכים, וגם להתפלל הרבה, אבל לכאורה זה מגיע בחסידות.
תשובה: מה שהרמח"ל כותב בחסידות שהוא מדבר על משקל החסידות, אז הוא כותב את מה שאתם אומרים, זה נקודה שיש את מה שהאדם צריך לעשות מצד הדין, ויש את מה שהוא צריך לעשות מחמת שיש לו אהבת ה', ואיך הוא ידע מה אהבת ה' דורשת ממנו, אז צריך להגיע לאותה נקודה. אנו מדברים אפילו בתוך הזהירות עצמה, בתוך הזהירות איך האדם ידע מה דרכו בזהירותשובה:
שאלה: היכן שהאדם נולד.
תשובה: יש מי שכן ויש מי שלא, כל אחד והגלות שלו וכל אחד והגאולה שלו.
שאלה: אז למה הוא נולד שם?
תשובה: אחד נולד שם בגאולה, ואחד נולד שם בגלות. ...למה אחד נולד במצרים, למה אחד נולד בבבל?
שאלה: אז איך אפשר לדעת?
תשובה: אי אפשר לדעת כלום. אם לא עמלים ולא מבררים ולא מתפללים באמת אי אפשר לדעת, אה"נ, כן, החיים זה עמל.
שאלה: המכתב מאליהו במקום אחר אומר אין לנו אלא למצוא האמת שבלב ולבקש אותה, ואומר אי אפשר למצוא, או שתתפוס את הכל שזה לכל העולם כולו, ואם אתה מדבר לבני עלייה אז תגיד להם את האמת, מה שקוראים מסירות נפש. לכאורה איפה המקום של...
תשובה: אז זה אחת מהדרכים.
שאלה: אבל כיוון שאין אפשרות זו האפשרות היחידה, אבל הרב כן יוצר כאן בירור בתוך העולם המבולבל.
תשובה: זה לא מה שהרב דסלר אמר. הרב דסלר חידש שכיוון שאנו במצב מבולבל צריך לעבוד בנקודה? הקודמת של? .... על זה נקודת הנידון. אני לא מחדש, אני רק אומר שחוזרים לסבא מקלם. לא חידשתי.
שאלה: בשבטים, האבא והבן אותו מהלך בכללות.
תשובה: יש שבטים בגוף, ויש שבטים בנשמה. יכול להיות שבגוף הוא מאותו שבט, אבל בנשמה הוא לא מאותו שבט. כמו שנאמר בסנחריב שבלבל את האומות, ומבואר בדברי רבותינו שזה לא בלבול רק באומות, זה בלבול גם בישראל שיכול להיות .... זה נקרא גלות בין הנשמה והגוף, שהנשמה לא נכנסת לגוף שמתאים לה, ואז האדם חי בסתירות עמוקות, כי מצד הגוף שלו הוא מרגיש שהוא שייך למקום אחד, מצד הנשמה שלו הוא מרגיש שהוא שייך למקום שני .... דוגמא בעלמא, בת שנולדה אצל שבט אחד [ועכשיו היא נושאת למישהו משבט אחר] ..... אז יכול להיות אדם שיש לו כל מיני הרכבות.
שאלה: ביום שנגנז ספר יוחסין, כהו עינים של חכמים.
תשובה: אמת, אמת.
שאלה: יש משל ידוע של המגיד מדובנא, לא יגעת בי יעקב וגו', אז זה שאדם מרגיש דחייה למשהו זה יותר אמין ממשיכה, או אותו דבר?
תשובה: משיכה ודחייה לא ראיה לעצמה, מרכיב אחד מכלל המרכיבים הוא ראיה, אבל הוא לא ראיה לעצמו לשום דבר.
שאלה: מה עם גדולי ישראל שדיברו בכזה תוקף שזה מתאים לכל הדרכים, גם בדרך הלימוד, גם בכל.
תשובה: מה שהגיע לשורשו אז הוא מדבר בתוקף. כלומר, זה יכול להיות מקליפה, אבל שאתה מדבר בגדולי ישראל, אז הוא הגיע לשורשו, אבל זה עדיין שורשו.
שאלה: אבל לומר שכולם מתאימים לדרך זו.
תשובה: מהמקום שבו הוא נמצא, כך רואים את כל העולם.
שאלה: שאדם לומד עוד דרכי עבודה, אז הנפש שלו נפתחת לדרכים הללו, אז איך יהיה לו ביקורת.
תשובה: צריך שיהיה לו דעת חיצונית, כמו שדובר, אם הלב נפתח... צריך שיהיה דעת משקפת כל הזמן.
שאלה: אדם רואה קטנותו מול גדולי הדור שהלכו בכך, והוא מרגיש שהוא לא יכול לשלול שום דבר, אז גם הביקורת שלו נהיית פחות.
תשובה: לשלול זה משהו אחר, אף אחד לא מדבר על ביקורת. מדובר על התאמה שלי להדבר, זה שתי נקודות שונות.
שאלה: גם היכולת שלו להכריע בין דרך לדרך נהיית קטנה ברגע שהוא מכיר את הגדלות שיש בכל הדרכים.
תשובה: לעולם "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות", באמת הוא לא יכול להכריע אליבא דאמת, כי זה מעבר להשגתו. אבל סוף כל סוף הוא חייב להכריע, אז הוא עמל, מתפלל לקב"ה, ומכריע בדבר שהבעומק עדיין אין לו כח להכריע, ואפ"ה חייבים להכריע.
שאלה: [בענין כל המחלוקת שהיו...]
תשובה: אז אתה שואל מה סוד המחלוקת דקדושה, במילים הכי עמוקות של שאלה.
שאלה: כל אחד זה נראה שאוחז שזה הדרך היחידה.
שאלה: אתה שואל מה הגדר של מחלוקת דקדושה. עוד פעם, זו ההגדרה. אז כל מחלוקת של קדושה הגדרתה היא שהחלק שולט על הכל, זה הגדרה של מחלוקת של קדושה. ניתן למשל את הדוגמא, יש את א"י וכל הארצות, אז יש את א"י וכל הארצות, ונאמר שעתידה א"י שתתפשט לכל הארצות כולם, אז החלק רוצה לשלוט על הכל. זה נקרא "קרח" בלשון חז"ל, ששייך לאור דלעתיד. מה זה אור דלעתיד, שחלק אחד מאיר בכל. בתיקון, זה א"י מתפשטת לכל הארצות כולם. ואם לוקחים עכשיו את אותה הבחנה, אז אתה גורם לידי כך שאחד משתלט על השני. ובעומק בכל חלק יש את כל החלקים כולם, ומצד המבט הזה אז אני רואה את החלק שלי שנמצא בכל החלקים כולם. אז אם אני מבין שזה החלק שלי שנמצא בחלקים האחרים, זה תיקון, אבל אם אני חושב שהוא צריך לגלות את כל זה בשלמותו שם, זה נקרא שליטת המחלוקת.
שאלה: אבל אם אני ישאל אותו למעשה מה לעשות, הוא יגיד את חלקו.
תשובה: כי יש נשמות שבאו לעולם לתקן מכח שורש של מחלוקת, זה נקרא מחלוקת לשם שמים עתידה להתקיים עתידה להתקיים, לכן זה לשם שמים, אם זה לשם שמים אז היא גופא הבירור בא מנקודת ההתחככות, שזה הקב"ה חקק, יום שני, ויהי מבדיל בין מים למים, נברא בו המחלוקת, הקב"ה ברא מחלוקת, לא בני אדם המציאו מחלוקת מליבם, אבל אם זו מחלוקת לשם שמים אז היא מבררת מהו החלק ואיך נראה החלק ששולט על הכל, אז מי שהוא בר דעת משתמש במחלוקת דקדושה, ואם לא אז ח"ו קרח ועדתו.
שאלה: כל אחד צריך לתקן החסרונות שלו, הרי בפרד"ס התורה, ישאלו אותו כל מה שהגמ' אומרת, אז כל אחד צריך לתקן רק מה שחסר לו, אז מה שייך "דרכים"?
תשובה: כל אחד צריך לבנות את כלל כל הקומה כולה, ולתקן בפרטות את החסרונות שלו. עוד פעם, לבנות את כלל כל הקומה כולה ובפרטות את החסרון שלו, לא רק לתקן את החסרון.
שאלה: בפרד"ס התורה...
תשובה: מכלל רמ"ח לאויין ושס"ה עשין, תרי"ג.
שאלה: כל אחד צריך לקיים את כל התרי"ג.
תשובה: אז היא גופא כן, יש לו את הבנין הכללי ויש לו את התיקון הפרטי, אז איך הוא בונה את הכללי יש לו דרך איך הוא בונה, ואיך הוא מתקן את הפרטי שלו גם בה יש דרך.
שאלה: איפה זה מתחלק לדרכים? צריך לקיים תרי"ג מצוות,
תשובה: יש מחלוקת בתוך התרי"ג מצוות איך מקיימים אותה, באיזה דרך אני הולך בהלכה.
שאלה: בהלכה זה שאלה של נכון או לא נכון.
תשובה: לא, חס ושלום, אלו ואלו דברי אלוקים חיים, מחלוקת הפוסקים, הפמ"ג חולק על הט"ז, כמו מי אני ינהג.
שאלה: מי שנשמתו מהצד הזה ינהג בצד הזה בכל העניינים.
תשובה: בני אדם לא יודעים, אז הם בגלות, אבל אליבא דאמת מה היה צריך להיות, אם היה נביא מה היה אומר לי, אם שורש נשמתי שייך לדברי הט"ז ינהג כהט"ז, אם שייך למג"א ינהג כמג"א, אם שייך לפמ"ג ינהג כהפמ"ג.
שאלה: הנביא היה אומר למי מתאים.
תשובה: כן, רבותינו שהיו אמרו להדיא לכל מיני אנשים הרי לקיים כל מיני מצוות לחזר אחריהם מחמת שזה המצוה החסרה לו. וגם במחלוקת ההלכה היינו הך, אותו דבר.
שאלה: זה מה שאמרו 'תיתי לי'.
תשובה: נכון, 'תיתי לי' זה דברי חסידות עד"כ לא בחיוב, אבל אותו יסוד אה"נ.
שאלה: זה גם בהלכה, לא רק בעבודת ה' מה שהרב אמר.
תשובה: ודאי וודאי, אין צל של ספק, הכל זה אותו מהלך, יש שורשים, רק בהלכה למעשה בודאי שאם יש מחלוקת בש"ס ונפסק להלכה אין נפק"מ שאני מהשורש השני, ...., אבל מדובר במחלוקת אחרוני האחרונים בודאי שזה תלוי בשורש נשמה.
שאלה: אז איך הש"ע פסק אם יש דרכים אחרות.
תשובה: לכן בא הרמ"א וחלק.
שאלה: ואחריו?
תשובה: אז גם חלקו.
שאלה: הש"ע פסק לכולם.
תשובה: עוד פעם אז למה נהיה מחלוקת, הגר"א הרי רצה להוציא ש"ע אחד, כמו שמבואר בהקדמה של ר' חיים מוולז'ין, רצה להוציא ש"ע שהוא הלכה פסוקה, מהשמים הורו לו שיפסיק.
אש – גאוה 005
בענין להתרחק מעבירה
שאלה: כמה להתרחק מהעבירה, באיזה שיעור.
תשובה: אדם מקבל על עצמו קבלה בשמירת העיניים שבעשי"ת כאשר הוא עולה לאוטובוס הוא סוגר את העיניים כל הדרך, עכשיו למעשה הוא יכול להחזיק בזה כל השנה כולה שלא פותח את עיניו כל הדרך, אדרבא אם הוא יכול בשמחה רבה, זה שייך למדרגתו.
שאלה: מוריד משקפיים.
תשובה: עוד פעם, אם זה מעשי וזה נכון, וזה לא מצמצם את המחשבה שלו, ולא מבלבל את תוכו, ולא עושה לו לחץ פנימי, ומאידך כשהוא רואה דברים אסורים הוא סותם את עיניו, כי אם לא הוא נכנס לשאלה של איסור, כן, אז בכל השקלול שתיקח את הכל בבת אחת זה יגיע לנקודת ההכרעה. אדם נורמלי שהוא יוריד את המשקפיים כל פעם שהוא יוצא לרחוב והוא לא במדרגה הזו, מה יקרה לו, א' הוא יכול לעורר את הסקרנות שלו יתר על כן וזה לא תמיד מועיל לפעמים זה רק מזיק, ויתר על כן זה יכול לטשטש את כח המחשבה שלו, ויתר על כן זה יכול ליצור עצבים מרוב לחץ פנימי שהוא חוסם את עצמו. כל המצבים יכולים להיות, כל אחד לפי מדרגתו ולפי עניינו. לא תעשה הוא פועל משהו בנפש, הוא לא מעמיד את הנפש על עומדה.
בענין אורות הימים טובים והארות חדשות
שאלה: יש נקודה בנפש שחזקה יכול להיות שגם אמיתית ויוצרת נקודת הטעיה, ז"א יש תפיסה שכן צריכים לקחת מהימים טובים, מהימים נוראים כן לקחת איזה משהו ולחיות אותו כל הזמן, או שקובעים משהו עמוק ופנימי, הוא ששומעים משהו עמוק ופנימי, יש תפיסה שאני לא שומע את זה או קורא את זה כדי להישאר על עומדי, אני כן אמור לחיות עם זה, ואז כן מנסים להתחבר לאור הזה כל השנה כל הזמן ולחיות שם, כי אנו רוצים להיות הרבה יותר טובים, לא להישאר איפה שאנו נמצאים.
תשובה: אז נחדד, מה שאתם אומרים עכשיו, אם האדם ישתמש באותו דבר שכל השנה כולה אז הכח הזה יתן לו רוממות במקום שבו הוא נמצא זה טוב. אבל אם זה גורם לידי כך שהוא מנסה להתחבר לאותו מקום והוא לא שייך לשם, אז זה יזיק לו. אם כל פעם זה רק גורם לו שהוא תמיד זוכר את הנקודה העליונה, ואז מהמקום שבו הוא נמצא הוא מנסה להיות יותר טוב, אבל מהמקום שבו הוא נמצא, אז מצויין, זה כח של התעוררות ורוממות שנותנת לו. אבל אם הוא מנסה להיכנס לאותו מקום, אז הוא לא שייך לשם.
שאלה: שאדם מגיע להארה מחודשת, מה היחס שלו להארה שקביעא וקיימא.
תשובה: יש מה שכללות מדרגת הרוחניות מזככת את האדם, ויש מה שהוא תמיד יחזור במחשבתו לאותה רוממות בכדי שהוא לא ישקע במקום התחתון ותמיד יהיה לו את הכח העליון שמניע אותו להגיע לשם, אבל זה ישאר לו משם התפיסה שהוא יכול במחשבתו לעורר את אותה רוממות בהכרה שזה מעבר למדרגתו, בשביל שאיפה להגיע לשם, אבל בהכרה שהיא מעבר למדרגתו, את זה הוא יכול ללוות לאורך כל השנה כולה.
שאלה: שהוא נמצא ברוממות לא צריך לחשוב על ההארה קביעא וקיימא, צריך לשכוח ממנה?
תשובה: נחדד, זה נקודה שניה בתוך מה ששאלתם, שהוא נמצא באותו זמן, אז צריך להבין, כחלק מהזמן הוא בודאי צריך לזכור איפה המקום הקבוע שלו בכדי שהוא לא יתבלבל. לרגעים מסויימים הוא יכול לשכוח מהכל ולהיות שקוע באותה נקודה, אבל לרגעים מסוימים, כי אם כל זמן הרוממות הוא ישקיע באותה נקודה, יהיה מאד מאד מאד קשה לחזור לנקודה התחתונה. מאידך אם הוא יזכור כל הזמן את הנקודה התחתונה אז קשה לו נקודת הרוממות העליונה, אז כמובן שצריך כאן איזשהו סוג נקודה של שיעור, ברור לו שהנקודה שלו היא למטה, זה כמו תודעה כללית שברור לו שהנקודה היא למטה, ועכשיו כרגע הוא נמצא במקום אחר, אבל התודעה הכללית שלא זה מקומי חייבת באיזשהי מידה לעטוף את האדם.
...לא נקטנו את הדוגמא של שבת מהסיבה הפשוטה, כי אצל רוב בני אדם כיוון ששבת מגיע אחת לשבוע אז הוא לא פועל אצלם באתגליא הרבה בנפש, הימים טובים, הימים נוראים שמגיעים לפרקים, מתחדשים לשהחיינו, שיש לזה ברכה שבא לפרקים, אז יש כח בנפש שיותר יונק מאותו דבר בהתגלות אצל רוב בני אדם. ככל שהאדם מזוכך יותר, או שנמצא בחוג מסוים או קהילה מסוימת ששב"ק בהתגלות שלה תופסת מקום רחב כנקודה רוחנית, אז בודאי שהסוגיא הזו קיימת גם במידה מסוימת כלפי שב"ק, אין צל של ספק. בעומק זה היינו הך, באתגליא אצל רוב האנשים יש שינוי, אבל אין הבדל אמת ביניהם.
שאלה: ברוממות קבועה אפשר להתכונן, אבל רוממות חיצונית פתאום שנכנס, עצם זה...
תשובה: אז נחדד את מה שאתם שואלים, יש שתי גישות כלליים איך נכנסים לימים טובים וכדומה. (א) האם הכוונה שהאדם מכין את עצמו לנקודה מסוימת שאותה הוא רוצה לקנות, (ב) או שהוא מכין את עצמו לאור רוחני שהקב"ה ישפיע מה שהוא ישפיע. אם הוא הולך במהלך הראשון, אז ברור לו לאיפה הוא רוצה להיכנס, אז ברור לו סדר ההדרגות, אפילו אם לא עד סופם, אבל ברור לו גבולות מסוימים לאיזה מהלך הוא נכנס. אבל אם הוא הולך במהלך השני שהנפש שלו פתוחה שהוא מכין את עצמו ה' יתן כרצונו הטוב, אז הוא צריך תודעה כללית שכל מה שניתן כאן עכשיו זה לזמן. אדם שכר מקום ליום, ברור לו שאחרי יום הוא צריך לעזוב, הוא שכר את זה דרך הטלפון הוא לא יודע מה שיש שם, אבל ברור לו שאחרי יום הוא יוצא משם. אז הוא יודע שמגיעים ימים טובים בעז"ה אם יזכה הקב"ה יפתח לו איזה שהוא משהו בהרגשת הלב, בהלכות דעות, כל אחד ואחד לפי עניינו מה שיפתח לו, אבל, ברור לו שכל זה אינו אלא מתנה לזמן, מה שלא יהיה, אז הגבולות שלהם זה רק ההכרה של זמן, לא ברור לו מה המהות של הגבולות, אבל ברור לו הגבלת הזמן שבדבר.
שאלה: הרב הזכיר שזמן הרוממות פועל זיכוך בנפש, אז לכאורה שיחזור למדרגה לא יחזור באותה מדרגה, הוא יותר מזוכך.
תשובה: כן, אבל רמת זיכוך על דרך כלל היא מאד מאד מאד קטנה שהיא לא יוצרת שינוי בהתגלות כ"כ משמעותי שנסתכל על הדבר ונאמר אינו אותו אדם כלל אלא בעל תשובה גמור, הוא יוצר זיכוך נעלם מכח אור פנימי שמזכך תוך הכלים הוא מזכך אותו לאט לאט לאט, כמעט לא ניכר, זה אבן שחקו אבנים של ר"ע. ודאי שיש שינוי, האם הוא ניכר לפני החג ללאחרי החג, כמעט לא, עוד מועד, עוד מצוה, עוד תורה, עוד כל נקודה רוחנית, מזככת את האדם בסה"כ, אבל זה לא משמעותי שזה יהיה ניכר בנפש כמעט.
שאלה: מה עם נקודות חיצוניות שפתאום קרו לו, איך ההכנה.
תשובה: נקודות חיצוניות שמגיעות לאדם, אז אדם שאין לו שני סדרים בקומת הנפש שדיברנו, אז ברגע שהוא מגיע לנקודה מרוממת אין לו כלי להכיל אותה כי היא פתאום נפלה, אבל אדם שיש לו שני סדרים בנפש, זה כל מה שניסנו להאריך להסביר בארוכה, שיש לו שני סדרים, יש לו סדר אחד קביעא וקיימא ויש לו עוד סדר למקומות מרוממים בנפש, אז בתוך הסדר של מקומות מרוממים בנפש, יש לו גם סדרים קבועים בנקודות שהוא יודע להיכן הוא נופל, אבל עדיין יש לו מקום בנפש יותר גבוהה, אז שמגיע נקודה חדשה היא לא מתקבלת במקום התחתון שלו, היא מתקבלת במקום העליון שלו, אין לו סדר מוחלט לנקודה שהוא לא ציפה, אבל זה מתקבל אצלו שהוא מכיר שעכשיו הוא נמצא בעולם לעצמו, לזמן, עוד פעם אותו תשובה, הנקודה הזו היא לזמן, ולא ברור לו גבולותיו של אותה נקודה, אבל הוא מראש יודע שיכולים להגיע עתים מסוימים בחיים שמכניסים אותו לעולם מעבר לעולם שלו, והעולם הזה הוא לזמן, כמה זמן ואיך מה צורתו הוא לא יודע אולי, לפעמים כן לפעמים לא לפי הענין, אבל העולם הזה הוא ברור שהוא מוגבל לאותה נקודה. זה נאמר בין לימים טובים ביחס הברור, ובין לנקודות מתחדשות שלא ברור לו מה הנקודה, אותו מהלך.
בענין הרגשת ירידה
שאלה: באלו שמרגישים שינוי בין המנחה של הכולל לשאר תפילות. יש כאלו שמרגישים שמשקיעים במנחה פעם ביום, לשאר תפילות.
תשובה: הדוגמא שאתם נותנים היא דוגמא מאד מאד מצוינת, אם נדבר בלשון פשוטה מאד, אם היה ברור שיש כאן שלוש תפילות בכולל היו מאריכים במנחה פחות. הסיבה שמאריכים יותר היא ההבנה שמי שחפץ לפחות פעם אחת ביום לשפוך קולו לפני ה', שיהיה לו את המקום, איש לפי עניינו איש לפי מדרגתו, אבל זה היה ברור שזה שלוש פעמים ביום אז השאלה לגמרי לגמרי שונה, ששלוש פעמים ביום אדם יעמוד הרבה זמן לפני קונו זו כבר מדרגה הרבה יותר גבוהה, גם פעם אחת היא לא שייכת לכולם, אבל לפחות שמי ששייך שיהיה לו את האפשרות לזה, אבל זה בנוי על היסוד שזה בנוי שזה פעם אחת ביום, על זה זה נבנה.
שאלה: בענין בית המדרש, שיש לאדם ניתוק מסוים שצריך להיות, אחרי שהוא יוצא לעולם הוא יורד בדרגה, אם בזמן בית המדרש הוא יחשוב שבית המדרש זמני, יוצא שהוא לא מתנתק.
תשובה: זו שאלה מאד מאד יסודית, האם הפשט שהבית מדרש זה מקומו ובחוץ הוא רק יורד למטה, או שבחוץ זה מקומו ובבית מדרש הוא עולה. איפה הוא נמצא.
שאלה: שתי עולמות, זה שבע שמונה שעות, זה לא כמה רגעים.
תשובה: כן, אבל למעשה השאלה איפה הנפש שלו לבסוף נמצא. מי שחי בשתי עולמות, זה כף הקלע.
שאלה: הרב אמר שצריך לידע את המציאות שיש ירידה.
תשובה: כן, אבל הפשט שצריך להיות נקודה אחת עיקרית, ונקודה שניה שהיא סדר משני. מה הסדר העיקרי אצלו בנפש, החוץ זה הסדר העיקרי וכאן הוא מתרומם, או שכאן זה הנקודה העיקרית ושם הוא יורד, איפה הנקודה העיקרית של הנפש.
שאלה: זה תלוי בשאיפה?
תשובה: זה תלוי במדרגה, לא רק בשאיפה.
שאלה: נגיד שהבית מדרש עיקרי, אבל סוף סוף יש ירידה.
תשובה: אין צל של ספק, זה אתם צודקים בודאי, אבל זה לא שיש לו שתי מקומות, יש לו את הסדר העיקרי בנפש, ויש לו את ההיכי"ת איך הוא מסתדר כאשר הוא נמצא במקומות יותר... כל אחד מאתנו פעם אחת לקופ"ח, פעם הלך ל... אז יש לו עוד סדרים, רק שזה סדר יותר יום יומי.
שאלה: אבל אני אומר בזמן שהוא בסדר העיקרי הוא צריך לחשוב שהוא יפול לפחות עיקרי, כי יוצא שבעיקרי הוא לא מנותק.
תשובה: לא זה מה שהוא יעשה כל סדר א' וזה הוא יחשוב, שאם כן הוא נמצא בחוץ. אבל הגדרת הדבר, ברור לו שיש לו את המקום העיקרי בנפש, וגם ברור לו שיש לו עוד עולם חיצוני שהוא צריך לצאת לשם לפרקים מתי שהוא יוצא משם, אבל התודעה הכללית שלו שכאן מקומו, הבית מדרש הוא מקומו, יש לו עוד עולם שאליו הוא יוצא והוא צריך להתמודד עמו בירידתו ממדרגתו, אבל איפה התודעה שלו איפה הוא נמצא. אם היו שואלים כל אחד מאתנו איפה הוא גר מה הוא היה עונה, הוא לא היה נותן את הכתובת כאן.
שאלה: ?
תשובה: יש הסכמה להסכים שהקב"ה עשני כרצונו, זו הסכמה כללית של עשני כרצוני, זה גבולותיי שלי, לכל אחד יש את הגבולות שלו, זו הסכמה של עשני כרצוני.

אש-גאוה 006
בענין התעוררות ובנין
שאלה. התעוררות בא מיד, איך ישהה, אם אומר נו נו, לא רק שהעמיד אלא ביטל.
תשובה: שאדם אין לו שליטה כלל על הרגשותיו אז ודאי א"א לומר שום דבר, אבל עד"כ כל אדם שטיפה נכנס למהלכים יותר פנימיים אז יש לו כח מסוים להשהות את הדבר שהתעורר אצלו, הוא לא יכול למחוקו לגמרי, אבל אם יכול להשהות את אותה נקודה התעוררות – ודאי, הוא יכול להשהות באופן שהוא מנסה לעצור את המחשבה שלא תתפשט, הוא יכול לעצור באופן שגורם לכך שמעסיק מחשבתו בנקודה אחרת לגמרי, לפעמים שאין ברירה הוא שוקע בעולם של מעשה אחר לגמרי, לפעמים שעוד יותר אין ברירה הוא הולך לדבר עם זולתו בענין אחר לגמרי על מנת להשקיט את אותה סערה. נקטנו כמה דוגמאות איך להשקיט, אבל וודאי שיש הרבה צורות, כל אחד לפי עניינו יכול למצוא, איך לגרום לידי כך שנקודת ההתעוררות לא תהיה בתוקפה הגמור.
שאלה: לגבי תפלה, בשמונה עשרה, איך אפשר למצוא נקודה אחת ולקשר.
תשובה: לדוגמא, אדם מתפלל ברפאנו, מבקש שהקב"ה ירפא כל החולים, אח"ז מגיע לברך עלינו מכוון שיהיה ברכה, למה צריך ברכה, כי אנשים שאין להם צרכי מזונם נהיים חולים, תקע בשופר גדול לחרותינו, שממילא יפסקו כל החולים. אפשר להמשיך הלאה ע"ז הדרך. אנו לא אומרים שצריך לכוון עד הסוף, אבל הוא לוקח נקודה אחת ומנסה למצוא את אותה נקודה לאורך כל מטבע הברכה.
שאלה: יש התעוררות חיצונית, ופנימית.
תשובה: השאלה שאתם שואלים תלויה באיזה אדם עסקינן, אדם שעד"כ כוחות נפשו מפוזרים, אז זה שההתעוררות באה מבפנים ודאי עדיפה מהתעוררות שבאה מבחוץ, אבל עדיין כיוון שסדר הכוחות שלו אינם מסודרים אז ההתעוררות יכולה לנבוע ממדרגות שונות ומשונות ולא בהכרח כלל מהיכן שהוא נמצא, אז אין הרבה נפק"מ אם זה בא מבחוץ או מבפנים. אדם שכוחות נפשו יותר מסודרים, אז התעוררויות הבאות מבתוכו עד"כ כבר יותר מדויקים, אבל זה לא בתחילת העבודה, זה אחרי שהאדם עבד טובא וטובא זמנים, או נפשות יחידות שנולדו מובנות בתוך עצמם, אבל זה כמעט ואין הרבה אנשים מהסוג הזה.
שאלה: אין מצבים שהקב"ה רוצה שהאדם באמת יתעורר וישנה דרכו בצורה משמעותית, כל פעם עם השכל ישקיט זאת ו...
תשובה: מה שאתם אומרים יש אופן אחד קיצוני בוודאי, שכמו ר"א בן דורדיא בכה רבי ואמר יש קונה עולמו בשעה אחת, אז שנקודת ההתעוררות נוגעת עד עצם מציאות עומק פנימיות נפשו של האדם אז שם הפנים הם בוודאי שונות. מתחת לכך אז בוודאי שיש מקום גדול להתעוררות, אבל מי אמר לך שההתעוררות הזו מועילה, אולי היא יותר מזיקה מאשר מועילה. אם היא נוגעת בעצם מציאות הנפש אז מתעורר עצמיות הנשמה של האדם, שם הפנים לא נאמרו כלל לכל מה שנאמר השתא, אבל לא על זה מדובר עד"כ, מדובר על התעוררות המקובלת והרגילה שבנ"א מכירים, פעם יותר ופעם פחות, אז איך אפשר לבנות על התעוררות שיכול להיות שתוצאת הדבר היא נזק יותר מתועלת:
שאלה: הרב דיבר הרבה פעמים שהשינוי שבנ"א צריכים לעשות זה כמו גוי שמתגייר, אז זה שינוי קיצוני מאוד, הרבה אנשים צריכים לעבור את השינוי הזה.
תשובה: אבל עוד פעם, מי אמר שהשינוי הזה יבוא באופן שההתעוררות היא זו שתשלוט, ההתעוררות יכולה לעורר אותי לבדוק ולחפש את חקר האמת, ועכשיו ממשלת הדעת מחפשת את חקר האמת שבדבר.
שאלה: אז כן יש מצב שאחרי התעוררות הוא יחליט לעשות שינויים קיצוניים.
תשובה: דבר אחד הוא יכול להחליט אחרי ההתעוררות, שהוא בוודאי עכשיו ינסה לעשות נקודת אמת יותר גבוהה ממה שעשה קודם, אבל מי אמר שהמכוון עכשיו דווקא לעשות שינוי קיצוני, ואיזה שינוי לעשות אם הוא לא שינוי קיצוני, זה חייב להיות שיהיה ממשלת הדעת:
שאלה: מספרים שבאחת הישיבות שאלו בחור על תוס' ושכח, ולא בירך ביהמ"ז, והלך וצמח וגדל וכו' וכו'. האש הזו בלי שלטון הדעת.
תשובה: למעשה, אם הוא היה בא לשאול רב באותו זמן, מה היה אומר לו לעשות,
שאלה: בהמ"ז בוודאי.
תשובה: ברור לך שהוא לא ירד בגלגול עוד פעם רק לתקן את הבהמ"ז שהוא לא בירך.
שאלה: אני מדבר על דבר שלא נוגע באיסור בעצם.
תשובה: מה שאתם אומרים עוד פעם, שאדם פועל מנקודת התעוררות זה לא אומר שהתוצאה באחרית לא תצא טובה, יש גם הגרלה ויש אנשים שזוכים בסוף, זה לא אומר שבוודאי לא יצא טוב, אבל אם זה דרך למעשה, כל פעם שהאדם מתעורר אז הוא מחליט לעשות צעדים קיצוניים – לא, ויתר על כן מסתמא הסיפור שאתם מספרים בנוי באופן שונה, כי אותו אדם היה לו שאיפה לדעת את כל התורה כולה, ונקודת המכוון הייתה מוחלטת מקודם, רק זה עורר אותו לאותה נקודה שהשאיפה שלו לא יצאה לפועל, אבל הוא לא חידש כאן משהו עכשיו בכהרף עין, השאיפה המוחלטת להשקיע כל כולו לדעת כל התורה כולה עמד בעיניו כתוקף עצום לפני כן, אלא, שהנקודה הזו חזרה לעורר את אותה נקודה שעמדה בתוקף. עדיין נקודת המעשה היא קיצונית, אבל לא מדובר כאן על החלטה בעצם שכולה שונה. עדיין יכול להיות שהוא גם לא היה מצליח, וזה שיש חלק מהאחוזים שהצליחו זה לא ראייה באמת שההחלטה באמת מוחלטת.
שאלה: מה הדין לגבי בקשות פרטיות, יש לו הרבה מה לבקש, יכול להתרגש מדבר זה וזה, אבל זה גם מקלקל את הדעת, כי זה דבר שאדם מרגיש שזה הוא, זה הילדים שלו, העלייה שלו.
תשובה: והוא בירר זאת לפני כן בממשלת הדעת או שהוא מתפרץ על עלייתו ועליית בני ביתו. שאלה: מה הכוונה. תשובה: הוא יודע הרי שהוא עומד להתפלל, והוא יודע שהוא רוצה לבקש בקשות פרטיות, האם הוא ישב עם ממשלת הדעת לברר את מה שהוא הולך לבקש, או שהוא לא מברר כלל את מה שהוא הולך לבקשאלה:
שאלה: הוא מבקש כל הזמן.
תשובה: אז הוא מעולם לא חשב וכל הזמן הוא מבקש את זה.
שאלה: למה זה נקרא שהוא לא חשב, אם הוא יודע שא' ב' הוא צריך, וזה בשבילו הכל.
תשובה: האם מה שכל בני אדם חושבים שזה א' ב' זה באמת מדויק.
שאלה: בא נגיד דברים שאף אחד לא יכול להתווכח - אדם רוצה שבניו יצליחו בתורה. מה שייך להתווכח על זה.
תשובה: ודאי שאי אפשר להתווכח, ניתן את הדוגמא למשל שאתם אומרים, שבניו יצליחו בתורה, האם הוא חושב שהרצון שלו שכל בניו יצליחו בתורה הוא חושב דווקא על בניו,
שאלה: אז הוא מתפלל הוא כולל עם כולם,
תשובה: אני לא אומר שמה שהוא עושה לא בסדר, אבל האם הוא מנסה לחשוב על מה שהוא הולך לעשות, או שהוא לא חושב, ודאי שבניו יצליחו בתורה ובוודאי זה רצון הבורא, אבל כן רצון הבורא שאני קצת יחשוב יותר מזה. עוד פעם יכול להיות שהוא מתפלל דבר טוב שגם אחרי שהוא היה חושב הוא היה מתפלל את אותו דבר, רק החסרון שהוא לא בירר את מה שהוא, לא חייב שהתפלה לא מדויקת, יכול להיות שלמעשה יצא שהתפלה מדויקת מאוד וזה מה שהוא צריך לעשות, אבל יש כאן חסרון עצום עדיין, כי הוא לא בירר את מה שהוא הולך לעשות, אז בעצם מה ששולט אצלו זה הרגש על השכל. זה לא אומר שכל מה שהרגש אומר הוא לא נכון, זה אומר שיתכן שהוא נכון יתכן שלא, כמו דוגמא ששאלו מקודם, זה לא אומר שהתוצאה של מה שעשה חייב שתהא כשלון, יכול להיות שמה שעשה בסוף מצוין, והתוצאה ג"כ הצליחה, ועדיין כל המהלך לא נכון, כי הוא לא עבר את ממשלת הדעת.
שאלה: מה השיעור של ההתעוררות?
תשובה: אי אפשר לענות על זה תשובה בפרטות. תמיד הגדרנו הגדרה כוללת ששיעור ההתעוררות יעורר אותו בכזה אופן שיתבע אותו לעלייה והוא לא יעקור את ממשלת הדעת הדקה שתמיד שולטת באופן רחב.
שאלה: שאפשר להתעורר גם מדברים לא בקדושה, כגון גוי שעשה מעשה טוב.
תשובה: גוי שעשה מעשה טוב לא שייך כלל לקדושה, או שזה קדושה פחותה.
שאלה: מה שנהוג בקהילה מסוימת שכל הזמן צועקים..
תשובה: מה שמקובל שם באותו חוג שאתם מדבר אז מקובל שרבם היה צועק מחמת שלבו בער בקרבו והוא צעק, הוא לא צעק בשביל להתעורר, אז זה בדיוק הפוך שם.
שאלה: אז מה בפועל.
תשובה: אל תשאל אותי שאלות, אנו מדברים מה הייתה הצורה השורשית, הצורה השורשית הייתה בנויה באופן הזה. מה משתלשל מזה זה עוד שאלה, אני לא אומר אבל שזה הדרך, אתה מדבר על תופעה מעשית אתה לא מדבר על דרך.
שאלה: כתוב שהקול מעורר הכוונה.
תשובה: הקול מעורר את הכוונה ובשלב מסוים קול מבלבל את הכוונה...הוא מעורר תחילתו של כוונה, אבל להגיע לכוונה גמורה הפוך צריך שקט מסוים, קול דממה דקה.
שאלה: הרב מדבר בעיקר על שמו"ע, הדרך לתחילת התפלה, פסוד"ז, להתחיל בצורה רגועה בלי הרגשת הלב? או בהרגשת הלב אחרי הכנה בסיסית, ולאט לאט להתקדם?
תשובה: למעשה על דרך כלל הצורה הראשונה היא להתחיל בהתחלה בהתעוררות גרידא לפני ממשלת הלב, כמו כח של התעוררות שאדם מתעורר משעון בבוקר, אחרי שהוא מעט התעורר הוא ממשיל את ממשלת המח, אחרי שהוא ממשיל את ממשלת המח, הוא מעורר את הלב ביחס לאותו נקודה.
שאלה: פעם הרב אמר שבחור בשידוכים שכל הזמן מכניס בתפלה ענין זה.
תשובה: מי אמר שזה לא טוב שהוא מכוון לנקודה אחת. הבעיה שזה כל הכוונה שלו שזה מה שמעסיק אותו.
שאלה: בפסוד"ז קשה מאוד להכניס תמימות, אנשים לא נוהגים היום להגיד שבחים לאדם בכל צורה שהיא אפילו לא בתור חניכא.
תשובה: מה אכפת לך אם לא רגילים.
שאלה: קשה לפתוח כזה תמימות להגיד אתה ככה ואתה ככה, זה אף לא נובע מתמימות.
תשובה: נכון, אתה אומר שיש רק עבודה יותר קשה לפתח את אותה נקודה, זה מה שמונח בדבריך, בסדר, אז שיעבוד יותר קשה.
שאלה: אדם שבדק וצריך להתפלל על דברים מסוימים, ויש לו י' דברים, זה לא הבנתי, אפשר להתפלל ברגש על כל העשרה.
תשובה: כן, אם הקב"ה היה אומר לו שיתן לו רק בקשה אחת, מה היה מבקש, אם היה אומר לו שנים מה היה מבקש, שלוש מה מבקש, ארבע, עד עשר. אז יש לו סדר בנפשאלה: ואז נקודת ההשקעה שלו היא מדוייקת, אם לא, אז זה מפוזר.
שאלה: ידוע מגדו"י שאמרו לספר סיפורי צדיקים לילדים שזה צורת החינוך, זה כולו רגש.
תשובה: כל מה שאתם אומרים זה נכון, זה תחילת הדבר, אבל שאדם מעט מתבגר, צריך להסביר לו מה להוציא משם ומה לא. כמו שבהתחלה מלמדים אותו בקיאות אז שישאר בבקיאות, לא שזה אחרית כמות שהוא, תחילת הדבר אח"ז לברר אותו.
שאלה: בעצם מכאן נובע הטעות שהיו ילדים זה מה שקיבלו.
תשובה: ודאי שזה חלק, האם זה כל הסיבה איני יודע, אבל חלק וודאי אתם צודקים.
שאלה: מה שהסטייפלר אמר ללמוד אורחות צדיקים עם ילד קטן, שם הכוונה מסתמא גם בהתעוררות.
תשובה: הנקודה שאתם אומרים זה נכון מחמת שממשלת הדעת שלו...הוא אמר דייקא כמו שאתם אומרים ללמוד שש שבע, אבל לאט לאט שגודל עוד פעם, כמו שלימדו אותו ג"כ בהתחלה גמ' בבקיאות ולאט לאט מלמדים אותו בעיון, אז גם במוסר צריך להיות אותו דבר, בהתחלה שהוא ילד קטן מלמדים התעוררות, ולאט לאט ממשלת הדעת צריכה לגדול.
שאלה: רב קהילה למשל רוצה לעשות כנס נגד אינטרנט, יעשה ברירה.
תשובה: אין נפק"מ כלפי זה, כלפי כל נקודה אתה שואל.
שאלה: כן, אם הציבור עכשיו אחד מתוך הציבור אומר זה לא מתאים לי מה שהרב דורש, זה ציבורית, אבל כלפי הנפש שלי זה לא מתאים.
תשובה: הצורה הזו נכונה, אבל השאלה אם במקרה הזה הוא צודק. אנו מדברים באופן שזה ברור שלא שייך לו וצריך נקודה אחרת, כאן יש נקודת נידון האם מה שהוא אומר שזה לא שייך לו זה מחמת הפקרות.
שאלה: כל דבר של ציבור..
תשובה: לא, הבעל מוסר מדבר עכשיו על גאוה והוא אצלו בוער הכעס.
שאלה: אני מדבר על רב של ציבור, שייך ברירה כזו? או שצריך לומר כיוון שאני חלק מהציבור אני מחוייב לשמוע?
תשובה: אני לא יכול לענות על זה, זה שאלות מעשיות מהעולם דידן, זה שאלה פנימית.
שאלה: כל השיעור של הרב דיבר גם באופן הזה.
תשובה: לא באתי לעולם המעשה באופן שיבואו ויתבעו. משהו אחד נקודה מעשית. יש כאן שאלות הרבה יותר מורכבות מבחינת עולם המעשה, האם הרב הוא רב אמת, ואפילו אם הוא לא אמת אולי זה קיום הקהילה, צריך לכתוב כל מקום את מה שאתה שואל. אני לא יכול לענות, אני לא יכול להיכנס לפרטים של המעשיות. אנו דיברנו על תפיסה פנימית.
שאלה: אדם שיש לו רצון חזק לעבוד צריך לכוון כוחותיו, אבל אדם שכל מהלך עבודתו חלש אולי צריך המון התעוררות.
תשובה: כן, אבל אדם שמהלך עבודתו חלש למעשה צריך מעט התעוררות יותר בשביל לבנות, אבל יעשה יותר מידי התעוררות זה לא יעזור.
שאלה: אבל אם נמצא במהלך של שינה כל הזמן.
תשובה: אז הוא צריך יותר התעוררות, אבל למעשה הוא גם צריך לבנות במקביל, או שהכל יהיה בנוי על התעוררות. ודאי אם הרוב יהיה התעוררות והבנין מעט, אולי מתחילה לצורך זמן שיהיה התעוררות אולי לתחילת הדרך יש צדק בדבריכם, אבל למהלך חיים ודאי שלא, יכול להיות שבתחילת דרכו אה"נ, אז הוא תמיד חצי ישן, זה מה שאתה אומר.

אש-גאוה 009
עוד בענין עלייה
שאלה: הרבה פעמים הקושי לעזוב את הנקודה התחתונה בגלל שהוא לא רואה את הנקודה העליונה כי הוא לא נמצא שם. אז להתנתק ממקום שאתה מכיר אותו וללכת למקום שאתה לא מכיר אותו.
תשובה: זה ניסיון של אברהם אבינו אל הארץ אשר אראך שלא ידע, אבל עד"כ בצורת עבודת האדם עובדים במדרגה יותר נמוכה ממה שאתם אומרים, שעובדים בצורה שיש רצוא ויש שוב, אז הוא מכיר את המקום הזה מכח הרצוא, ואם הוא מרחיב תמיד את הרצוא ומקטין את השוב, אז אחרי זה לעלות לרצוא שזה יהפוך להיות השוב שלו והוא יגלה שמים חדשים, אז הוא לא עולה למקום שהוא לא מכיר, הוא עולה למקום שכבר זמן וזמנים טובא הוא הרחיב אותו בהדרגה, באופן הזה אז הקושי שאתם מציירים הוא הרבה הרבה יותר קטן.
שאלה: ואז בא השלב של הכריתה.
תשובה: ככל שאדם יותר גבוהה יש לו כח לכרות יותר מהר, ככל שאדם יותר קטן הוא כורת פחות. ככל שאדם מדומיין אז הוא כורת מהר ונשאר בלי כלום.
שאלה: אם אדם כורת את המקודם אז בשעת נפילה אין לאן לחזור.
תשובה: אם מדברים ברצוא ושוב בנפש, אז לא כורתים כי זה השוב שלו, אם מדברים באופן שזה הפך להיות משמי שמים שמים, והפך להיות ארץ חדשה, זה עיקר מקומו. מה יקרה באותו מקום שהוא כן יפול, שזה דובר בארוכה לעיל, הוא בעצם נכרת משם, אבל למעשה הוא משייר לו מקום שהוא יוכל לחזור לשם, אפילו שהוא נכרת. עכשיו זה לא מקומי, אבל אני יכול לחזור למקום שאינו מקומי. זה שני תפיסות בנפש. יש מה שהאדם מתכחש לכל נקודת העבר בעינו?, אז הוא לא יוכל לחזור לשם לעולם, ויש אופן שהאדם בעצם נכרת מאותו מקום, ואפילו שהוא נכרת מאותו מקום, וודאי, באופן של ביקור, הוא יכול לחזור ולהיכנס לשם. ניתן דוגמא בעלמא, כלה רדופה לילך לבית אביה, מה שהיא רדופה לילך לבית אביה, הפשט שהיא תופסת את זה באופן שזה נפילה לשם או שזה מקומה, זה מקומה, אז היא לא התנתקה. אבל אם באופן, על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו, נו, ומה עם כיבוד או"א, אז מידי פעם חוזרים. זה נקרא מקום שאני יכול לחזור לשם, אבל זה כבר לא המקום שלי, המקום שלי הוא כבר במקום אחר. אין כוונת הדבר שאני גם לא יגיע לנקודה התחתונה, או באופן לצורך אחרים כמו שהוא שאל מקודם, או באופן של נפילה כמו שאתם אומרים עכשיו. מה שאומרים לכרות ברית אין הכוונה שלעולם, זה לא מצרים שיש איסור לחזור ולגור שם, אפילו במצרים עצמו האיסור רק לחזור ולגור, אבל חייב שאם יכנס לשם לא לשם מגורים מותר, גם מגורים הרי הרמב"ם גר ויש שאלות איך עשו זאת, אבל זה לא ניתוק מוחלט, הלא יוסיפו לראותם מעתה ועד עולם לא יוצר ניתוק מוחלט לגמרי, רק שזה אינו מקומי, האם אני יכול לחזור לשם באיזשהו שיעור מסיבות מסוימות נצרכות, התשובה היא כן.
תשובה: בכללות יש בזה שתי כוחות, ראשית כל צריך להבין שהמושג שנקרא עבר הוא רק קיים במושג שנקרא נפש [כנראה צ"ל זמן]. יש עולם שנה נפש. בעולם אין עבר, ובנפש אין בעומק עבר. בזמן יש מציאות שנקרא עבר הווה ועתיד. וכיוון שהאדם תופס את עצמו רק במערכת של זמן, אז לכן הנפש קשורה לעבר, אבל שהאדם תופס שהזמן רק לבוש לנפש, אבל עצמיות הנפש היא מעבר לעבר הווה ועתיד, אז מה לי אם זה היה עבר. כמו שאם זה נמצא בהווה הוא יכול להיות קשור, אז גם בעבר הוא יכול להיות קשור. אבל סכ"ס יש לו לבוש של זמן, ומצד הלבוש של זמן אז העבר עד"כ נעשה יותר חלש ממציאות של הווה, אבל בעצם מצד מדרגת הנפש עצמה יש לו עבר גמור שאצלו זה הווה.
שאלה: אדם שנהג הנהגת קדושה, ועכשיו במקום החדש לא נוהגים זאת וקשה לו להתנתק מזה, איך יכול להתמודד עם זה.
תשובה: אתם שואלים שאלה באופן שהעבר באמת יותר גבוהה מהווה בנקודות מסוימות, זה עומק הגדרת השאלה. אז אם הוא יכרות את עצמו לגמרי מהעבר אז נקודת ההווה שלו תהיה יותר קטנה. אתם שואלים שאלה נכונה. עד"כ, האדם צריך למצוא לעצמו הווה בנקודה אחרת שיוצרת תוקף חזק שתשלים את נקודת החסר. מיניה וביה הרי יש כאן בעיה של חסר, גם בלי ההגדרה של בעיה של הווה ועבר, סתם יש כאן בעיה עכשיו שהנפש חיה במציאות שחסרה, אז אתה דן עכשיו ביחס לכך שהוא צריך להיות קשור לעבר, צריך למצוא נקודה שתשלים את אותה נקודה, צריך למצוא הווה מול אותה של עבר. ובאופן המסוים שעדיין נקודת העבר קיימת ואין לו צד של השלמה מסוימת, זה דבר דק בנפש, אבל שנקודת הקשר שבדבר היא ממוצת לאותה נקודה ולא מתפשטת. עד"כ שיש לאדם קשר לדבר מסוים והסיבה מקשרת אותו לנקודת הפרט, אבל זה רק החוט המקשר, אחרי שיש חוט מקשר עכשיו למה הוא קשור – הוא קשור עכשיו לכלל כל המציאות שהייתה שם. וממילא זה מחזיר אותו לגמרי לעולם הקודם. גם באופן שיש לאדם צורך מסוים להיות קשור לדבר מסוים כמו שהזכרתם באופן מסוים, זה לא יהפוך להיות חוט המקשר, אלא שיהיה קשור לנקודה הזו בלבד. אבל בשביל צריך המון בירור בנפש שיהיה ברור לו מה כל המרכיבים שיש שם, מה הטבע הפשוט שלו למה הוא נקשר, מה הצורך של הדבר באמת להתקשר, ולפי זה ממה לכרות ברית בעומק נפשו, ואת איזה נקודה להשאיר, אבל לרוב בנ"א זה יהיה מאוד קשה כי זה דקויות של הנפש.
אש-גאוה 010
בענין איך להתמוצץ טעם ותענוג בכל דבר
שאלה: הרב אמר שיש מי שטבעו להתענג, ויש מי שאין טבעו, וקשה מאוד למצוא תענוג, ולא רק זה אלא ההתעכבות במקום יוצרת ייסורים, אז איך כן אפשר למצוא תענוג למי שזה אינו טבעו, חוץ מהעצות הקודמות שהרב הביא (שזה לא קשור ליסוד המים).
תשובה: מי שזה בטבעו, אז הוא נוטה לשם באופן טבעי. אבל גם מי שזה לא בטבעו, הוא יכול להרגיל את עצמו בהדרגה שכל נקודה הוא חייב לנסות למצוא בה עוד טעם, בשעה שנראה לו שהוא גמר כבר את הענין. עוד נקודה אחת למצוא בה טעם. זה לא יתכן שאי אפשר למצוא עוד טעם, זה וודאי שהוא לא יכול להתעכב כאן ימים רבים, אבל להרגיל את נפשו למעשה בפועל שכל נקודה שהוא רוצה לצאת ממנה, להרגיל שבהכרח יש כאן עוד טעם ולבסוף להתעכב בה עד שהוא ימצא עוד נקודה של טעם. ולאט לאט הנפש מתרגלת שבדבר שהיא כבר הרגישה מיצוי אפ"ה היא מתחברת לעוד נקודה של טעם. ואז היא מתרגלת להתעכב וחוזר חלילה, ולאט לאט הוא יכול להגדיל את זה.
שאלה: יש דברים עיקריים ויש משניים כמו שרואים שיש מצוות ברגלים ויש במח וכו', אז איך אדם יראה שמצוה ברגליים כמו הראש.
תשובה: יש את היחס שדיברנו לעיל בכמה פנים, יחס אחד ראשית כל מצד התפיסה השלמה אז כל פרט בעל מום נקרא בין אם חסר לו רגליים בין אם חסר לו דבר אחר. ויתר על כן לוקחים את הדוגמא של רגליים, נניח שהרגליים פחות חשובים, והעקב מקום שאדם דש בעקביו, אז אם נוריד לו את העקב, כל הקומה כולה לא יכולה לעמוד, אז אפילו שהוא המקום השפל ביותר אבל עליו עומד כל הקומה כולה. זה פרט שעל אף היותו פרט אבל במרכיבי הכלל היחס שלו הרבה יותר גדול מהיחס החשוב שלו כשלעצמו.
שאלה: איך אפשר להבין שכל דבר בפ"ע חשוב כמו כל דבר אחר הרי וודאי שיש יחסיות.
תשובה: זה נקודה עמוקה, ונסביר בלשון קצרה מאוד, יש יחס של בריאה ויש יחס של בורא, היחס של בריאה אז כל דבר יש לו יחס ביחס לכלל כל הנבראים כולם, ביחס שהאדם מתגלה אצלו הבורא, מאן דנפח מדיליה נפח מתוכו נפח, אז הבורא עשה כל פרט, כל פעולה שהבורא עולם פעל זה התגלות של מציאות הבורא בשלמות, לא מצד כל היחס הכולל, אלא עצם כך, מכח זה שיש נפעל אנו יודעים שיש פועל, אז נפעל אני יכול לדעת שיש נפעל בזה שאני רוצה צורת אדם השלם, אז אני יודע שיש בורא, ואני יכול לראות מיתוש קדמך גם שיש בורא עולם, היתוש קדמך מגלה את ההויה של מי שברא באופן שלם.
שאלה: כל פרט לעלייה זה דרך א', ושמגלה בכל פרט את הכל אז הוא בעצם מגלה שאין לאן לעלות כי הכל כאן, זה לא ענין של עלייה, זה ענין שמתענג מעצם ההווה.
תשובה: מה שאתם מחדדים זה נכון מאוד, אבל כיוון שקומת הנפש בנויה בשני חלקים, היא בנויה בהויה מוחלטת ובנויה מנקודה של עלייה, אז בתוך תנועת העלייה, על מנת להתעכב בכל פרט אנו יכולים להשתמש גם בזה, אבל אנו משתמשים בזה ככח מעכב של העלייה על מנת להעמיד את הפרט כשלעצמו, משתמשים בכח למעשה שלא שייך לעלייה על מנת לסדר את העלייה בצורתה הנכונה.
שאלה: אם אדם יתעכב בכל הפרטים הוא ישאר מאחורה בכולל מתי שכולם מתקדמים.
תשובה: מה שאתם מעלים זה נקודה בוודאי מורכבת, א' רוב בנ"א לא ראוי להם להתעכב על כל הפרטים כי הם לא מסוגלים להכיל את כל הפרטים, מי שיכול להכיל את כל הפרטים כמובן שזה לא רוב רובם של בנ"א, רק יש מי שהפרטים סוג אחד, ויש סוג שני. סתם להכיל את כל הפרטים, רוב בנ"א בין כך ובין כך לא יכולים, יש עוד סוגיא נוספת מה שהוזכר שזה מה שאתם מעוררים עכשיו, שגם אם הוא יכול להקיף את כל הפרטים עדיין יש את כל שאר חלקי התורה שצריך שום שכל לדעת היכן להעמיד את נקודת הדבר, האם להתעכב כאן או להמשיך הלאה. אין דרך אחת בעמלה של תורה להגיד ברור כמה זמן צריך להתעכב בכל סוגיא וכמה להמשיך, זה לפי הנפשות...
אש-גאוה 011
בענין הצלחה בעבודת ה'
שאלה: אדם שמזהים שהוא ביאוש, שניסה ואין לו יותר כח לנסות, ומציעים לו יש ספר בלבבי משכן אבנה וכו', ואומר "אני כבר ניסיתי, אין לי כבר כח לדברים חדשים", למרות שמזהים אצלם הרבה טוב לב והרבה רצון אמיתי כן שרוצים דברים טובים, מצד שני ניסו הרבה דרכים. מה כן אפשר לעורר אצלם?
תשובה: אם למעשה היו בני אדם שיכולים לכוון את הבני אדם המחפשים בדיוק להיכן להגיע, אז הדרך הרצויה הייתה שאותם בני אדם ילכו להתייעץ עם אלו שיכולים לייעץ להם, מי שנמצא מעל גבי גן המבוכה שיכול לייעץ להם מה היו הטעויות במה שהם עשו, ומכאן ואילך להיכן הם צריכים לילך. אבל הקושי הלמעשה שנמצא בעולם, כמו שהחזו"א אמר שיש בכל ישיבה משגיח אחד למאה בחורים וצריך מאה משגיחים לבחור אחד, המציאות היא שאין מספיק בני אדם בלשון המעטה שיכולים לכוון בני אדם בחיים של עצמם. אז העצה למעשה, כמובן שאדם מצידו צריך לחפש כמה שניתן, אבל העצה למעשה אצל בני אדם, זה להבין שאם הוא יתפלל באמת מעומקא דליבא, באמת מעומקא דליבא, לפניו יתברך שמו שיעזור לו בכל צורה שגלוי לפניו יתברך שמו כיצד ואיך אפשר, הקב"ה כל יכול, אבל להתפלל באמת באמת שהקב"ה יעזור לו, לבסוף הקב"ה יעזור לו, איך וכיצד, שמור לפניו ית"שאלה: אם אדם חושב שהוא ניסה ולא הצליח, הוא צריך להבין דבר אחד ברור, שאם הוא היה מתפלל באמת באמת באמת שהקב"ה יעזור לו, הקב"ה היה עוזר לו. ואם הוא לא הצליח, כמובן שיכול להיות שהוא עשה הרבה טעויות, אבל היא גופא אם הוא היה מתפלל באמת באמת באמת בכוונה טהורה, הקב"ה גם היה עוזר לו על גבי אותם טעויותשובה: אז מכאן ואילך להגיד לבני אדם שיחפש מדריך חרדי, אנשים שיעזרו לו, כמובן שזה לא למעשה, אבל להתפלל באמת, ולא להתייאש שהקב"ה יכול לעזור לו כל ימי חייו, ומצידו בנתיים להשקיע כפי כוחותיו, זו הצורה האמיתית של החיים.
שאלה: ר' זושא כתוב שהלך כמה שנים עם הלב של ההתחלה...המון המון שנים. רציתי לשאול, הרב אמר בתחילה שצריך כח של חידוש, עכשיו הרב אומר משהו אחר, שאדם יעמיד לעצמו שעומד מול אמיתת החיים. זה שני דברים, או שזה הבדל?
תשובה: נחדד את מה שאמרנו, נקודת ההתחלה היא לברר לעצמו שהוא עומד מול אמיתת החיים בשביל שיהיה לו תשוקה לעלות, מי שכבר הגיע למקום שיש לו בכל רגע נקודת חידוש, המחשבה הראשונה היא כבר במידה מסוימת קנויה אצלו בנפש, רק כמובן שתמיד צריך לעורר אותה. הנקודה הראשונה שצריכה להיות ברורה לכל אדם בתחילת דרכו, כל הזמן להעמיד את תכלית החיים באופן מוחלט. ככל שאדם מרומם יותר, לא שהנקודה הזו נעלמת, אלא היא הופכת להיות הרבה יותר קנויה בנפש ונעשית בקל יותר. ואז עיקר נקודת הגילוי נובעת מכח נקודת ההתחדשות המתמדתשובה: ועדיין הוא צריך להיות מכוון תמיד לתכלית באופן מוחלט.
בענין הצורך הנפשי לחידוש
שאלה: אז מה שהרב אמר מקודם שצריך התחדשות, זה באמת לא ...
תשובה: חיצונית?
שאלה: כן.
תשובה: כיוון שסוף כל סוף כל אדם מורכב גם מנשמה וגם מנפש בהמית וגם מגוף של חומר, אז אי אפשר לומר שאדם כמעט ללא יוצא מן הכלל לא צריך מציאות של חידוש בחומר, סוף כל סוף אנו בעלי חומר אז אנו צריכים גם חידוש בחומר. כמובן עוד פעם, איזה סוג וכמה השיעור, זה ישתנה מאדם לאדם לפי עניינו. יש בני אדם שתכונת הנפש שלהם היא לחפש חידוש שאז ממילא בכלל המרכיב של החידוש שלהם הוא יותר חזק בנפש.
שאלה: לגבי החידוש הגשמי, אז דיברנו על ענין של חידושים כמו חדשות, שאדם צריך לשמוע, שהעולם מלא בחידושים וכח החידוש נהרס. מה החילוק בין החידוש הזה של לקרוא עיתון ולשמוע חדשות לחידוש שמדברים עכשיו שהוא קונה חפץ חדש ומרגיש התחדשות, יש חילוק ביניהם, בנפש ודאי רואים שאדם קורא עיתון הוא לא מרגיש שזה התרעננות לעבודת ה' בדרך כלל, אבל שהוא קונה חפץ הוא מרגיש התחדשות, משהו שהועיל לנפש.
תשובה: הדברים שאתם אומרים הם דקים מאד. בעומק ההגדרה הפנימית היא שמכל דבר בבריאה אפשר לקבל חידוש, רק כיוון שכל דבר בבריאה מורכב מטוב ורע, אז צריך להסתכל על כל דבר מה חלקי הטוב שבו ומה חלקי הרע שבו. אדם שקורא עיתון בדר"כ, אז חלקי הרע, החלקים שבחלקי הרע, לא מדברים עכשיו על האיסורים המוחלטים, זה עוד סוגיא לעצמה, אבל נניח שזה יהיה הוודעת ביקורת הרוחנית באמת היא לפי ההתחלה של הלכות לשון הרע וכדומה, אבל למעשה, המורכבות של חלקי הלא טוב שנמצאים שם הם גדולים עד למאד. עכשיו, מה שדובר בשעתו זה דובר שבני אדם במקום לעורר את החידוש הפנימי אז כשהם קוראים עיתון ושומעים חדשות מפלוני אלמוני וכדומה הם גורמים שנקודת החידוש נאבדה להם. כאן מדובר על נקודה לגמרי לגמרי שונה, שעיקר נקודת החידוש חלה בפנימיות, והוא נותן לחלק החיצוני את השיעור של החידוש הראוי לו, ואז הוא צריך לשקול בשום שכל ויישוב דעת מאיפה להוציא את אותה נקודת חידוש, באיזה הלבשה, באיזה צורה המתאימה לו, באופן הנקי ביותר שקיים בתוך האי עלמא.
שאלה: לא התבאר לי בדיוק מה ההבדל.
תשובה: יש כח של חידוש פנימה, אם אדם לא מעורר את נקודת כח החידוש פנימה, והוא מעורר את נקודת החידוש החוצה, אז ממילא נקודת החידוש הפנימית נגזלת לגמרי, ונקודת החידוש החיצונית תופסת את מקומה.
שאלה: זה העיתון.
תשובה: כדוגמא. אבל אם אדם מעורר את נקודת החידוש הפנימית, ובמקביל הוא גם נותן לחלק החיצוני את נקודת החידוש הראוי לו, זה צורה נכונה, באיזה צורה, באיזה שיעור, כאן כבר לא ניכנס לנקודת הנידון.
שאלה: בחלק שהרב דיבר להסתכל על כל הבריאה שמתחדשת, לא הבנתי איך זה מוליד בנפש את הנקודה של העלייה המתמדת, מה הקשר בין ההתחדשות המתמדת לעלייה המתמדת.
תשובה: נסביר מאד ברור. כי הסיבה שאין עלייה מתמדת כי הדבר עומד על עומדו, בשעה שיש לאדם את נקודת החידוש שבבריאה, כל התחלה יוצרת תכונה של עלייה באדם, זה טבע האדם. רק האדם מאבד את נקודת ההתחלה, וכשהוא מאבד את נקודת ההתחלה אז הוא מאבד את נקודת החידוש. אבל אם נקודת החידוש קיימת, לא מדברים הרי באדם שלא רוצה בכלל לעלות, הרי לא בזה אנו עוסקים, אנו מדברים באדם שבעצם יש לו תכונה שהוא רוצה לעלות, אלא מאי, התכונה הזו הולכת ונחלשת, אז כל פעם שהוא מתחיל התחלה חדשה, יש לו תוקף חזק לעלות, כן, אז אנו צריכים להחזיר אותו לנקודת ההתחלה על מנת שהתוקף הזה יהיה בהתגלות:
שאלה: אז הרב רוצה לומר שכל כח של עלייה תלוי בנקודת ההתחלה, אין כח של עלייה בהמשך. יכול להיות חידוש מענין לענין, אבל זה לא בהכרח נקודה של עלייה.
תשובה: נגדיר את מה שאתם אומרים, לכן הגדרנו שיש שני סיבות של עלייה, יש עלייה מכח העקשן יצליח, שאז יש לו תוקף חזק של רצון מתמשך, ויש את העלייה שבנויה על עיקר נקודת החידושאלה: כהגדרה כוללת, אפשר גם את זה לחלק יותר, אבל כהגדרה כוללת, כח העקשן יצליח הוא כח חיצוני בנפש, כח ההתחדשות הוא הכח הפנימי שגורם לנקודת העלייה. עכשיו, לעורר בבן אדם את נקודת העקשנות, זה עבודה, אבל זה דבר מאד קשה, לכן לא הרחבנו בו. יש אנשים שנולדו באמת עם כח עקשנות, רואים את זה בילדותם, לפעמים בילדותם זה מופנה למקומות הלא נכונים, וכשהם גודלים זה מופנה יותר למקומות הנכונים, פעמים יותר פעמים פחות, אבל הם נולדו עם תכונה של עקשנות בנפשאלה: מי שנולד עם כזו תכונה, פחות הסברנו את זה, כי זו התכונה. הזכרנו שזה קיים, אבל לא הרחבנו. אבל לעורר בבן אדם את נקודת ההעקשנות בנפש זה מאד מאד קשה, זה בנוי על התלהבות, זה בנוי על התעוררות. אז אם בעצם יש לו תכונה של עקשנות, רק עוררנו את הנקודה, אז היא תמשיך. אבל בן אדם בעצם שאין לו כח של עקשנות לשום דבר בחיים, אז איך נעמיד לו את העבודה בעיקר על כח של עקשנות בנפש, הוא לא קיים אצלו. אז אם נדבר על זה וננסה לעורר את זה וזה לא יתגלה בנפש כמעט כלום, מעט מזעיר, לכן את עיקר הבנין ניסנו לבנות באופן כזה שמעוררים את נקודת החידוש שבנפשאלה: ונקודת החידוש שבנפש היא גלויה הרבה הרבה יותר אצל רוב בני האדם.
שאלה: איך זה מוליד רצון לעלות?
תשובה: עוד פעם, אנחנו לא מדברים עכשיו בבן אדם שאין לו רצון לעלות, אם היינו מדברים באדם שאין לו רצון לעלות, כל הסוגיא היא שונה. אנו מדברים באדם, פתחנו, שמדובר שיש לו תשוקה לעלות. אלא מאי, התשוקה הזו יש לה הפסקים, על גבי כך... אדם שאין לו רצון לעלות צריך להבין, ישנם בני אדם לפעמים ילדים, ופלוני אומר הילד שלי לא רוצה ללמוד מה אפשר לעשות, מי שאין לו רצון לעלות זה צבת בצבת עשויה, זה מאד מאד קשה. אם יכלנו לשנות את הרצון של אדם יכלנו להביא את המשיח, אי אפשר לשנות רצון בעצם, אפשר לגרות מישהו, לעורר אותו, בכל צורה שלא תהא, אבל מישהו שבעצם לא רוצה, אז מביאים לפעמים נער בגיל הטיפש'עשרה שנקרא שהוא התייאש מעולם הישיבות והוא רוצה לעזוב וללכת לעולם החיצוני, מביאים אותך לפניו, תשכנע אותו להישאר פנימה, הוא לא רוצה, זה לא יעזור שתשכנע אותו, הוא יכול להגיד לך פסוקים, הוא יכול להגיד לך שהוא יודע שבחוץ זה גיהנום ובפנים הוא יקבל גן עדן, ולמעשה היצר שלו רוצה הפוך, אתה לא יכול לשנות לו את הרצון. אנו מדברים על גבי כך שיש רצון, רק הוא נחלש, ולכן אנחנו חוזרים ומעוררים את אותה נקודה, למי שרוצה לעורר את אותה נקודת רצון.
אש-גאוה 012
בענין בירור כוחות הנפש על ידי יועץ
שאלה: הרב אמר שכדי להיכנס לעולם הזה צריך לאזן שורש הרע, אבל כדי להכיר שורש הרע ולאזן אותו היא גופא צריך להיכנס לעולם הפנימי, להכיר כוחות הנפש, לחוות, להכיר נקודה זו, וכ"ש לאזנה.
תשובה: נחדד, להכיר את כלל כוחות הנפש זה ההכרח הראשון, על מנת להכיר מהי המידה הרעה בנפשו של האדם, אז אדם שאין לו דעה עצמית, יותר קשה לו, אז מי שיש לו את מי שסובב אותו שיכול לעזור לו אז הוא יכול להגיע לאותו מקום, ואז הוא יכול להתחיל לעבוד על אותו דבר אפילו שאין לו הכרה שלמה בכל כלל קומת נפשו, אם אין לו מי שיעזור לו אז אה"נ אין כאן ברירה על מנת להגיע להכרות אז הוא חייב יותר הכרה ברורה. אבל אליבא דאמת אדם שיש לו יועץ חכם שיסביר לו מהי המידה השורשית הרעה שנמצאת בנפשו, על אף שהוא עצמו לא תופס את עומק נפשו בהיקפה, הוא יכול להתחיל לעבוד ולאזן את אותה נקודה, אפילו שהוא לא קולט את כל ההיקף של מה שקורה, אבל אחרי שהוא ישקיט, הוא יוכל לקלוט הרבה יותר ברור את ההיקף של נפשו מאשר מה שהיה קודם לכן, וממילא לאחר מכן הוא יכנס לדקות כפי שהוזכר.
שאלה: וכמה שהוא יכנס יותר הוא יצטרך לעבוד על אותה נקודה יותר ויותר.
תשובה: כן, זה נכון, אבל נחדד עוד פעם, עיקר מה שהנקודה הזו גורמת חוסר איזון גדול בנפש זה כשהיא נמצאת בתוקפה ברעתה, ואז היא יוצרת חוסר שקט.
...זה מחמת שהוא כ"כ רחוק מעצמו, מי שלא רחוק מעצמו יכול לזהות זאת מאוד מהר. את שורש המידה רעה, מי שלא מכיר אז כל הגלגול שלו כמעט עבר לבטלה, זה מה שאומר הגר"א שאם לא תיקן את המידה הרעה שעד הנה לא תיקן למה לו חיים, מה הכוונה מידה רעה שעדיין לא תיקן, לא רק עוד פרט, אלא בעיקר את שורש המידה הרעה שלו, על מנת כן הוא בא לעולם. וודאי שתורה ומצוות זה התורה שיוצרת מציאות של תבלין ליצה"ר שזה כוחות המידות רעות שנמצא בנפשו של האדם, אבל אדם שלא ברור לו כלל מהי המידה רעה שנמצאת בנפשו אז מה הוא עושה כאן.
שאלה: הנקודה שהרב מדבר, זה הכרה בסיסית כללית של שורש הרע?
תשובה: ככל שיש לאדם מי שעומד לצידו שיכול לבאר לו למעלה מתפיסתו שלו זה יועיל לו. ככל שלא, אז חייב להיות באמת שההכרה בתוך עצמו צריכה לנבוע ממקום יותר ברור, ואם זה נהייה יותר ברור אז בהכרח שהוא הגיע למקום יותר פנימי, אבל עדיין להגיע למקום של מנוחת הנפש ושקט ודקויות, זה הוא לא יגיע לפני שהוא תיקן את המידה רעה, אא"כ יש בנ"א שיש להם תכונת דקות מאוד חזקה בנפש, לפעמים זה בשכל לפעמים זה בנפש, שעל אף כל הרעש הגדול הדקות הזו כן בוקעת, אז זה יחידים, רוב בנ"א לא בנויים באופן הזה.
תיקון מדת הגאוה בכלליות
שאלה: אדם שמידתו השורשית זה גאווה נפולה, למעשה הוא נמצא בין הפטיש לסדן, בהתחלה הוא עושה דברים כדי להיות מכולם, ואז הוא אומר אני גאוותן אני לא יעשה את זה, ואז הוא נופל? לנקודה אמיתית, וכשהיא מוציא אותו כיוון שהמידה שלו זה גאווה אז עוד פעם המציאות שהוא שונה מכולם אז הוא מתגאה.
תשובה: באופן כללי אתם צודקים שיש נקודת סתירה, העצה למעשה היא לעשות דברים שהוא שונה מכולם שבזה כולם מזלזלים בו.
בענין חיי היחיד בתוך חיי הציבור
שאלה: אדם שהגיע לפרטיותו, מצד שני שהוא נמצא בציבור.
תשובה: אדם מתחיל לעסוק בדברים שמתחילים בצינעא, ולאחר שתוקף הדבר בצינעא הגיע לתוקף אמיתי מאוד, אז ההוצאה שלו מהכח לפועל בפרהסיא היא נעשית בהדרגה מאוד מאוד איטית, באיזון בעבודה על הגאווה ההפוכה. מי שיתחיל לעשות זאת בחיצוניות בוודאי שהוא נכנס למקום סכנה מוחלט מעיקרא שלמעלה ממדרגתו.
שאלה: יש מושג של רוב, איך שייך להכריע ע"פ הרוב אם כל אחד ייחודי.
תשובה: אתם שואלים איך אזלי' בתר רוב בדיינים.
שאלה: [לדוג' אם זה] נגד התורה, ובהשקפה.
תשובה: מה שמבואר בדברי רבותינו שבהאי עלמא יש דין של מיעוט ורוב הלך אחר הרוב, כמ"ש בדיינים, ר' אליעזר שמותיה, אבל הגדרת הדבר בעולם העליון ג"כ הולכים אחר לפי רוב, דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה הולך ליתן דין וחשבון, יש ב"ד למטה שדנים מה שקורה למעלה, באותה מידה שכאן דנים לפי רוב גם שם ב"ד של מעלה דנים לפי רוב, אבל בעולם הפנימי העליון, לא מה ששייך כאן בהאי עלמא, וכי הדברים בנויים לפי מהלך של רוב.
בענין מנהיגים
...מה שמבואר בדברי רבותינו שמשה היה כלל כל הנשמות כולם, כדרשת חז"ל הידוע אשה אחת הייתה בארץ מצרים וילדה ששים ריבוא בכרס אחד ומאן הוא משה, כלו', מה שמנהיג בעומק יכול להנהיג כמו שמבואר בדברי רבותינו, הוא יכול להנהיג רק את הנשמות שהוא שורשם והם ענפיהם.
וכאשר מבואר בדברי הגמ' הידועים בב"ק שמעמידים "רועה שאינו הגון", אז צריך להבין שיש ב' סוגים של רועה שאינו הגון. יש רועה שאינו הגון שבעצם אינו ראוי להיות כלל רועה, אלו ראשי הערב רב ששולטים ביד רמה. ויש אופן שהוא אדם אמיתי, אבל בעצם הוא מנהיג את הנשמות שלא שייכים לו, ולכן הוא באמת לא יכול להשיג אותם. שהדור לא זכאי, אם הוא לא זכאי בכלל אז בכלל נותנים להם רועה שאינו הגון מעיקרא, וגם אם הוא יותר זכאי, זה דוגמא הפשוטה, שהקב"ה שם אדם שהוא באמת צדיק, אבל למעשה זה לא השורשים שלו. רבותינו הקדמונים שהיו באים אליהם אנשים אז היו אומרים לו תלך לפלוני אלמוני שלשם אתה שייך בשורשך. אבל למעשה שבנ"א לא מבררים את הדבר, והעולם נמצא במקום של תערובת, אז ההנהגה הנובעת כהנהגה החיצונית שאם יש פלוני ת"ח הוא מנהיג את אותם בנ"א בין אם הם קשורים לו בין אם הם לא קשורים לו, באופן הזה באמת הוא לא משיג אותם, וזה תוצאת מהלך הדברים. ואם העולם נמצא בצורתו הנכונה, אז שהיה דור המדבר יצי"מ אז היה מנהיג אחד שבאמת כל הנשמות היו כלולים בו, אבל לאמח"כ שנעשה ירידת הדורות אז נעשה חלקים, שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמישים. אבל צ"ל שלבסוף יהיה כל אחד איש לשבטו, שבטיך בשעריך, שמים מישהו שבשעריך בשבטו, למה, כי הוא צ"ל שייך לשורשו, וכשנעשה תערובת ואין לנו הכרה בשבטים, ובדקות אין לנו הכרה בעומק הנשמות, אז באמת נעשה מצב מסוים שהפרט מונהג ע"י מישהו שבאמת בכלל לא בהכרח מוכרח להבין אותו. זה עומק הגלות שאנו נמצאים בה.
בענין הכרת אמת
שאלה: מי שמודה על האמת, יכול להגיע לשורשו האמיתי.
תשובה: מה שאתם מעלים זה נקודה נכונה, רק נחדד אותה עוד פעם. שהאדם עובד על אמת, מי קובע מהי האמת? אז כמובן שיש "מדבר שקר תרחק", שבועה שלא יאכל ואכלתי, וכן להיפך, לשעבר להבא, וכו', שם מוגדר מה האמת באופן ברור מאוד. אך שאנו באים להתייחס לאמת היותר פנימית, האמת היותר פנימית, כאן נקודת הוויכוח מהי האמת הפנימית. ובעומק בשביל להגיע לאמת פנימית, אדם צריך שני חלקים. צריך לאמת את האמת הזו מכח כל מה שנמצא סביבותיו בחוץ, ולהוציא מכוחו את האמת הפנימית שתתאים למה שנמצא בחוץ ולהחדירה. מי שעובד להכיר את האמת רק מבחוץ אז הוא לא מגיע לאמת שלו, דיין שדן דין אמת לאמיתו ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות, והאמת באמת משתנה, לזה יש אמת אחת ולזה יש אמת שניה, לא מדברים באמת בפועל, [אלא] באמת הפנימית שבדבר לפי שורשו וחלקו. אז היא גופא להגיע למה נקודת האמת בתוכו הוא חייב לחצוב את תוך תוכו כדי להגיע לאמת שלו.
בענין ואל יבוש מפני מלעיגים
שאלה: יש דבר שבולט לחוץ בייחודיות, יש משפט כזה מה שבולט משייפים אותו, העולם עצמו יש הרבה הנהגה שככה קיבלנו מרבותינו שכלפי החיצוניות תהיה כמו כולם, הצנע לכת, עכשיו האם זה באמת נכון שאדם מגלה יחודית לא יוצא לפועל שלא יהיה שונה ומיוחד, או ברגע שבטוח אז מה אכפת לי מה אומרים.
תשובה: זה שאלה כללית מתי נאמר ואל יבוש מפני המלעיגים עליו. זה שאלה רחבה שיכול להיות לה כמה וכמה פנים שמבוארים בדברי רבותינו, יש אופנים שאדם נמצא בסביבותיו שמלעיגים עליו ומתריסים בו, אז ההבנה הפשוטה אל יבוש וכו' שלא יעשה את הדבר ויוציא אותו מהכח לפועל אלא יעשה אותו מהכח לפועל רק בהעלם ולא בגילוי. אבל זה דבר מאוד מאוד דק בקומת נפשו של האדם. יש בנ"א שאם הם יעשו את הדברים בצנעה אז אין להם תוקף, ועי"כ הם יפלו. כל התוקף שלהם, זה שהם עושים את הדבר גם בפרהסיא ואינם מתפעלים. אז אדם כזה השיעור לו באופן שונה. אדם שיכול לעשות את הדברים בצינעא, ואין לו שום צורך להוציאם מהכח לפועל בפרהסיא, וכלפי הפרהסיא שבדבר הוא באמת יכול להעלים את הדבר, אז סתם על דרך כלל מידה טובה להעלים, אא"כ יש צורך לצורך זיכוי הרבים שגם זה דק שהוא לא נופל בעצמו לנגיעות. לפעמים האדם נמצא במדרגה שהוא רוצה לעשות זאת בחוץ אבל למעשה יש לו עולם של... הוא בני ביתו משפחתו שיסבלו ממה שהוא הולך לעשות, וזה חלק ממרכיבי החיים. השאלות הללו מורכבות עד למאוד מאוד איפה השיעור שהאדם עושה את הדברים בהעלם בהסתר, ובאיזה אופן הוא מוציאם לפועל, הן מצד התועלת שלו, הן מצד הנזק שלו, הן מצד היחס של מה שנמצא בחוץ, הן מצד היחס של סביבותיו. זה מאוד מאוד מאוד מורכב.
שאלה: מי שזה שורשו, יותר קל לו לגעת ביחודיות שלו?
תשובה: לגעת בנקודה של מה שמתאים לו, כן. אבל יכול להיות שיש לו הרבה מאוד חלקים אחרים בנפש שעוטפים אותו ומעכבים עליו מפנים וזוויות שונות. אתה יכול לראות כאלה בנ"א אפילו שאינם שומרי תורה ומצוות שיש להם את התכונה הזאת, ויש להם מעכבים לגמרי אחרים בנפש שיוצרים העלם לא קטן פחות מההעלם הזה.
שאלה: לא הבנתי אתה ההגדרה, זה תנועה מיוחדת באדם שכל תנועתו שונה גם ברע גם בטוב?
תשובה: זה כלומר שכל תנועה נובעת מהעצמו שלו, ותנועה שנובעת מהעצמו שלו היא בהכרח שונה. ברע על דרך כלל זה לא נובע מהעצמו המוחלט, אבל עדיין יש לו את חלקו הרע הפרטי שלו.

אש-גאוה 013
בענין קנאת סופרים תרבה חכמה
שאלה: גבי "קנאת סופרים תרבה חכמה", קצת לא ברור הנקודה, יש אופן שאפשר להסתכל על כך שהוא רואה אדם גדול ממנו עושה הנהגות מסוימות ופותח לו מושגים חדשים שאפשר לעשות ככה, אז ממילא גם הוא יכול, דבר כזה אני לא רואה את נקודת החסרון. אם זה מצד שהוא אומר שהוא מתייחס על זה בעין רעה למה יש לו, אז מובן היטב, אבל מצד מושגים חדשים, יש יהודי גדול שעושה ככה.
תשובה: הדבר מורכב מטוב ורע מעורבים זה בזה. כמובן ש"קנאת סופרים תרבה חכמה" נאמר בסוגיא בב"ב כלפי נקודת המעלה, אבל לא כתוב שזה נקי. ככל דבר בבריאה דידן, טוב ורע מעורבים.
שאלה: אבל א"כ מהיכן יקבל האדם מושגים שמעבר למדרגתו?
תשובה: נגדיר עוד פעם, אין כוונת הדבר שאדם מיד שואף ומגיע לנקודה העליונה, הוא משתמש למטה בנקודות התחתונות קודם לכן. אבל, לכן הזכרנו, האי התעסקות עם בנ"א באה בהדרגה, אז אם הוא מחליט דבר ראשון לא להתעסק עם בנ"א שעליהם מתקיים "קנאת סופרים תרבה חכמה" אז הוא לא פועל באופן הנכון. דבר ראשון, שיפסיק לדבר על בנ"א שלא מתקיים בהם "קנאת סופרים תרבה חכמה", אז נשאר לו מספיק זמן ושנים קודם לקיים בעצמו "קנאת סופרים תרבה חכמה". לאחר מכן הוא צריך גם להגיע לשלב שההשגות שלו בנויות לפי עצמו ולא לפי זולתו.
שאלה: א"כ מהי ההבנה בקנאת רחל על לאה.
תשובה: ראשית אתם שואלים שאלות על אמותינו, אז ודאי שהשאלות חוזרים לנקודת קושי בדבר. אבל מבואר בחז"ל ש"ותקנא רחל באחותה", זה היה קנאה גמורה דתיקון, או שגם היה בה גם צד מסוים, "ויחר אף יעקב ברחל". היה כאן צדדים מסוימים לכאן וצדדים מסוימים לכאן, באיזו שהיא נקודה. ודאי שא"א לדבר על אמותינו הקדושות, אבל בערכנו שלנו כמובן שהנקודה אינה שלמה. בלשון ברורה, גם אם נדבר על אמותינו, ואין לנו שום השגה, אז כוונת הדבר שגם אצל רחל היה סולם מתתא לעילא, וזה לא היה אחריתה של מדרגת רחל.
בענין צדיקים שהם רואים רע באחרים
שאלה: כתוב על רב'ה מסוים שהקב"ה לקח לו את הכח לראות את הרע. למה בעצם אדם גדול כזה היה צריך לו את הכח לראות את הרע, רואים שהצדיקים השתמשו בזה, להוכיח לקרב וכו'.
תשובה: באופן כללי מאד מה שאתם אומרים, זה תלוי בשורשים. מי שהשורש שלו הוא באופן של יצחק, אז יש לו יותר את אותו נקודת נידון שאם אומרים. מי שהשורש שלו הוא בבחינת אברהם, אברהם אוהבי, אז הנקודה הזו צריכה להיות יותר מוקטנת. א"א להביא ראיה מחכם אחד לחכם שני, זה כל אחד לפי שורש עבודתו.
בענין סיפורי צדיקים
שאלה: בסיפורי צדיקים מספרים עם שם של הרב שמספר עליו.
תשובה: צריך להבין שסיפורי צדיקים על דרך כלל זה תחילת מדרגתו של האדם. מי שכל החיים שלו בונה על סיפורי צדיקים, אז הוא לעולם לא אני. אם זה מביא אותו לידי נקודת התחלה, אם לפעמים הוא משתמש בזה כנקודת התעוררות, תינח. אבל אם הכל בנוי באופן הזה, אז הוא לא אני.
בענין דיבור על נקודות שליליים עם האשה על עניני הילדים שבבית
שאלה: לדבר עם אשתו ביחס לילדים, זה ודאי נצרך, אחד שיש לו שתים עשרה שלש עשרה ארבע עשרה ילדים הוא כל היום מדבר על הילדים.
תשובה: אתם מעוררים נקודה קשה. בא נגדיר ראשית כל את נקודת הדבר. פעמים רבות הרי יש אהבה, אהבת אב אהבת אם לילדים. אבל הרבה פעמים האהבה הזו נמצאת יותר באתכסיא ופחות נמצאת באתגליא. ראשית כל עצם כך שבן אדם מדבר על ילדיו, צריך שהוא ירגיש סתירה בנפש. אם כבר הוא הגיע לידי מצב שהדיבור על ילדיו הופך להיות נקודה טבעית, ויתר על כן לפעמים יש כעס ומרמור וכדומה, והדיבור מגלה את הכעס ואת המרמור, אז אנו נמצאים במצב של נפש שהאהבה הולכת ומתכסה ומתכסה, וכל הדיבור הופך להיות בנקודה כזו של נקודת השלילה שבדבר. הצורה הראשונה ראשית כל זה לעורר את האהבה באתגליא, הן ביחס למה שדובר עכשיו, והן כרוחב היקף הרבה יותר גדול, מחמת שזה צורת החיים האמיתית מול הילדים באתגליא כלפיהם. אבל שיהיה אצל ההורים הכח של האהבה באתגליא. זה שלב ראשון בשביל להגיע לשלב הבא. אחרי שיש כח אהבה באתגליא, אז גם כאשר האדם נוגע בנקודות של ילדים שהם אינם מתוקנות וחייבים לגעת בהם בשיעור מסוים, אבל עדיין צריך לדעת שיש כללי לשון הרע גם ביחס לילדים, הרבה פעמים זה נשכח, כי זה נראה לבן אדם שהוא בעל הבית על בני ביתו. אבל, גם שם, הרי יש כאן שאלה מאד מאד יסודית, כאשר האדם מסתכל על ילד ודן, אז הרבה פעמים כיוון שההורים נמצאים בתוך הבית ועסוקים לפטור בעיות, אז כל נקודות הנידון ויתר על כן כל נקודות ההסתכלות עוסקות תמיד בנקודות השלילה שצריך לטפל. אבל הצורה האמיתית שגם האדם צריך להסתכל על ילדיו ולראות אותם לעולם במבט כולל ורחב. אי אפשר לא לראות את החסרונות והוא צריך לטפל בהם, אבל אי אפשר רק לראות את החסרונות. כל פעם, או לפחות ברוב הפעמים המוחלט שהוא עוסק בחסרונות, להביט על הדברים בהיקף השלם שלהם, ובתוך זה לראות את נקודת החסרון שבדבר. כמו שאת עצמו הוא לא היה רוצה לראות רק בנקודות שלילה, על אף שיש כאלה שנפולים בתוך עצמם למקום הזה, אבל אדם בריא בנפשו לא רוצה לראות את עצמו בכזו צורה. אז גם את בני ביתו הוא לא יכול לראות בכזו צורה. הוא צריך לחשוב גם לפעמים מחשבה פשוטה: מה היה קורה אם הילד היה נכנס לחדר ההורים והיה שומע בדיוק את מה שהם מדברים, ומדברים את כל החסרונות שיש לו, איך היה צורת פני הדברים? אם הם באמת מדברים את כל המעלות שיש לו, וגם דנים עכשיו על נקודת החסרון, מצד גופו של ענין זה גם ראוי כי הרי אם מתייחסים רק לחסרון לא מקבלים היקף נכון. אז בגילוי האהבה, והסתכלות על היקף נקודות המעלות, והעמדת החסרון ביחס לנקודות הכלליות, עם תפלה וכו', שם עוד יש מקום שזה יכול לבוא מנקודה מתוקנת. אבל זה צריך להבין, שלפעמים ההורים כ"כ טרודים כמו שאתם אומרים, שהם לא מדברים לא בינם לבין עצמם ביחס אליהם, אלא הכל עוסק ביחס לילדים, ובדר"כ בית מהסוג הזה הופך להיות בית אבוד. אם אין להורים זמן להתעסק בעניינים הפרטיים שלהם ביניהם, אז בין כך ובין כך המצב נפול. וגם זה כמובן א"א לתת הוראה ברורה, אבל המכוון צריך להיות שיהיה קשר עצמי בין ההורים כמציאות לעצמם, קשר ביחס לילדים. ואפשר לקבוע זמנים שלא מדברים על הילדים, ויתר על כן אפשר לקבוע זמנים מוגדרים מתי מדברים על הילדים, אא"כ יש נקודת יוצא דופן. יש בתים שמרוב שהחינוך ילדים ב"ה עוברים עוד סדנאות ועוד הרצאות ועוד קורסים, זה הופך להיות שהנידון של חינוך ילדים הפך להיות כל השיג ושיח של מציאות הבית. זה צריך להיות לזה שיעור, גבול, ככל דבר, ולהבין עוד פעם, כפי כל החלקים שהוזכרו.
בענין הסתכלות בחסרונות ובמעלות של אחרים
שאלה: [האם יש] להסתכל על בני אדם אחרים על מנת ללמוד ולקלוט בנפש סדר מדרגות?
תשובה: אתם מדברים מצד המעלה, או מצד החסרון, או מצד שניהם? אם אין לו עין טובה מאד לזולתו, בודאי שזה הרבה הרבה יותר מסוכן. גם אם יש לו עין טובה לזולתו, עד"כ הדרך היא שבאותו חלק שהוא עצמו לא מתוקן והוא כן מסתכל בין כך ובין כך, אז שיעשה את זה. אבל אם הוא כבר מתוקן, אז שלא ירד לאותו מקום.
שאלה: ואם זה מעלות עליונות, ז"א מצד אחד זה מעורר בו שאיפה לעורר במעלות עליונות, אבל זה לא מוריד אותו, ומצד שני זה כן הסתכלות בזולת.
תשובה: חוזר למה שדובר לעיל, שעל דרך כלל אדם לא מתוקן בשלמות שהוא לא מסתכל על זולתו, זה החלק הדק ביותר שהוא מסתכל על זולתו, אז אם הוא לא תיקן את כל הקומה אז החלק הזה בודאי לא במדרגתו להסתכל.
שאלה: אז הסתכלות במעלות זה רק בספה"ק ולא בבנ"א?
תשובה: אני אומר עוד פעם, גם הסתכלות בבנ"א כיוון שהאדם עצמו לא מתוקן והוא בין כך ובין כך מסתכל בזולתו, אז לפחות שיגדיר זאת למקומות העליונים ולא על הצדדים השפלים. אם הוא כבר נהיה מופשט, אז הוא כבר לא צריך להסתכל גם בזה.
שאלה: נח צדיק היה בדורותיו, הוא הסתכל על הרשעים ואמר כזה אני לא רוצה להיות וזה מה שהעלהו. אז זה טוב לשלב ראשון, או לא טוב בכלל?
תשובה: לשלב ראשון זה כן טוב, אבל להישאר שם ככל מדרגות לא נשארים במדרגה התחתונה. רוב בני אדם הם לא ברי השגה כלל כדי לבדוק את רוב נקודות הנידון שעליהם הם בונים את החיים שלהם, אין לו את הכח להתחיל לבדוק מהתחלה. רוב בנ"א דנים מנקודות שאין להם כח הכרעה בכלל, והיא גופא על זה נאמר עשה לך רב, ומי הרב שלך, אז היא גופא הוא לא מסוגל להכריע, אז כל מה שנשאר לו זה אמונה ותפלה לקב"ה, אבל הוא לא בר דעת להכריע. הוא לא בר דעת להכריע על רוב השאלות ששנויות במחלוקות, רוב בנ"א הם בכלל לא ברי הכי להכריע. זה כמו שילד מתחיל לדון במחלוקת ר' חיים ור' שמעון, והוא לא מבין לא את ר' חיים ולא את ר' שמעון, רוב בנ"א עוסקים בדברים שהרבה מעבר לתפיסת ההשגה שלהם.
בענין רב שנראה לתלמידיו כטועה
שאלה: אדם שיש לו רב מסוים, ורב זה שייך לפלג מסוים ועכשיו נהיה שני צדדים, אז למה הוא צריך להיכנס לענין ולחזק את הצד שלו, הוא מקבל את זה בגלל שזה רבו, ולא שהוא בדק שזה האמת והוא הגיע לדרגה שהוא יכול יחליט שזה האמת, כך הוא גדל וזה הקהילה שלו וזה הרב שלו.
תשובה: אתם שואלים את אחד השאלות הכי קשות שישנם, כבר דובר על זה כמה פעמים. ר' יוחנן כהן גדול נעשה צדוקי לאחר שמונים שנה - מה חשבו תלמידיו של ר' יוחנן כהן גדול? כנראה היה שם שני סוגי בנ"א, חלק אמרו שאסור להרהר אחר רבו, חלק אמרו הרי למעשה הוא נעשה צדוקי. אז מה עושים...?
שאלה: שם זה ברור.
תשובה: לא, אסור להרהר, אומרים לך על שמאל שהוא ימין.
שאלה: "דברי הרב דברי התלמיד מי שומעין".
תשובה: היא גופא, אבל זה הויכוח, האם הוא צדוקי, או שאולי הם לא משיגים ואומר לך על שמאל שהוא ימין וימין שהוא שמאל, שמע לו.
...נביא, שיש נביא שקר, אז נתן לך אות מופת, ואינו מתקיים.... יש לנו גדרים. אבל הוראת חכם, בפרט בדברים שהם לא ש"ע להדיא, בן אדם לא יכול לדעת באמת איפה הגבול של האמונת חכמים ואיפה הגבול של אותו דבר שמכאן ואילך רבו באמת הוא ניצוץ שנעשה צדוקי. התשובה האמיתית לכל השאלות האלה, שזה עומק נקודת הספק של הבריאה של קליפת עמלק. ועל זה חל תמיד תפלה בעומק הנפש של האדם, שהוא בוכה לקב"ה שתמיד הוא יזכה לאמת. אדם לא יכול להכריע למעשה אם רבו טועה, אם הוא יכול להכריע אם רבו טועה אז בעצם הוא הגיע למדרגת רבו. ואם כל אחד יכריע אם רבו טועה, אז אין לך עשה לך רב, כל הבריאה כולה מתבטלת. אלא מאי, אבל אולי באמת הוא טועה. היסוד שאומר ר' חיים כידוע שהרשב"א בודאי במקום אחד טעה, אבל אין לנו את הדעת לדעת איפה הרשב"א, כל אחד יכול לומר אז אולי כאן. אנו לא יכולים לדעת איפה אז כל מקום בעינינו דברי הרשב"א הם דברים מוחלטים, וכי לא יתכן שהרשב"א טעה, הרי גם אמוראים חזרו בהם, אז בודאי שיכול להיות שיש נקודת טעות. אלא מאי, אדם בוכה לפניו ית"ש כסדר, הוא יודע שבודאי אין כאן אמת שבהכרח תמשיך להיות אמת תמיד ויכול להיות שח"ו יש נקודת שבירה בבריאה, כמו שהיה במשך כל הדורות כולם, הוא מצד עצמו אין לו כח להכריע, והוא בוכה לפניו ית"ש שיכוון אותו לאמת. מי שיבכה באמת באמת באמת, הקב"ה יכוון אותו לאמת. איך? הקב"ה יש לו מספיק דרכים, אבל, מי שלא מבקש באמת את האמת, והוא ממשיך אחרי דרכו, יתכן שמן שמיא, כמ"ש הגמ' הידוע בב"ק, שמטים אותו, שמים רועה שאינו נאמן, ראש העדר, ועי"כ הוא נופל וכולם נופלים אחריו, כמו שאומרים רבותינו. אבל עוד פעם, מי שמבקש את האמת באמת, ותמיד מסתפק שמא הוא טועה, ובוכה לפניו ית"ש שיכוון אותו לאמת באמת, בהכרח הקב"ה יעזור לו להגיע לאמת. וכל מי שבטוח בדרכו, רוב פעמים הוא באמת נופל.
שאלה: אני למשל רוצה להסביר לבני ביתי שזה לא טוב לדבר על אותם נושאים שאמרו עכשיו, עכשיו הם מביאים מפלוני ואלמוני שהם אוחזים זאת בתור מצוה, עד היום ידעתי שהדרך הכי פשוטה להסביר שפלוני ואלמוני טועים, אבל לצורך זה אני צריך לדבר עליהם ולהשפיל אותם.
תשובה: השאלות שאתם שואלים הם נקודות קשות עד למאד בדור דידן שאנו נמצאים. הצורה היותר ראויה עד כמה שניתן היא להעמיד את זה באופן כזה, שודאי הדרך היותר אמיתית היא שונה.
שאלה: סיפור בשבח הצדיקים לא באופן של קנאה, אלא באופן שזה נותן לי תקוה וחיבור לאותה מדרגה?
תשובה: זה הפשטה מהצדיק לבין המדרגה, זה גופא מה שהוזכר, להפשיט את הדברים, ולא לצרפם אהדדי.
אש-גאוה 014
בענין מה שלבו חפץ
שאלה: מה [עם הגדר של] לומד היכן ש"לבו חפץ"?
תשובה: זה בזמן נקודת האמצע, זה ה"מ שהלב שלו טהור, כי אם לא, אז הוא בכלל יכול להגיע לנקודות מאוד מאוד רחוקות. בתחילת דרכו ממש משתמשים בזה ג"כ.
איך לחנך הילדים ליראת שמים בדורינו לקבלת עול ותענוג ברוחניות
שאלה: גירסא דינקותא בר שית בר שבע, אם כל הדור הפוך איך אפשר להנחיל זאת בגיל שבע שמונה? יש כאלו שלא יבינו מה רוצים מהם.
תשובה: להפקיע את כל הריח המתירני שקיים מול כל נקודת הטעם אתה לא יכול, כי הילד או הילדה מסתובבים היכן שהם מסתובבים בכל המסגרות הקיימות, אבל מאידך הם גם צריכים לשמוע במקביל לשפע של הטעמים שנמצא, אני מדגיש במקביל כי מי שינסה לעצור זאת בדור דידן באופן קיצוני זה לא יעזור לו כי המסגרות שהוא נמצא יתנו את זה ואז האדם נכנס לסתירה בלתי אפשרית בחיים, אבל במקביל לזה צריך להעמיד נקודת יר"ש פשוטה ביותר, יש דין ויש דיין, ויש מי שברא את האדם, ויש מי שעתיד לחזור וליתן דין וחשבון. את האמת הכי פשוטה שהייתה ידועה בכל הדורות כולם גם לילדים הקטנים.
שאלה: הבחירה לא האם להתענג, אלא האם מגשמיות או רוחניות?
תשובה: זה לא הבחירה עד"כ בשלב הראשון, בשלב מסוים יש כזו בחירה. אבל בשלב הראשון לעין הרואה, לא זו הבחירה שלו, הוא עוד לא מכיר תענוג ברוחניות שהוא יכול לדעת מהו תענוג ברוחניות, בחלק גדול מהמקרים.
שאלה: הרב אמר שרק עם השלב השני אפשר לאבד השקיעות ברגע, איך השלב הג' מקנה לו את השקיעות?
תשובה: השלב הג' מקנה לו את האופן הזה שהוא עוסק בד"ת בין כשיש טעם ובין כשאין טעם, ובעומק סיבת ההתעסקות בד"ת היא לא רק מחמת סיבת הטעם, אלא אפילו לאחר שהוא מיצה דבר בכל טעמו הוא עדיין מחובר, אז גם אם כביכול יטלו ממנו את נקודת הטעם אז החיבור שלו לד"ת כבר קנה קביעא וקיימא מכח המדרגה הג', יכול להיות שבשיעור הזמן הוא עדיין לא במדרגה לעסוק כולו רק באופן הזה, אבל לא הכל בנוי על נקודת השלא לשמה שבנפש, אלא נקודת הלשמה שבנפש יש לה ג"כ קביעא וקיימא באחוז לא קטן.
שאלה: העבודה של יראת העונש בדורנו....
תשובה: לכאורה לא זו ההגדרה בכלל, מה שאתם אומרים זה סברא נפוצה עד למאוד, ההגדרה היא שכנגד היראת העונש החזקה צריך שיהיה כח של אהבה וכח של תענוג גדול מאוד מאוד מאוד, אבל להקטין עכשיו את היראה, אלא להגדיל מאוד את הצד השני. ההקטנה של היראה יוצרת בעצם את התוצאה הברורה שאנו רואים לנגד עינינו שאין יראת שמים.
שאלה: אדם שעשה השלב הראשון, קבלת עו"ש, האם אפשר עכשיו להתענג כמה שיכול, או שצריך תמיד איזון?
תשובה: בוא נגדיר מה הרצוי ומה יותר קרוב למציאות למעשה. אם היינו מדברים מצד הרצוי שבדבר אז בוודאי שהגדרת הדבר שהיחס של התענוג צריך להיות יחסי ליחס של הקבלת עול מלכות שמים דיליה. אבל אם אנו מדברים בין הרצוי למצוי, אז אם נעמיד את האופן הזה שבדבר, אז כנגד כל הרוחות זרות שנמצאות בעולם אם האדם יהיה לו תענוג רק ביחס לעול מלכות שמים שיש לו אז כמה תענוג יהיה לו, לכן בלית ברירה לא העמדנו את הנקודה שאמרתם, ונתנו כביכול דרור לנקודת שיעור התענוג שבנפש, לא מחמת שבעצם זה הדרך הנכונה והשלמה, אבל עוד פעם, אם נמתין לשיעור של המלכות שמים ביחס לתענוג אז כמות התענוג ברוחניות תהיה מאוד מאוד מועטת, כי רמת היראת שמים היא לא גבוהה עד"כ, והכח של התענוג שנמצא בחוץ יהיה באין ערוך, ואז חזרנו עוד פעם לנקודת הקושי.
שאלה: אחרי זה שלומד לשמה אחרי הוא יחזור אח"כ שלא לשמה, מאי נפק"מ אם קודם או אח"כ.
תשובה: הנפק"מ מה המכוון שבדבר, אם תחילת הדבר מתחיל ממה שהוא מחפש שלא לשמה אז המכוון הוא שלא לשמה, הוא מחפש את התענוג, האי הוא גם טורח לשמה, פעמים זה לשמה, לפעמים זה יראת העונש, כמה לשמה יש ה' יודע. אבל אם המכוון לאחר שהוא הגיע לנקודת התענוג ללמוד את הדבר לא מצד נקודת הטעם בכלל, אז המכוון כאן הוא נקודת הלשמה.
שאלה: וכי הוא שוכח מזה שיחזור התענוג?
תשובה: לא, התענוג שיגיע אינו שווה בערכו לחזור ולעמול על הדברים מתחילתם, לא שלא יהיה בכלל שלא לשמה כמו ששאלו, ודאי שישאר תמיד שלא לשמה, אבל למעשה האם זה שווה לו עכשיו להתעסק בדבר או שהוא מעדיף להתחיל סוגיא חדשה שימצא בה טעם, לדידיה עדיף להתחיל סוגיא חדשה, כל אחד מכיר את זה, סוף הסוגיא לחזור עליה מתחלה זה קשיא עתיקתא מחדתא כלשון חז"ל הידוע.
מיצוץ טעם בלימוד בקיאות
שאלה: למה רק עיון, גם בבקיאות אפשר למצוא זאת, לחזור ולחזור, זה בחינה של לשמה.
תשובה: שדיברנו בעיון דיברנו על מיצוי נקודת הטעם, בבקיאות אי אפשר למצות נקודת טעם, אפשר לילך ללשמה אחרי כן אבל בלי שמיצה את נקודת הטעם.
...לא שוללים, רק אומרים זה לא הצורה המובנית באופן שהוא השלים את השלא לשמה, הוא לא השלים בבקיאות את השלא לשמה. ממילא גם הלשמה הוא לא גמור כי לא היה מיצוי גמור של השלא לשמה.
מיצוץ טעם בעבודת ה'
שאלה: במדרגות בעבודת ה', ג"כ צריך למצות את הטעם במדרגה זו ולא לעלות?
תשובה: נחדד, כאשר האדם עובד על דבר אין מושג שהאדם השלים את העבודה בדבר מסוים, אין שלמות בשום דבר בבריאה, אלא מאי, או שהאדם עוזב את המדרגה שבה עוסק כי לפי שיעור שכלו ותוקף דעתו הוא מבין שהחיים קצרים וסכ"ס צריך להמשיך לנקודה הבאה, וביחס הכולל הוא הגיע לאיזון מסוים וראוי להמשיך הלאה, או שהוא מיצה את הטעם. בערכין דידן, הוא מיצה את הטעם, ואפילו אחרי שהוא מיצה את הטעם הוא ממשיך את העבודה באותה נקודה זמן מסוים לצורך הזדככות בלי טעם.
לשמה ושלא לשמה בדורינו
שאלה: זה [שלילת מציאות טעם שבכל דבר] גם הגדרה של לשמה במדרגה הזו?
תשובה: בערכין דידן כן. אם הגדרנו את השלא לשמה בערך דידן כטעם, אז הלשמה שבדבר הוא שלילת הטעם.
שאלה: היה סיפור שאברך בא לסטייפלר ורצה לעזוב את הכולל שאשתו עבדה וללמוד וללמוד, והסטייפלר אמר לו גאווה, אתה רוצה להיות משהו. רואים שאדם רוצה לעשות לשמה והסטייפלר אמר לו גאווה...רואים שלא תמיד זה לשמה.
תשובה: וודאי שלא תמיד. בשביל זה צריך להיות הסטייפלר להחליט בכהרף עין מי זה.
שאלה: "מאור שבה" בכל שלא לשמה, למה אין.
תשובה: עוד פעם, אתם חוזרים לשאלה הקודמת. "מאור שבה" זה שאלה היקפית, אי אפשר להיכנס עכשיו לסוגיא של מאור, מאור זה שאלה היקפית על כלל כל החיים כולם לא קשור מצד הנקודות שאנו מדברים עכשיו, למה כל בנ"א המאור שבה לא מתגלה.
תשובה: מאור היא מדרגה שכוללת את כל המדרגות כולם שלמעלה מכל המדרגות, והיא צריכה להאיר בכל המדרגות כולם שמחזירם למוטב, אז בכל מדרגה לא נפק"מ למה בני אדם עוסקים בתורה שנאמר, לא ניכנס עכשיו לאיזה סיבה, אבל ב"ה עוסקים עשרות אלפים ומאות אלפים בתורה ולמה לא מתגלה אצלם המאור שבה מחזירם למוטב, זו שאלה עצומה, אך היא לא קשורה לכל הסוגיא דידן.
מיצוץ טעם במצוות ובתפילה ובעבודת ה'
שאלה: הרב העמיד בכוונה כל נקודת הנידון על התורה. ביחס למצוות, לתפלה, ועבודה, זה גם פועל באותם שלבים ואותו דרך?
תשובה: הזכרנו את התפלה והעבודה בלשון קצרה, ונסביר למה העמדנו זאת בעיקר על תורה, כי אם באים לצייר היכן נמצא עיקר נקודת הטעם שבדבר, אי אפשר לבנות חיים שהטעם במצוות יהיה כל החיים כולם, המצוות שמזדמנות מזמן לזמן, ואפילו מצוות שנמצאות בכל יום שאדם מקיימם, אז אי אפשר לבנות שכל החיים יהיו בנויים על טעם של מצוות, זה דבר לא יתכן. אלא מאי, ודאי שחביבא מצוה בשעתא שצריך שיהיה לו זמן של תענוג, אבל שבאנו להעמיד בנין של חיים שבנוי על רוחב של תענוג, אז הזכרנו בהבלעה, בקצרה, את התפלה, ואת נקודת המצוות, ושאר כל חלקי העבודה. אבל מה שיהיה טעם בכל רגע ורגע, אין דרך אמיתית שלימה רק אם האדם בונה את זה על מציאות של תורה. ודאי שיש יחידים ששייכים לעמוד התפלה, ובזה הם עוסקים רוב ימיהם, שזה לא עיקר דרך רבותינו, והיו כאלו בוודאי במשך הדורות כולם, ואצלם החיים היו בנויים על טעם של תפלה. אבל אם באנו בדרך הראויה לכלל, וכמעט ללא יוצא מן הכלל, על מה אפשר להעמיד נקודה של תענוג – על תורה. ודאי שמי שזך הוא נמצא במקום של קרבת ה' חושית אז התענוג שלו מגיע ממקום.. אבל זה גם רחוק מרוב בנ"א, ולכן על זה לא העמדנו את נקודת הדבר, התענוג בעיקר לאיש ולא לאשה, שבפניהם עכשיו אנו מדברים, בנוי על יסוד של תענוג מבוקר ועד לילה בעסק עמלה של תורה.
שני עיקר כוחות הנפולים לרוב בנ"א – גאוה (אש) או תאוה (מים)
שאלה: הרב אמר שמניע הכל זה מים, אז למה זה מקיף את כולם, וכי כולם יסוד המים?
תשובה: לא כולם יסוד המים, רק הנקודה שמניעה כל דבר לפעול. למשל אם יש לאדם יסוד האש נפול, ועיקר הכח שלו הוא כעס ולא גאווה, אז מה יניע אותו כל הזמן, הכעס לא מניע כל הזמן. אם נקח את יסוד העפר שבדבר, ויש לו עצלות ועצבות, זה העדר הנאה. אם ניקח רוח דברים בטלים וכדומה, אז זה רק תנועה מסוימת לאותו דבר. התנועה הנפולה אצל חלק גדול מבנ"א היא תאווה, ואצל חלק נוסף זה גאווה, זה בעצם שני שורשי הכוחות המניעים את רוב בנ"א מהנקודה הנפולה, רוב, כן, לא מדגישים הכל. רוב בנ"א מה הסיבות שהם פועלים פעולות מצד הנקודה הנפולה שבנפש, או גאווה או תאווה. זה שני הכוחות הנפולים.
בענין חינוך לקבלת עול בדורינו
שאלה: מה המניע של קבלת עול?
תשובה: קבלת עול זה גופא המניע. בקבלת עול גופא אתה יכול לחלק את השלא לשמה ולשמה בקבלת עול, בשלא לשמה זה יהיה רצועה להלקאה, כן, מקל.
שאלה: אם הוא לא מפחד מזה?
תשובה: אז יש לו עבודה ליצור יראה.
...זה כל מה שדובר באמת בהרחבה עד למאוד לפעול כך, אבל באגלי טל לא כתוב שאחרי שהוא גמר זאת הוא צריך להפסיק, על גבי זה יש עוד שלב נוסף כמו שנתבאר.

אש-גאוה 016
בענין אם שייך להגיע למדרגות גדולות בדורינו
שאלה: האם שייך מישהו בדורנו שיגיע למקום כזה, שייך מישהו שיגיע ליראת שמים של החפץ חיים? אם לא כן, מה שייך כל הנושא למעשה? מצד הלמעשה בדורנו, לא שייך להגיע למקום כזה.
תשובה: אתם שואלים שאלה יסודית, האם כל המדרגות כולם שנכתבו בדברי רבותינו שייכים לכל דור ודור או שיש דור שלא. כאן השאלה, זה לא קשור למה שדובר השתא בפרט.
...מה זה נקרא מדרגות גבוהות? האם כלל המדרגות הגבוהות שהוזכרו בדברי רבותינו שייכים רק לדרא קמאי או ששייכים גם לדורא בתרא, ואפילו לדור אחרון שבו? זה השאלה היסודית. שתי שיטות בדברי רבותינו. בלשון עמוקה מאד, בקצרה, ההגדרה בקצרה, ודאי שמצד אחד יש ירידת הדורות, אבל מצד שני ככל שמתקרבים לזמן הגאולה, אז אורו של משיח כדברי רבותינו "ערב שבת מחצות ואילך" מאיר, אז מצד שני אפשר להגיע. הם הגיעו מהקצה העליון, אנו מגיעים מהקצה התחתון. זה בעצם השתי שיטות בדברי רבותינו. מי שעסק בכלים אז עסק בירידת הדורות, מי שעסק באור זה היה בדיוק גילוי להיפך.
שאלה: ראינו מדברי רבותינו שאמרו שהגיעו למקום גבוה שאין להם טעם בחיים, אם התפלה של היום כמו אתמול אין להם טעם לחיות, ויש כאלו שהגיעו למקום הזה ובאמת נפטרו.
תשובה: השאלה שאתם אומרים היא מאד מאד עמוקה. ראשית כל יש מי שנמצא בעולם של אותיות, נקודות, תגים טעמים, וברגע שהוא לא מוצא טעם באותו דבר אז אין לו סיבה לחיותץ אבל מי שחי בלמעלה מטעם ודעת, חוקה חקקתי אין לך רשות להרהר אחריה, אז הפוך, מה שהוא לא מוצא טעם זה כל חיותו.
שאלה: אם אדם שיש לו תקיפות גם במדרגות התחתונות יכול להגיע למנוחה הזו, או שזה רק מתנה שהגיע לשלב האחרון, וכל הזמן צריך לאזן זאת עם מים, ורק בסוף יכול לאזן עם מנוחה? או שמהתחלה יש מנוחה ביחס למדרגה שנמצא בה?
תשובה: מה שאתם אומרים זה מחמת העפר שמתגלה בפרטות שמאוזן לשאר היסודות שהוזכר, זה דוגמא של תקיפות שיוצרת יציבות, אז בעצם יש לו גם כח עפר חזק בנפש. בדרך כלל אדם שיש לו תקיפות, אז יש לו כח של סדר, או כח של מעשיות. אחד משני הכוחות הללו. זה מתגלה מהעפר דפרטות של אותה מדרגה, זה מאוזן עוד פעם ביחס לעפר.
שאלה: זה לא המנוחה מה"תכלית".
תשובה: זו מנוחה שונה לגמרי. זה איזון בתוך היסודות. המנוחה שדוברה למעלה היא למעלה מכל היסודות.
שאלה: אז מנוחת הנפש לא שייך שהוא ישיג קודם שהגיע לתכלית?
תשובה: מנוחת הנפש היא לא הגדרה כן ולא. כלומר, יש לנו מדרגות בתוך המנוחה, מנוחת הנפש השלימה רק מנוחת העבודה, מנוחת שלימה כי יכירו וידעו כי מאתך היא מנוחתם, ובעומק, בך היא מנוחתם.
האם שייך בעלי גאווה בדורינו
שאלה: כתוב שכל עבירה היא שורשה בגאוה, שורשה בע"ז שלא יהיה לך. השאלה אם היום שייך גאוה באמת, שאדם אוחז שהוא משהו.
תשובה: יש את דברי החיד"א הידועים שהיום אין בעלי גאווה היום יש שוטים.
שאלה: אז לא צריך לעבוד על הגאוה?
תשובה: זה לא נראה בכל דברי רבותינו שלמדו רק כמו החיד"א, זה ראשית כל ההגדרה. החיד"א אמר כמו שאתם אומרים שהכל זה שוטים ולא בעלי גאווה. אבל בעומק, נקודת הדבר זה חוזר לשאלה הראשונה ששאלתם. מצד הכלים, זה שוטה. מצד האור, יש כאן מקום לגאוה.
שאלה: בחינה מסוימת, "שמינית שבשמינית".
תשובה: זה לא רק שמינית שבשמינית, אלא בעומק מצד נקודת האור שבדבר, באמת יש סיבה לחשוב שהוא בן עלייה, כי בעצם יש נקודה של "ממיצר קראתי" והקב"ה עונה לו, עומק המיצר שאנו נמצאים, הוא נהיה צוהר.
שאלה: זה כביכול שאדם חושב שהוא גאוותן, אבל הוא לא באמת גאוותן?
תשובה: יש חלק ששייך לדימיון, שזה מצד הכלים, שבעצם הוא השפל בירידת הדורות, התרחק מאדה"ר, התרחק מהר סיני, והוא רחוק ביותר. ויש מצד האור באמת, שיש כאן אור יותר גבוהה, רק האור הזה הוא באופן של אור מושאל והוא לא אור שלו, אז יש כאן סיבה להטות את נקודת הגאוה. רק בעומק אם הוא מבין שזה לא אור שלו אלא הוא הולך עם נרו של חבירו, נרו של הקב"ה, אז כל הגאוה שלו היא טעות, אבל יש כאן סיבה לתחילת נקודת נידון של גאווה.
איזון הנפש על ידי מידות הפוכות
שאלה: באופן כללי יש אפשרות שבני אדם שיש להם שני מידות הפוכות יאזנו אחד את השני?
תשובה: באופן כללי כן, רק מי שנמצא על דרך כלל בתוך אותם שני מידות אז אם הוא נולד עם איזון אז הוא בעצם אדם מרומם מאד, ואם הוא לא נולד עם איזון אז על דרך כלל הוא אדם שכח הסתירות שלו בנפש מבהיל עד למאד והוא אדם מיוסר בתוך עצמו מרוב הבלבול שהוא לא יודע, כמו שהיה אצל רבקה "ויתרוצצו הבנים בקרבה". אז מי שיש לו שתי יסודות חזקים שהם שני היסודות הסותרים, אם יש לו עפר מול רוח, או אש מול מים, ושניהם יחסית חזקים בנפש, אז אם הוא נולד כמתנת שמים מאוזן אז הוא בדרך כלל אדם בריא מאד, ויש כאלו, הוא בריאים מאד בנפשם. ואם לא, אז הם אנשים הרבה הרבה יותר קשים מהממוצע, כי נקודת הסתירה מובנת אצלם.
איזון הנפש על ידי הזולת שיש לו תכונות הפוכות ממנו
שאלה: שני בני אדם, יכולים לאזן אחד את השני?
תשובה: יש אפשרות כן, רק צריך הרבה חכמת חיים והרבה אורך רוח שהם יכולים להתחבר בבת אחת. בדרך כלל אנשים מהסוג הזה, יש אהבת השונה ואהבת הדומה, אבל אהבת השונה כולו של היפוכו שבן אדם יסכים להתחבר איתו זה צריך להיות שלב מסויים של בגרות נפשית כבר.
אש דאש דאש דקלקול – כללות קלקול הדור
שאלה: שהרע יכלה את עצמו, כל הדור זה "אש דאש דאש" - מצד הבני אדם נאמר? או מצד ההנהגה?
תשובה: לא, זה לא רק הבני אדם, זה כל הכח הכללי, זה דור שכולו חייב, כן. זה כח הכללות.
שאלה: כל הנפילות של הדור זה מצד המים.
תשובה: מי אמר.
שאלה: תאוות.
תשובה: זה סוגיא עמוקה. מי אמר לכם שדור אחרון עיקר הנקודה תהיה נפילה מכח התאווה? בדברי רבותינו הרי מה שמבואר שיחזרו הנשמות של דור המבול שזה מכח התאווה, אבל יחזרו גם הנשמות של דור ההפלגה שזה מכח הרוח, ויחזרו הנשמות של סדום שזה מכח האש, אז זה כולם בבת אחת. בקדושה זה נאמר שהיה ארון מזבח ושלחן, זה אותיות של אויר מים אש, בקלקול שלושתם יחזרו בבת אחת.
שאלה: אז למה זה אש דאש דאש שיכלה את עצמו, איך אש נכנס כאן?
תשובה: זה סוגיא, בעומק תהיה אש דאש דאש שתכלה את הכל, ואחר זה הקב"ה מחריב את עולמו והופך את הכל למים, ואז עושה הקב"ה רוח כנפיים לצדיקים ושטים על פני המים, אז זה רוח. אז בעומק יהיה את שלושתם, רק התייחסנו עכשיו לשלב הראשון, שהוא אש דאש דאש.
שאלה: מה כתוב שצדיקים אין להם לא מנוחה לא בעוה"ז וכו'.
בענין ת"ח אין להם מנוחה מול העדר המנוחה של שאר בנ"א
תשובה: הנקודה הזו עמוקה, אין להם מנוחה הכוונה היא שיש להם כח אחד בנפש שאין להם בו מנוחה, לא כוונת המנוחה שאין להם מנוחה בצד העליון שהזכרנו, הכוונה שיש להם כח אחד תמיד שהוא מצד עצמו בלתי נח. משא"כ אצל שאר בני אדם טבע האש לעלות ולרדת וגם להיכבות, על זה נאמר שאין להם מנוחה, אבל לא שאין להם עוד כח שנקרא מנוחה. כוונת הדבר שזה לא נובע מנוחה מכח העדר, כח עלייה.
בענין אורות בלי כלים
שאלה: מי שעובד כלפי האורות, הרב אמר ששניהם עשו את אותה פעולה מטוס ומכונית, המשל שהרב אמר, מי שעובד על האורות הוא גם עבר את המהלך הזה?
תשובה: מי שעובד רק על האורות ולא עובד על הכלים, אז יש לו בעיות אחרות לגמרי חריפות עד למאד, כי אין לו שום התאמה בין האורות לכלים שלו, אז בכלל יש לו קשיים מסוג שונה, צריך שמחד הוא יעבוד על הכלים, ובמקביל הוא עובד על האורות, ואז הוא עובד על חיבורם. אי אפשר לעבוד רק על זה או זה.
שאלה: אם אדם עובד רק על אורות, מה הוא מכלה?
תשובה: אם הוא עובד רק על אורות, אני לא יכול לענות. לעבוד רק על אורות, זו לא צורה נכונה של חיים.
שאלה: ודאי שלא, אבל איפה נקודת הכילוי אצלו?
תשובה: הכילוי שלו הוא כמו שהזכירו ברוחניות, בערכי שלי אני מכלה את הנקודה התחתונה, אבל זה לא כילוי גמור כי בערך לזולתי אני כן מעריך את אותה נקודה, אבל ערכי שלי אני לא מעריך אותה, ממילא אני לא רוצה. אני רואה אותה כבנין שאני בונה על גביו, אבל לא בשביל להיות שם.
אש-כבוד 001
הגדרת מדת הכבוד
שאלה: מה ההבדל בתחושת הנפש בין גאוה לכבוד.
תשובה: תנועת הגאוה שבנפש זה עצם תנועת הרוממות כשלעצמה בלי תנועה של כבדות, משא"כ בכבוד נעשה מציאות של כבדותשובה: טבע האש שהיא עולה מעלה הפוך היא קלה היא לא כבדה, היא רק עולה מעלה.
שאלה: כבדות זה בגלל היובש שבכבוד, יסוד העפר שבכבוד, הכבוד הוא לא כבד.
תשובה: לא, נגדיר עוד פעם, הוא נעשה מכח היובש שבאש שמתחבר לעפר, לא מכח העפר עצמו, היובש שבאש שזה בחינת הכעס וחוזר ומחבר את זה לעפר.
כח כבוד מול כח האמונה
שאלה: אם יש לו חיות, למה שהוא יעזוב את זה [המקום שהוא מקבל כבוד ממנו]?
תשובה: עוד פעם, למה שהוא יעזוב? שתי תנועות. תנועה מחמת שהוא הגיע להכרה שהקב"ה רוצה שהוא יעזוב את הדבר?
שאלה: אמונה.
תשובה: החלק שהוא רוצה לעזוב את הדבר מחמת שזה רצון הקב"ה, זהו מחמת שהוא בטל לרצון ה', והוא מבטל את עצמו לרצון ה'. ואם אחרים גרמו לו לעזוב, מעשים שבכל יום, יש אנשים שנמצאים בכאלו מצבים, גם אלי הגיעו כאלה אנשים, שלוקחים כדורים כי הם לא יכולים לעזוב את המצב שבו הם היו. אנשים שהיו במעמד מסוים והם לא מסוגלים בשום פנים ואופן לעכל את הנקודה שהקב"ה, חוזרים עוד פעם, שהקב"ה הוא זה שהוציא אותם מאותו מקום. הם בעצם מרגישים בעלים על הדבר והוא לא שייך לקב"ה הוא שייך להם. אין להם אמונה, אם היה להם אמונה הם היו מרגישים שזה הקב"ה, וכשאין להם אמונה הם מרגישים שהם בעלים של הדבר. אז הנקודה היא, או שהאדם מגיע ממקום כזה שהוא מכיר שהוא רוצה לעשות רצון הבורא, וכשהוא יכיר שרצון הבורא לעזוב את אותו דבר הוא יעזוב. ועוד לפני שהוא עזב, עצם ההסכמה התמידית בכל רגע לעזוב את הדבר מפני רצון הבורא, אז ממילא זה הפשטה והלבשה בעצם צורת הכניסה שלו לדבר אפילו אם עד יום המוות הוא לא יעזוב, אבל בכהרף עין הוא יכול לעזוב את הדבר, הרי שהוא נמצא בדבר בהתלבשות של? רצון הבורא. או שאחרים העזיבו אותו, אז אם הם העזיבו אותו מצידו ה' אמר לו קלל, אז זה אמונה שהקב"ה הוציא אותו. ואם הוא קיבל משם חיות, גם יום אחד הקב"ה ממית את האדם לגמרי שגם משם הוא קיבל חיות, וגם זה רצון ה'.
שאלה: אז הוא צריך להגיע לאמונה.
תשובה: בעומק אין דבר בלי אמונה, אבל החלק הזה הוא יותר גלוי.
שאלה: אז העיקר זה האמונה.
תשובה: האמונה רק גורם לו לידי כך שהוא לא תולה את זה בפלוני אלא ברצון ה', ועכשיו נתלה הדבר אם הוא מוכן לעזוב אותו בשמחה או לא, צריך למימרינהו בשמחה.
שאלה: מובא ב... שרבינו הקודש אמר שאם הייתי במקום ... והלל היה מוריד אותי מהגדולה שלי לא הייתי יכול לסבול זאת.
תשובה: אתם חוזרים לאותו נקודת נידון יסודית שאצל כל אחד יש את נקודת נפש הבהמית שבלתי מתוקנת בשלמותה, ומאותו מקום שצחקה שרה כמו שמבארים רבותינו, חוזר אותו נקודת יסוד שאפשר למצוא אותה בעשרות ומאות מקומות, אבל זה אותו נקודת יסוד. אבל לא הייתי מוכן לירד הכוונה הכרעה למעשה שהוא לא ירד, או שאותו נקודה בנפש לא הייתה נכונה, אבל היא לא הנקודה השולטת על הנפש.
ביאור ענין הקב"ה מלך הכבוד
שאלה: מה הפירוש שהקב"ה הוא מלך הכבוד?
תשובה: נאמר בקב"ה כלפי עצם מידת הגאוה מה שאנו אומרים הרי מה שנאמר בתהלים ה' מלך גאות לבש, אז כלומר הקב"ה מתלבש בדבר ומתפשט מהדבר, אז אם ביסוד, עוד פעם כמו שהוזכר, יש את השורש שהוא הגאוה והכעס, ויש את התולדה שהוא בבחינה של כבוד. והכבוד אינו אלא תולדה של גאוה וכעס, אז אם בגאוה עצמה נאמר ה' מלך גאות לבש שזה התלבשות והתפשטות, אז ממילא גם בתולדה שנקראת כבוד זהו גם באופן הזה. הדוגמא הפשוטה, איה גבורותיו איה נוראותיו, כמ"ש הגמ', בזה גופא שהוא שותק במה שמבזים אותו. אז כלומר הקב"ה שנקרא מלך הכבוד הוא מולך על הכבוד, מולך על הכבוד כוונת הדבר שיכול להתלבש בו ויכול להתפשט בו. בבחינה של יצה"ר שופטם וליבם אינו ברשותם אלא הוא שולט עליהם, אז בנוסח של הגדרת כבוד הגדרת הדבר, שלא הם שולטים על הכבוד אלא הכבוד הוא זה ששולט עליהם. אז מלך הכבוד עניינו שכשהוא רוצה הוא מתלבש בכבודו, וכשהוא רוצה הוא מתפשט מאותו מציאות של כבוד.
מכלה כבודו ע"י הגאווה שלו
שאלה: יש מציאות שאם יורידו אותו, מגיע מגאוה שלא משנה לו יורידו אותו או לא, הוא מכיר את מקומו בלי...
תשובה: כן, זה מה שהרמח"ל כותב במס"י שיש מדרגה של בעל גאוה שכל בנ"א חשובים אצלו ככלום שממילא הוא אפילו לא מתייחס למה הם אומרים. אה"נ, זה ההבחנה שבעז"ה נגיע לסוגיא של האש של הכבוד, אז הוא מכלה גם את הכבוד. אבל זה לא סוגייתנו דידן. בסוגייתנו השתא עסקנו בחלק הכבדות שבכבוד.
בענין הכרת ערכו
שאלה: היו כאלה שביזו את ד"ת וכאלה ששיבחו ד"ת, מה המחלוקתם שלהם.
תשובה: יש חלק של נקודה מסויימת ששייכת לסוגיא של הודאה, זה סוגיא אחת. ויש סוגיא ששייכת לסוגיא של כבוד. יש מעשים בדברי רבותינו שביקשו לפעמים מתלמידיהם שירוממו את רוחם שהם לא יפלו לנפש הבהמית התחתונה שיוצרת את נקודת השפלות, ומצד כך האדם זקוק גם לרוממות, ולפעמים הרוממות הזו באה מאחרים והיא עוזרת לו להתרומם מהמקום הדק הנכון, בבחינת קליפת נוגה שבנפש. ולפעמים הוא מרומם את עצמו מאותו מקום שהוא מכיר בערך עצמו. הדוגמא הפשוטה לכך, שידוע, מגיד מישרים, הב"י, שחלק מצורת העבודה שנתן לו זה כך שיכיר בערכו שלו ועי"כ הוא לא יפול. מאותו מקום יש תפיסה איך לרומם את נקודת הנפש. ההיפך מהצד השני, יש עבודה מצד ביטול הגוף. ובלשון שורשית וכללית, יש שתי שורשים כלליים שמתגלים בפנים רחבות בדברי רבותינו, האם עובדים מצד גילוי של מעלת הנשמה, או שעובדים מצד שפלות שבגוף. אם עובדים מצד גילוי מעלת הנשמה, אז זה יכול להיות או באופן של רבי, לא פסק מעל שולחנו לא צנון ולא חזרת לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, וכן ע"ז הדרך, ומאותו פנים יש גם רוממות של הצורה שהזכרתם. ויש פנים של עבודה מצד נקודת הגוף, ואז העבודה מכח ביטוש הגוף, מכח השפלת הגוף, מכח הכרת שפלות הגוף, וכן ע"ז הדרך. ודאי שכל העבודות צריכים לכולם, אבל לאיפה הנטייה להיכן זה בעיקר מכוון, זה תלוי בשורשים הללו. ובזה גופא בדקות כל מי שמעיין בדברי רבותינו יכול לראות כל אחד חלקו בעולמו מה שהיה שייך.
איך מסכימים לעזוב מקום שמקבלים כבוד ממנו?
שאלה: אדם שנמצא במקום שלא יכול לעזוב, לפי מה שהבנתי, יש אפשרות לעשות הפשטה והלבשה מכח הסכמה בנפש, איך יוצרים את אותה הסכמה בנפש?
תשובה: אפשר ליצור זאת כהסכמה עצמית שזה יותר קשה, ויש את הצורה היותר ברורה והפשוטה שיזכיר לו יום המוות בכל יום, והרי שצריך לחשוב שבכל רגע יכול להיות שהוא עוזב את אותו מקום, וכל בוקר שהוא חזר לשם לאותו מקום וכדומה, אז זה חידוש שגם היום הוא הגיע, אבל אדם שחי את יום המוות בהתגלות, אצלו ההפשטה וההלבשה הופכת להיות דבר טבעי. רק לא הזכרנו כמהלך כל העבודה לבנות את זה על אופן של יום המוות כי זה הצד הקיצוני. אבל אם האדם לא מוצא שום דרך אחרת, בודאי שזה גם דרך, ובודאי שכשאין דרך אחרת, ככל שיום המוות עומדת בהתגלות בנפשו של האדם, כל מהלך הדברים שהזכרנו עד השתא הופך להיות חלק טבעי מאוד מצורת חיים של אותו אדם.
אש-כבוד 002
מה ההבדל בין כבוד לאמונה
שאלה: אולי הרב יבאר מה ההבדל בין כבוד לאמונה, לכאורה אמונה גם מגלה את הנסתר והנעלם, אז לכאורה כבוד דבר שהוא מושך את העליון למטה, התגלות העליון בתחתון, זה גם באמונה שהיא מגלה את העליון בתחתון.
תשובה: זה הבדל יסודי מאד ונסביר, מסתמא רוב בנ"א ששמעו את השאלה אפילו לא הבינו מה השייכות כמו שאמרתם. מה שאתם חיברתם ראשית כל בשאלה הגדרת הדבר שעליון שמתגלה במציאותו של תחתון, אמונה העליון מתגלה בתחתון, וכבוד העליון מתגלה בתחתון. בנקודה זו חיברתם. ובזה גופא נקודת החילוק, מה נקודת החילוק, עליון שמתגלה בתחתון כמושג או כבלתי מושג, באמונה הוא מתגלה כבלתי מושג, בכבוד הוא נגלה כהשגתו. זה נקרא כבוד מלכים חקור דבר, כלומר זו אותה נקודה שמגלה, מושג, כבוד אלוקים הסתר דבר, אז הוא בלתי מושג, אז נשאר שם אמונה. אז עליון שמתגלה בתחתון כבלתי מושג. תכלית הידיעה שלא נדע, ועליון המתגלה בתחתון בהשגתו הוא הנקרא כבוד.
הכח של תביעת כבוד
שאלה: עצם התביעה שהנפש רוצה שיכבדו אותה, צריך לבטל זאת כדי שאח"כ שיהיה פחות נסיונות? או שצריך להוביל זאת למקום שאפשר להועיל?
תשובה: לא נגענו בנקודה שאתם מעלים, אבל נפתח אותה בקצרה. דיברנו בכבוד השלילי שהעליון יורד לתחתון, עכשיו נגדיר כיוון ששאלתם מהו כבוד דקדושה ביסודו. בפעם הקודמת מעט הוזכר, ביחס של נשמה וגוף. כבד את אביך ואת אמך בדוגמא שהוזכרה, אז הבן מחוייב לכבד את אביו ואת אמו, אז כלומר זה לא שהבן ממציא את נקודת הכבוד, אלא כמו שהוזכר בפעם הקודמת, כבודם של אביו ואמו מתגלים אצלו ולכן הוא מכבד אותם. ועומק התנועה הזו בנפש שכל מציאות תשוקתם להתגלות בנקודה יותר תחתונה, זה מעמקי הבריאה שנתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים, ודירה זה בבחינת בית המקדש שהיא עיקר מקום דירתו של הקב"ה ששם זה היה באמת גילוי של המלך הכבוד במקום שכולו כבוד, כולו אומר כבוד. כלומר, התשוקה של עליון להתגלות מהותו האמיתית בתחתון זה בעצם תשוקת ההולדה. עוד פעם, העליון תשוקתו להתגלותו האמת האמיתית, לא השקרית, השקרית זה כבוד דדמיון, אבל התגלותו האמיתית בתחתון, זה סוגיא שנקראת כבוד. והמעמקים האלה, זה הבורא ית"ש, מה הוא אף אתה, הוא ית"ש כביכול כביכול כדברי רבותינו נתאווה שיהיה לו דירה בתחתונים, כלומר שמציאותו תתגלה בתחתון, וההתגלות של מציאות העליון בתחתון גילויו למטה הוא רק באופן של כבוד כי עצמותו נשאר למעלה, וגילויו למטה הוא כבודו. אז התשוקה הזו גורמת לכל נפש ונפש להמשיך את תפיסתה לעולם יותר תחתון. זה כח של אב ואם שמולידים בנים, זה כח של רב שמלמד תלמיד, וכל שאר ההשפעות של עליון שנמצא בתחתון. ואם הוא בא לגלות את מציאותו השלמה בגבולותיה הנכונים בתחתון, זה נקרא תפיסת כבוד דקדושה. אם זה נעשה באופן הזה הנכון, אז בעומק תשוקתו לגלות את מציאות הבורא וכבודו לתתא. אבל כשזה חורג מגבולותיו הנכונים, כאן הוא נכנס לדמיון, וכאן שורש כל נקודת הקלקול של הכבוד.
לא רוצה בזיונות – האם זה נחשב רודף כבוד?
שאלה: אם הוא לא רוצה בזיונות, זה גם נחשב לכבוד?
תשובה: "לא חמימא ולא קרירא". הוא לא רוצה בזיון, אבל הוא לא רוצה כבוד. מה עומק הכח בנפש האדם שלא רוצה בזיון, מאיפה הכח הזה? כהגדרה מאד כוללת, אז יש לנו כח של בזיון ויש לנו הגדרה של כבוד, אז זה דבר והיפוכו. מה שהוא לא רוצה בזיון, אז בהכרח שזה נוגע בצד השני, רק יש שיעורים כמה כבוד בן אדם דורש. יש בן אדם שדורש כבוד מלכים, הוא רוצה למלוך בכיפה. ויש בן אדם שזה לא דרישתו, אז הכבוד שלו מתחיל ממדרגות יותר נמוכות, שיחשיבו אותו כך וכך. יש שיעור מסוים של כבוד שלא יורידו אותו באופן שהוא מבוזה. אבל זה שיעור בכבוד, זה לא העדר.
האם שייך לא לרצות כבוד בכלל
שאלה: אז אין בן שיכול לחשוב "אני לא צריך כלום"?
תשובה: מי שיחשוב שהוא לא צריך כבוד, כוונת הדבר שאין לו הכרה אמיתית במציאותו של עצמו כלל וכלל וכלל. לכן הזכרנו את דברי הרמח"ל במס"י שלולא הכבוד הוא אוכל מה שהוא אוכל, שותה מה שישתה, לובש מה שילבש. אין דבר כזה שאין לו כבוד.
שאלה: מה עם "נשתווית" [שדיבר בו החובות הלבבות, מי שמגיע להשתוות אינו רוצה כלום כי הכל שוה בעיניו?]
תשובה: זה לא הפשט בדברי החובות הלבבות. בחובות הלבבות כתוב [שמי שהגיע להשתוות] שאין לו צורך בכבוד השפל, אבל יש לו צורך בכבוד האמיתי של כבוד חכמים ינחלו, על זה לא נאמר הנשתווית. זה תשוקת עומק הנשמה שמתגלה מרצונו ית"ש, יש לה חקיקה כמו שהוזכר קודם. בכבוד הנפול נאמר הנשתווית.
בענין מכבד את הבריות
שאלה: "איזהו מכובד המכבד את הבריות" - מה הכוונה שם, בגלל שהוא משיג מה זה הכבוד, בגלל שהוא בדרגה של כבוד?
תשובה: הוא בדרגה של כבוד, ולכן כבודו מתגלה לחוץ. מה שאדם מכבד את הבריות זה לא כוונת הדבר שהוא קם בפני מישהו, כוונת הדבר שבאמת כבוד, התפיסה הזו מתגלה אצלו בפועל, אז אם אין לו השגה במדרגה שנקראת כבוד אמיתי הוא לא יכול לכבד אף אחד. שיש לו השגה במדרגה שנקראת כבוד אמיתי אז הוא באמת יכול לכבד בני אדם מכבוד של אמת. וזהו המכובד שמכבד את הבריות. ובעומק יותר, הוא מכבד את הבריות אז הוא מקבל את הכבוד שלהם, וזה גופא הכבוד שיש בו. כמו שהוזכר, אם מכבדים מישהו כלומר אני מקבל את הכבוד שלו, זה נקרא איזהו מכובד, מאיפה יש לו כבוד, הוא מכבד את הבריות ומקבל את כבודם שלהם אצלו. יש אופן שמהכבוד הפנימי שלי אני מכבד אחרים, ויש אופן שהכבוד שלהם מתגלה אצלי. לשון חז"ל יכול להשתמש לשני הפנים.
החילוק בין כבוד מתוקן לכבוד דקלקול
שאלה: מי ששורשו בכבוד, הכוונה ששורשו להשיג את הכבוד העליון?
תשובה: התשוקה שהעליון יתגלה בתחתון, זה כמו תשוקת ההולדה. ובנפול זה שאחרים יכירו אותי. אבל בעליון שבדבר, זה מה שאני רוצה להתגלות בתחתון בשיעור הנכון של חלקי שלי, זה כבוד של קדושה, וזה כח התענוג של הכבוד.
שאלה: שהעליון יתגלה בתחתון זה רק נקודה רוחנית?
תשובה: גילוי של עליון בתחתון, הרי התחתון לא יכול להשיג את העליון, הוא יכול להשיג אותו רק בגילוי כבודו שלו. וזה הרוחניות של העליון המתגלה בתחתון. השגת התחתון בעליון, הרי העליון למעלה מהשגתו, הכבוד של העליון המתגלה בתחתון זה השגת התחתון בעליון.
אש-כבוד 003
בענין חיקוי אחרים
שאלה: יש חיקוי [לחקות את אחרים] חיובי שנובע ממקום פנימי?
תשובה: בשביל מה הוא מחקה אותו, זה מעורר לו את הנפש? זה מזכיר לו את הדמות שלו?
שאלה: מחקה אותו שהתנועות הללו יעוררו את הפנימיות של עצמו.
תשובה: זה דק מאד מאד מאד מה שאתם אומרים. האם אי אפשר לומר שאין לזה מקום בכלל? לא. ודאי שיש לזה איזה שהוא מקום. אבל, זה מאד מאד גבולי שאדם עושה את הדבר רק מצד שהוא באמת מפיק את נקודת התועלת ולא מעבר לכך, ושהוא עושה את זה לזמן עד שהוא יגיע להוא מי שהוא. אבל אם שני החלקים הללו לא מתקיימים, אז מתה לו בחצי הדרך.
שאלה: יש הרבה דברים שאדם לא עושה בעבודת ה' מפני שמלעיגים, אז שיעשה את זה ויקנה...
תשובה: מה שאתם אומרים ראשית כל בודאי שיש בזה סברא ישרה, נסביר מה שאתם אומרים, ונסביר למה לא בדוקא השתמשנו במה שאתם אומרים. מה שאתם אומרים לכאורה הגדרת הדבר היא כך, בין כך ובין כך מחפשים מקום טיפה לפרוץ את אותה נקודה של גבולות, אז לכאורה עדיף להלביש זאת על עבודת ה' דתרתי איתנהו ביה. זה ההגדרה. אבל בעומק, יתכן שאדם בעצם לא מסוגל לסבול עדיין את הפריצה של מה יאמרו עליו, רק לצורך רוחניות הוא מוכן לסבול את זה. יש מקום בנפש, שבנפש הטבעית הוא מגיע למקום שלא אכפת לו. הפוך, הוא לא מלביש את זה על עוד משהו, היא גופא, אני כבר לא אכפת לי מה שכולם חושבים. אם זה מולבש ברוחניות, אז הסיבה שבשביל עוה"ב, בשביל רוחניות הוא מוכן לסבול את אותה נקודה. תורה נקנית בייסורים, בשביל זה הוא מוכן לעשות זאת. אבל בעצם הוא לא קונה את הנקודה שלא אכפת לו. אם הוא יכול להלביש את שניהם בדקות, ודאי שזה עדיף, רק בדרך כלל לשם תהיה הנטייה.
שאלה: בתנועת נפש טבעית הוא רואה את רבו ועושה כמותו, כי נפש מעריכה נפש, ונמצא שלבסוף עושה כמותו, האם יש ענין להפסיק זאת?
תשובה: עיקר העבודה היא לנסות להידבק לשורש הרוח החיים הפנימית, בלי ההלבשה בצורת התנועה בעיקר. לפעמים אין לאדם ברירה אלא לזמן קט מאד, בשביל לעורר את הנקודה, כמו שהזכירו, אז הוא מתלבש בנקודת התנועה, ההלבשה של צורת התנועה. אבל עיקר החיבור הוא לשורש תנועת החיות.
שאלה: יש כל מיני דברים עמוקים שהחברה עושה, שהאדם לא יכול לעמוד על עומקם.
תשובה: אם אינם נביאים בני נביאים, מה שדובר דובר על הנהגות מאד חיצוניות ומאד שוליות שאין בהם שום נפק"מ, שיכול להיות שכאן נוהגים כאן ושם הפוך, וגם השינוי בהם הוא כ"כ קל ורגעי שאין לו כ"כ הרבה נפק"מ. לא מדברים על דברים שיסודתם בהררי קודש שאנחנו לא יודעים טעמיהם ומצד כך אין לשנותם, אנו מדברים על דברים חומריים מאד שלא קשורים לא להלכה ולא למנהג של אבותינו. אם יש כל מיני דברים שהתחדשו כאן בארץ הקודש מאז שבאו לארץ הקודש הם לא הפכו כבר להיות מנהג אבותינו, כל מיני צורות התנהגויות שבנ"א רגילים להתנהג. לא דובר ח"ו על דבר שהוא מנהג אבות או דברים שיסודתם בהררי קודש שיש מקור אחד בדברי רבותינו לאותה הנהגה.
אש-כבוד 004
הכח להתכחש לסתירות שבנפש
שאלה: מאיפה בעצם נובע הכח הזה שמתכחש לסתירות.
תשובה: מהצד העליון זה נובע מכח כך שה' אחד ושמו אחד, אז כח האחד שבנפש למעלה מנקודת הסתירות. זה מצד הקדושה העליון ביותר בנפשו של האדם. בהתגלות של זה בצד התחתון, "אין שמחה כהתרת הספיקות", כל נקודה שאינה מבוררת יוצר כאב לנפש, והנפש תובעת להיות בצד אחד, היא איננה מוכנה להסכים להיות פוסחת על שני הסעיפים במעמקי נפשה. ושהיא פוסחת על שני הסעיפים היא גם לא מסכימה לפסיחה הזו, היא עדיין ממקמת את עצמה במקום אחד.
בענין למה נופלים מלשמה לשלא לשמה?
שאלה: בתוך הלשמה עצמו הרי גם יש ניצוצות שלא לשמה, וא"כ למה לא הפוך שמתוך הלשמה יתקרב ללא לשמה?
תשובה: ראשית כל יש דוגמא שמזכיר הגר"א, ואז נחדד את שאלתכם. הגר"א מזכיר שעונג שבת כאשר האדם אוכל בשבת בעונג שבת לשמה הוא יכול ליפול מזה לתאוה של יום חול, כלו' מתוך הלשמה של אכילת שבת הוא יגיע לשלא לשמה. אבל ההגדרה העמוקה היא כך, יש גוף ויש נשמה, הגוף הוא שלא לשמה והנשמה היא לשמה, ואם האדם באמת נמצא במדרגת לשמה אז זה מעין תחיית המתים, שהנשמה מנהיגה את הגוף. ובדוגמא שהזכרנו שהגר"א אמר שמשבת מגיעים ביום חול לאכילה שלא לשמה, זה גופא עומק נקודת הדבר, כי שבת הוא יומא דנשמתא, ואז באמת הנשמה מנהיגה את הגוף, אבל כאשר הוא יוצא ליומין דחול שם חוזר להיות תפיסת הגוף, ולכן הוא עובר מהלשמה לשלא לשמה. אבל אם זה מדרגתו של האדם אז הנשמה שולטת על הגוף ומזככת אותו, לכן בדר"כ לא נופלים מלשמה לשלא לשמה, אבל הזכרנו את הדוגמא שהיא כן קיימת.
בענין הכאב שבקבלת כבוד
שאלה: איפה הבעיה בסתירה שבנפש? ממנ"פ, אם הוא רוצה כבוד אז לא מפריע הכבדות של הירידה למטה של הכבוד, ואם כואב לו, אדרבא, ישפיל את עצמו. איפה הבעיה של הסתירה?
תשובה: אז כל זמן שהאדם לא חי מהלכי דעת, אז באמת ברגע שהוא רוצה את אותו כבוד אז הוא ידחוק את מחשבתו, או בהכרה, ויתר על כן בתת ההכרה, לא לחשוב מנקודת הסתירה. ממילא לא להרגיש את נקודת הסתירה, ואין לו שום קושי לחיות כרגע בנקודת התענוג שהוא מקבל מאותו כבוד. אבל שנקודת ההכרה של הסתירה הולכת ומתגלה אצלו בנפש, אז שהוא מגיע לכל דבר ומתבונן בו מנקודה של סתירות, אז הוא מכיר את הסתירה שבדבר, שהוא מכיר שהוא חי מעצם נקודת הסתירה זה עומק נקודת הכאב של הנפש. מי שלא רק אמת ולא רוצה לעבוד על עצמו אז ודאי שלא נאמרו לו הדברים, הם נאמרו עוד פעם כמהלך של אדם שמתחיל להכיר את סתירותיו בנפש, והודגש, הכרת סתירות ובקשת האמת. הודגש על זה זה נבנה.
שאלה: אם כך הוא בנוי, למה שזה יכאב לו?
תשובה: כל דבר שכך הקב"ה ברא את הדבר, לכן הסיבה שזה לא כואב? אדם גודל לו שיניים, כך הקב"ה ברא, כן, אז למה תינוק בוכה. הקב"ה ברא שהסתירה יוצרת כאב, זה צורת הבריאה. בעומק, כאב זה כ-אב, כלומר בשורש זה אחד, בהתפרטות זה שנים.
ביאור ענין אין כבוד אלא תורה
שאלה: מה שהוזכר אין כבוד אלא תורה....
תשובה: אז כמו שמבואר בגר"א שהזכרתם שכבוד בלי ו' זה מלשון כבדות שהזכרתם, וכבוד עם ו' זה גימט' ל"ב בבחינת ל"ב נתיבות חכמה. ליבי ראה הרבה חכמה. זה שני הבחנות של כבוד. הכבוד התחתון הוא כבדות שיורד לתתא, הדוגמא הברורה לכך קרה בלוחות ראשונות שנשתברו ואז נאמר וידי משה כבדים, כלו' קודם לכן היה כבוד חכמים ינחלו, וכאשר חל נקודת הקלקול זה הפך להיות מכבוד עם ו' לכבד, למציאות של ידי משה כבדים מכח ההבנה?. אבל עוד פעם א"כ, כבוד שלם זה ל"ב נתיבות חכמה. ובעומק כבוד זה דבר שלם, הוא מציאות של כבוד. מלך שהכבוד שלו, כל כבוד, כהגדרה חיצונית, ראובן ושמעון, שמעון יותר מרומם מראובן אז יש לו מציאות של כבוד. אז בהגדרה פנימית, כבוד זה שלמות. דבר שאין בו שלימות אין בו מציאות של כבוד במעמקים. הכבדות התחתונה כמובן היא לא מגלה את האופן מהסוג הזה. אבל הכבוד העליון הוא שלמות של הל"ב נתיבות חכמה שהוא כללות נקודת הדבר, ע"ז נאמר אין כבוד אלא תורה, כבוד חכמים ינחלו, ל"ב נתיבות חכמה.
שאלה: שאדם מזהה הסתירות, העבודה להעמיד כל צד במקומו שלו, או ליישב שלא יהיה סתירות?
תשובה: זה בנוי בשלבים. השלב הראשון, זה הכרת הסתירה. השלב השני, זה הכרה שבדבר מה היחסיות של כל נקודה. השלב השלישי, זה הניסיון של ההפרדה ככל כח ככח לעצמו. השלב הנוסף, זה מציאות של ההכנעה של כח הרע. יש עוד, אבל כאן עצרנו.
בענין חלוקי דיעות בין חכמים
שאלה: אם יש מחלוקת הפשט שיש שני פנים, אז מה הפשט שהתנא הזה מכריע כך, הרי הוא מכיר שיש את הצד השני?
תשובה: בלשון רבותינו, זה נקרא "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות", וכל חכם שהוא מכריע הוא מכריע לפי שורשו. כל דברי תורה משתלשלים מעומק שורש נשמתו שמחובר בתורה שמחוברת בו ית"ש, וזה השפע של התורה שיורד דרכו לעולם. כמו שבגשמיות כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני, כמ"ש הנפה"ח שהוא שביל לאותו שפע. אז גם ד"ת בנויים באותו מהלך, שיש את השורש כביכול הוא ית"ש, התגלות ממנו התורה, הנשמות החבוקים בתורה כל אחד לפי אות שיש לו שורש בתורה, ומצד כך כל חכם ממשיך מאותו מקום את הד"ת. והתורה שיורדת דרכו לעולם היא מקיפה את כל העולם, ומצד כך כל העולם מאיר מאותו אור שלו. אבל לא כל העולם חייב לנהוג כפי הנהגתו שלו, כי גם יש חכם מקביל אליו שמאיר לכל העולם הארה הפוכה.
שאלה: והוא מכיר שיש את הצד השני?
תשובה: אם הוא לא מכיר, אז הוא בקטנות המוחין.
שאלה: אז הוא מכיר, ומכריע כמותו?
תשובה: מכריע כוונת הדבר, שזה חלקו שלו להכריע, אבל הוא גם מודע שעומד חכם שקול כמותו ומכריע בדיוק הפוך אליו, ושניהם גופא צודקים באופן השלם.
בענין הכאב בסתירות שבנפש
שאלה: למה זה סתירה כואבת? כל כח מגיע עד מקום מסוים, אז עד כאן אני, ומכאן אני לא אוהב.
תשובה: כיוון שהנפש לא בנויה בצורה שסידרתם, לכן הכאב. ונסביר. אם הנפש באמת הייתה בנויה שעד כאן ומכאן, אה"נ, אבל הנפש בנויה באותו אופן שבאותו דבר עצמו יש סתירה. ניתן את הדוגמא הברורה, נח מאמין ואינו מאמין, זה לא שעד כאן יש עצלות ומכאן יש זריזות. עד כאן יש עצלות, מכאן יש זריזות, ויש באמצע מקום שעצלות וזריזות משמשים בעירבוביא. ובעומק בכל הקו כולו משמשים בעירבוביא. רק בחלק הזה העצלות גוברת מאד על הזריזות, בצד השני הזריזות גוברת מאד על העצלות, וכאן גם ניכר העצלות והזריזות בבת אחת. אבל בעומק בכל נקודה מורכב הכל. כל מה שאמרתם זה בעצם התפיסה של ההבדלות של הקצוות. ובעומק הנפש בדיוק הפוך שכל נקודה מורכבת מהיפוכה. וזה מתגלה בעיקר בנקודת האמצע, ובדקות יותר גם בקצוות.
בענין מחלוקת רבותינו האם יש לעסוק בחקירות באמונה
שאלה: למעשה הרבה מהאחרונים הזהירו להיכנס לחקירה, ואם זה דבר לא נכון להתכחש לדברים, אז גם בזה זה לא נכון.
תשובה: התשובה לדבר ברורה מאד, אין כוונת הדבר הוא שהיחידים שבדור לא צריכים להתעסק, כוונת הדבר האם להביא את זה כנחלת הרבים. נחלת הרבים בין כך לא מגיעים לנקודות הפנימיות שלהם, אז להוציא להם מהכוחות לפועל רק את נקודת הסתירות של שער היחוד בחובות הלבבות או המורה נבוכים זה הייתה דעת רבותינו שלא, אבל בודאי שמי שעבר את כל התהליך והגיע לאותו נקודת שורש, יש לו מקום מסוים להתעסק בזה. אבל זה נחלת היחידים הגמורים כי כמה אנשים נמצאים שם. הנידון היה האם החוה"ל להתחיל ללומדו, מה שהיה לומד כל יום הלימוד של הגמ', אז היה מתחיל ללמוד חוה"ל האם ללמד את כולם שער היחוד, על זה היה דעת רבותינו שלא כי רוב בנ"א לא נמצאים באותו מקום. אבל עוד פעם, אדם שבונה את כל הקומה כולה שלו הוא חייב להגיע גם לאין עוד מלבדו אפילו בחללו של עולם כמ"ש הגמ' בחולין, הוא חייב להגיע לאותם מקומות, אבל רוב בנ"א נמצאים הרבה הרבה הרבה יותר למטה משם, אז מה הענין להכניסם לנקודות הכי פנימיות הכי מסוכנות שישנם שח"ו יהא הציץ ונפגע.
...ודאי שגם הועד שנאמר עכשיו הוא לא שווה לכל נפש, זה צריך להבין, אין שום צל של ספק, אבל זה עדיין לא קשור כלל לנקודה שנגעתם בה קודם, הנקודה שנגעתם בה קודם דובר על שורש עומק האמונה, אנו דיברנו על הכרת סתירות הנפש בנפש הבהמית התחתונה לתתא בזריזות ועצלות, אף אחד לא דיבר עכשיו על מאמין ואינו מאמין להתחיל להתעסק בזה בשום פנים ואופן, דובר על הכרת הכוחות של הנפש הבהמית התחתונה במידותיה הטובות והרעות, שכל אדם שהוא עמל בתורה בצורה נכונה חייב לעשות זאת. האם זה שווה לכל נפש? לא. אבל כל מי שעמל בתורה בצורה אמיתית חייב להגיע לאותם מקומות. אדרבא, שיזכה גם להגיע לשער היחוד.
האם יש לחדד הסתירות שבנפש כדי לתקנם
שאלה: האם צריך שעובד על זריזות 5 דקות ליתן גם מקום לעצלות שהרי בעל כרחו יש.
תשובה: צריך להיות מודע לפני כן על קיומה, ואם הוא עוד יותר גבוהה גם בתוך הדבר עצמו, לא צריך לתת מקום כי זה בין כך קיים, אבל מודע לפני ויתר על כן בדקות גם בשעת מעשה.
שאלה: בטיפול מעשי לחדד הסתירות או לדוחקם לאדם אחר.
תשובה: אדם שלא נמצא במדרגה להתעסק עם הסתירות בנפש והגיע לאחד מהסתירות, אז לפעמים אין ברירה אלא להדחיק אותם. אבל אם הוא כבר בריא בנפשו להגיע לאותו מקום אז מתחיל העבודה. אבל רוב בנ"א בפרט שנמצאים במצוקות אז אין הדרך להתחיל ללמד אותם את הסתירות של הנפש, צריך ראשית כל להסיר את נקודת המצוקה. הדרך שנאמר השתא מדובר על אדם שבעצם שקוע בתורה, וחי חיי אמת, ואין לו קיצוניות בנפש קיצונית, והוא יכול להתחיל ממקום בריא את עבודתו. לא לחולים חזקים שיתחילו מנקודת עבודה כזו, מדובר על אדם שנפשו שקטה בשיעור מסוים, ונכנס למהלכי העבודה, וכללות נפשו יציבה. אם לא, כל מה שנאמר עכשיו מסוכן מאד.
...בחלק גדול מהמקרים אנשים שנמצאים בנקודת חולי רפואה זמנית לאותו דבר, זה נקודה של הדחקה. אבל עוד פעם, כצעד זמני, לא כתכלית חיים.
שאלה: [איך אפשר לאדם לשמוח אם תמיד יש לו כאב מהסתירות שבנפשו?]
תשובה: זה שאלה מה העומק של כל שמח בחלקו, זה סוגיא עמוקה לעצמה, אבל זה נכון שזה נאמר גם על זה, מאיפה כל שמח בחלקו? שמח בחלקו זה גם מה שמסכים לסתירות שלו, בודאי שזה כך... הוא שמח בשבר עצמו, זה גופא הוא שמח, זה לא שלכן הוא לא נשבר. הוא שמח בשברון. יש מה שאומרים רבותינו שיש חילוק בין מרירות לעצבות, במרירות מונח שמחה, בעצבות זה היפך של שמחה.
אש-כבוד 005
בענין תענוג בתקופת זקנה
שאלה: הרב אמר לבנות תענוג ממקור רוחני, אבל הרבה פעמים שאדם מזדקן הוא לא יכול מצד גופו לעשות זאת, רק להתענג על העבר שהיה בעל תורה וכו'.
תשובה: אז מה שאתם אומרים שבודאי זה נקודה נכונה שאם הוא מלביש את הדבר רק באופן כזה שעתיד להיות מופשט זה באמת בעיה, ולפיכך ילביש את הדברים באופן כזה שיכול להיות להם נקודת המשך לנצח נצחים. אם אתה לוקחים למשל את הדוגמא של חסד, אם זה חסד לעצמו זה באמת בעיה, אבל אם זה אהבה שמניעה את החסד אז החלק הזה הפנימי ישאר בו אפילו בשעה שהוא לא יוכל. ויתר על כן ניתן את הדוגמא הפשוטה, אדם שרוצה להיטיב לבריותיו, והוא מטיב לבריותיו, מגיע הזמן שבפועל הוא לא יכול להיטיב, אבל, אם זה נבע מנקודת אהבה פנימית, ראשית גם אם הוא זקן ויושב בביתו אז הוא יכול להתפלל על אחרים שיצליחו, הוא יכול במחשבתו אפילו אם לא בפיו להתפלל. אם זה רק חיצונית אז באמת לא יהיה לזה קיום, אבל אם זה בנוי על עומק לפנים מן עומק, אז העומקים הללו נשארים גם בגיל זקנה, אא"כ האדם כבר יצא מדעתו רח"ל.
שאלה: הרב אמר שכשנחלש תאות חומר אז מתעורר הכבוד. לכאורה זה גשמי [תאוה] וזה רוחני [כבוד], למה לא מתעורר תאוה גשמית?
תשובה: התשובה ברורה מאד, כי האדם מורכב הרי מנשמה וגוף, תחילת ימיו של האדם הגוף נמצא בתוקפו, וככל שהוא גדל הגוף הולך וגדל. וכשאדם מגיע לחצי ימיו ולמעלה, אז הגוף הולך ונחלש, אז כל מה ששייך לכוחות הגוף כהגדרה כוללת כגוף תחתון הולכים ונחלשים. לא המידות רעות נחלשים, אלא הכוחות ששייכים לכוחות הגוף החיצוניים הולכים ועוזבים את האדם. ולפיכך התאוה וכדומה שהיא חלק מכוחות הגוף הללו שמתלבשים בגוף הולכים ונחלשים בקומת נפשו של אדם, אז לא מתגלה תאוה חומרית אחרת. אדם גופו נחלש, אז מתגלה הכוחות היותר רוחניים, אבל זה רוחניים בתוך החומר, רוחניים בתוך החומר היחסיות של זה זה נקודת הכבוד כמו שהוזכר.
שאלה: המשנה באבות אומרת שהזקנה הולכת ומוציאה האדם מהעולם.
תשובה: בטל מן העולם, בחיבור מן העולם התחתון שבו הוא נמצא. עוד פעם חוזרים ואומרים, כבוד הוא הממוצע בין העולם העליון לעולם התחתון. הזכרנו את דברי הנפה"ח שהדבר היחיד שאפשר לשלם לאדם שכר כאן בעוה"ז זה הכבוד. כלומר הכבוד זה הדבר העליון שמתלבש בעולם התחתון. אז הוא בטל ויצא מן העולם התחתון, ומה שנשאר בו זה הסוגיא של כבוד. ניתן את הדוגמא הפשוטה, כאשר האדם נפטר, מה הדבר האחרון שיש לו, שמכבדים אותו במיתתו. אין מלווים לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות, אז עם מה נשאר, יש בנ"א שכל מה שהם חיים זה איך יראה זמן הלויה שלהם, כמה אנשים יגיעו, ומה יאמרו עליהם אז.
שאלה: ביזיונות שבאים בפתע יש גם תועלת.
תשובה: ככל שאדם מכין את עצמו לדברים, כמובן שהתועלת יותר גדולה, אבל דבר שבא בפתע, אז ככל שמדרגתו יותר קרובה וכמה שהוא יכול להיכנס ליישוב הדעת במהרה יהיה לזה יותר תועלת, וגם אם הוא נכנס ליישוב דעת לאחר זמן, בדרך כלל הביזיונות הרי זה לא שאדם שמע אותם ואחרי רגע זה חלף ממוחו, א"כ הביזיון הזה הוא כמעט לא נפק"מ. אבל ביזיון שהוא באמת ביזיון חזק, הוא חווה אותו עוד ועוד ועוד וקשה לו להשתחרר ממנו, יכול לקחת יום יומיים, חודש חודשיים, לפעמים גם שנים ולפעמים עד יום מיתתו הוא לא מסוגל לצאת מהביזיון ונחרת עמוק בנפשו. אבל זה בין כך ובין כך, שהתהליך של הקושי הולך ומתמשך, אז גם המודעות איך לקבל אותו יכולה לבוא לאחר זמן ועדיין יש בה הרבה מאד מהתועלת.
שאלה: אם יבזו אותו, אדרבא יכול ליצור הפוך שירצה עוד כבוד לרפאות הביזיון, אם זה לא מתוך מודעות. ואם זה מתוך מודעות, אז זה לא יזיק אותו שיהיה רשמים לא טובים.
תשובה: זה חד מה שאתם אומרים, גם אדם שהכין את עצמו לקבל ביזיון אז בדר"כ זה לא שהנפש שלו הפכה להיות רגועה ושקטה וזה ממש כחתן היוצא לקראת כלה, עדיין הוא מקבל את זה ממקום יותר רגוע, אבל בדר"כ הנפש היא מעורבת, היא לא קצוות.
... גם אם הוא מכין את זה, זה בשכל, אבל הנפש של האדם הרי חווה את זה, והחוויה של הנפש, כמה שאדם יכין בוידעת היום, אבל שהביזיון יבא להושבת אל לבבך אז תמיד הוא יהיה יותר קשה מהחוויה של השכל מה שהיא הכינה את עצמו. רק כמובן שאינו דומה מי שהכין את עצמו למי שלא הכין את עצמו. אבל לבוא ולצייר את זה שעכשיו הנפש רגועה ויכולה לקבל הכל בשלמות, הצד הזה הוא קיצוני. וגם לצד השני, גם אם הוא חווה ביזיון באופן של פתע, אז זה מה שהוזכר לעיל, אבל אח"כ הרי הנקודה עדיין קשה לו לעיכול בנפש, אז יש לו עוד הרבה שיעור עיכול שיכול לעבוד עם אותה נקודה קושי. אז כל אחד מהקצוות יש לו את שני הצדדים.
שאלה: יש הרבה מצבים שהאדם מקבל כבוד במקום מסוים ומתרגל, וגם אם מקבל ביזיונות במקום אחר, אז הוא מתרגל לביזיונות ואז נעשה איזה פלגינן, לא בהכרח שהביזיונות יעזרו לו לתקן את הכבוד. הוא בונה איזה מקום בנפש טוב כאן אני מקבל ביזיונות.
תשובה: כלומר זה יעזור חלקית, ולא יעזור באופן שלם, כי עדיין הנפש לא נתחלקה ממקום למקום. אדם רגיל שבמקום מסוים שם הוא חשוב, ובמקום אחר הוא שפל, ואז הוא קבע את מקומו, זה מה שאתם אומרים.
...ראשית כל, לא שזה לא משפיע בכלל, אבל זה רחוק מלהשפיע בשלמות, ודאי שסוף כל סוף זה משפיע כי יש לו את אותו מקום שבו הוא אינו מכובד. מה שאתם מעלים זה נכון מאד, אז בתוך אותו מקום עצמו הוא צריך למצוא את אותה נקודה שגם שם הוא יעמיד את עצמו בשיעור מסוים.
אש-כבוד 006
בענין תענוג בכבוד
שאלה: יתכן גם מציאות שהאדם מתענג מהכבוד בצורה לכאורה מתוקנת ג"כ מיניה וביה שהוא מעורר את המעלה של הנשמה שלו וזה מעורר נקודה של כבוד בחלקים התחתונים של הנפש שלו, זה ג"כ מיניה וביה, אבל זה ביחס של נשמה ונפש.
תשובה: אז עוד פעם, זה אותו יחס שהגילוי של כבוד העליון מתגלה בתחתון, רק בתוך האדם עצמו, כמו שמהצד השני היה את האופן שהכבוד שלו עצמו מתגלה בתחתון שלו והוא נמצא בתחתון שלו, אז יש אופן שהכבוד העליון של עצמו מתגלה בתחתון שלו עצמו.
שאלה: זה גם אופן של תיקון?
תשובה: זה אופן של תיקון בשתי הגדרות, או שזה אופן של תיקון לזמן מסוים באופן של שלא לשמה, הדוגמא היסודית לכך מה שמוזכר הצורה הזאת של העבודה זה במגיד מישרים, שהמגיד היה אומר לב"י שיכיר את ערך מעלתו העליונה, וזה הצד של מה שאמרתם עכשיו. ויש את האופן שזה אופן דתיקון ברגע שאדם מופשט מהמציאות הפרטית שלו ואז כבודו בשורשו זה כבוד הנשמה שנמצאת למעלה, אבל זה כבר הפשטה מוחלטתשובה:
שאלה: כמו שהלל אמר, "אם אני כאן הכל כאן"?
תשובה: במידה מסוימת. כן, השאלה אם זה מצד כבוד או מצד כללות. שם לא נאמר דייקא מצד נקודת הכבוד, אבל מאותו שורש של אותה תפיסה אה"נ. רק נחזור ונסכם את מה שחידדתם, אנו דיברנו בכללות ברוב הפעמים שאדם מתענג מדברים שנמצאים חוצה לו, מה שחידדתם בשאלה שיש אופן שאדם מתענג מתוך עצמו, רק מתוך עצמו יש את התחתון של עצמו שהעליון של עצמו יורד לתחתון של עצמו דקלקול, ויש שהעליון של עצמו מתגלה בתחתון של עצמו מצד נקודת התיקון, רק אנו דיברנו בכללות על כבוד יותר מצוי ויותר מושג לבנ"א שהוא נמצא מבחוץ, בנ"א שהכבוד של עצמם הוא מיניה וביה בתוך עצמם והוא יותר דק, פחות מצוי, הוא קיים, אבל פחות מצוי, ומה שאדם מתענג משורש נשמתו העליונה, זה עוד פחות מצוי. אבל בוודאי שזה נכון, כל מה שנאמר בחוץ נאמר גם בפנים, ביחס של חיצון ועליון בתוך האדם עצמו. בל"א והיינו הך בדברי רבותינו, אז האדם בנוי מג' חלקים, ראש וגוף ורגליים, אז הרגליים נקראים לבר מגופא, אז לשם הוא יורד מצד נקודת הנפילה, והראש נקרא חכמתו מרובה ממעשיו, אז הוא מעליו, אז אם הגופא שלו יורד לרגליים שלו זה כבוד דקלקול, ואם הראש מתגלה במציאות גופו זה גופא נקודת התיקון, היינו הך.
בענין אב ואם למחול על כבודם
שאלה: לענין כיבוד אב איך אדם צריך להתנהג, יש הרבה בנ"א שמבקשים מילדיהם לכבדם, ואומרים אני לא מתכוון לכבודי, אבל מצד שני אם פוגעים בכבודו הוא מאוד כועס, אז לא מתכוון באמת למצות כיבוד אב, אז איך הדרך האמיתית הישרה.
תשובה: יש דברים שוודאי האדם יכול למחול על כבודו, אבל מה שמבואר בפוסקים שיכול למחול על כבודו אבל לא על מורא, שאסור לבזותו, אבל ג"כ יש דברים עדינים מאוד מאוד שאפילו אם הוא לא נמצא במדרגה אבל למעשה אם הוא ינהיג כך את החיים בבית כיוון שהוא בעל נגיעות ממילא אף אחד לא יכבד אותו אז גם כך יראה צורת הבית, זה שיקול מאוד מאוד דק איך האדם מסתדר עם המידות רעות שלו בתוך הנהגה של בית. להגדיר למחול על כבודו לגמרי אי אפשר, כי הבית לא יראה כפי מה שהוא יראה. מאידך, להגיד שידרוש את כל כבודו אז נפשו שלו היכן תהיה, ובעומק גם הילדים ירגישו את זה וכך גם יהיה מהלך כל פני הדברים, זה שאלה מאוד מאוד עדינה בתוך המידות רעות של האדם, איך לפעול באופן של עולם המעשה.
בענין תשוקת גילוי כבודו של הקב"ה בעולם
שאלה: למה צריכים לגלות גם את הכבוד העליון?
תשובה: הסברנו שכל דבר בנוי בדבר והיפוכו, אז מי שלא נגע בלבבו נקודת תשוקת גילוי כבודו של הקב"ה אז שמגיע זמן שבוכים על העדר הכבוד אז קשה לו לבכות על העדר הכבוד, הוא יכול לבכות על דברים אחרים שחסרים, הוא יכול לבכות על אנשים בלי פרנסה, שאין לאנשים זיווגים, שהבת שלו תקועה בשידוכים, שהוא חסר לו בריאות, על זה הוא יכול לבכות, ושמגיע ר"ה שהבקשה היא מלוך על כל העולם כולו "בכבודך", אז גם קשה לו להתחנן על נקודת הכבוד, אז הוא עוסק בעיקר ביום הדין, מה שהקב"ה דן את כל באי עולם, אבל נקודת הנפש לא נוגעת בנקודה הזו
אש-כבוד 007
בענין חזרה לראשית הנפש
שאלה: אם רוצה להגיע לראשית בנושא מסוים, לכאורה הוא מתבונן איך אני יתחיל מהתחלה, אבל איך שיתחיל מהתחלה זה מבוסס על תבונות ותפיסות שבנה לעצמו שיש לו אותם עכשיו, וגם מה שבנוי עכשיו המחשבות והתפיסות והתבונות שיש לו עכשיו, זה בנוי מתוצאה של השתלשלות של חיים שלמים, אז יתחיל את ההתחלה עם כל השיבושים שיש לו עכשיו, ואם ירצה להתפשט גם מזה, אז חוזר להיות בלי דעת, אין לו הבנה ושום תפיסה. אז להתחיל ממה שיש עכשיו לא טוב, ולהפשיט חלק זה, אז גם דעת אין לו, אז איך יבנה, הוא יחזור להיות תינוק, תינוק לא יכול לבנות כלום.
תשובה: התשובה היא ברורה מאוד מאוד מאוד, ראשית כל הצד הראשון שאמרתם בצד נקודת הקושי, אח"ז בנקודת התרופה שהצגתם, רק הצגתם אותה גם כבעיה. ראשית החידוד של הנקודה הראשונה, כלו', כל אדם נמצא היכן שנמצא, וגם שינסה להתחיל לחשוב מנקודה ראשונה כמו שהוזכר אז אתם מחדדים את הדבר האדם חושב מהתבונות שבהם הוא נמצא, ולכן הוא לא נוגע לכאורה בנקודת ראשית. אז ראשית כל נחמה פורתא, אח"כ נסביר את העומק היותר גדול, נחמה פורתא לפחות כל אדם צריך לנסות לגעת בנקודת הראשית שיכול לגעת לפי מדרגתו שלו, "לא עליך המלאכה לגמור ואי אתה רשאי ליבטל" וכו', אז דבר ראשון לפי מדרגתו והשגתו, לאיזה ראשית שמסוגל לחזור, שיחזור, איזה ראשית שמסוגל, כבר קירבנו אותו יותר לשורש ובוודאי יש בזה תועלת. אבל לא זה סוף דבר, חידדתם את הדבר א"כ יחזור לתינוק שבו. אם יחזור לתינוק אין בו דעת, אז זה לא התחלה. כן, הוא יחזור בדיוק לתינוק שבו, "והחכמה מאין תמצא", שהוא חוזר לאותה נקודת תמימות, הוא מקבל הסתכלות חדשה מהאין הנעלם בנפשו, ומאותו מקום של תמימות עמוקה, הוא באמת לאט לאט יתחיל לקבל תובנות חדשות, לא מאותם תבונות שהיו לו קודם. ולכן, הנקודה העמוקה היא לחזור לשקט העמוק בנפש, לחזור לאמונה שבנפש כמו שהזכירו, לחזור לתמימות שבנפש של התינוק, ואז הוא מתחיל לחשוב מהתחלה, וכל המוסכמות שהיו קודם לכן, איפס אותם, חוץ מהאמונה הפשוטה בקב"ה ותורתו, ושעבוד גמור של קבלת עול מלכות שמים, דל מהכא הוא מגיע לנקודת האפס המוחלט. אברהם אבינו התחיל מעוד קודם לכן, אבל זה מסוכן מאוד כמו שמבואר בדברי רבותינו, ח"ו אדם יכול להגיע למקומות של כפירה. לכן העצה היעוצה למעשה, יש לו את הבסיס של אמונה שיש בורא, אמונה של תורה מן השמים, אמונה של ציווי בכל חיובי התורה כולם, ומכאן ואילך הוא מתחיל לחשוב בנקודה פשוטה. מהמקום הזה בנפש הוא חוזר באמת למקום פשוט כמה שניתן, האי מאיפה יצמח שם נקודת ה.., זה נקרא תורת ה' תמימה שממנה מגיעה נקודת החכמה. וככל שאדם יכול לגעת יותר בפשיטות הזו, בשקט הזה, ברוגע הפנימי הזה בנפש, באותה נקודת תמימות, אז הוא נוגע יותר במקור מעיין נביעת החכמה, ומשם הוא מקבל הסתכלות חדשה. אם הוא לא יגיע לאותו מקום אז כמו שאמרתם הוא ישתמש כל הזמן עם הסתכלויות שקדמו לו, אבל אם הוא נוגע באותו מקום בנפש הוא מקבל עומק פנימי, שורש פנימי יותר, ואז פתאום הוא מתחיל לראות את החיים מזווית לגמרי שונה, מהסתכלות לגמרי שונה, הוא מתחיל לראות שכל המושכלות שהיו קודם לכן חלקם כמובן יכולים להיות נכונים, חלקם כמובן מילתא דבדותא שלא היה ולא נברא.
שאלה: זה גופא לא פריצה לעולם עליון, שבפשטות למעלה מהשגתו הפשוטה.
תשובה: נקודת הממוצע, זה לא שהוא מתחבר להשגה יותר עליונה, הוא מתחבר למקום שהוא האפס שלו. כמו הדוגמא היסודית הידועה מאוד ברבותינו שאדם רוצה להוציא אילן אז הוא זורע בקרקע ומרקיב ומתבטל, זה לא עולם אחר, זה השורש והראשית שלו עצמו, כמובן שבסוף הוא יונק מאמין בחי עולמים וזורע, יונק ממקום יותר גבוהה בוודאי, אבל מגיע למקום הפשיטות שלו, לאפס בתוך מעמקי נפשו, מהמקום הזה הוא בעצם מגיע לרוגע, מהרוגע הזה מתחדש נקודה חדשה, כדוגמת הזרע שצומח בחזרה, אז ממקום זה בנפש הוא מקבל הסתכלות לא ממנה שנבנה קודם לכן, מה שנבנה קודם לכן כביכול נכנס לאדמה ונרקב, וצומח כאן משהו שורשי, חדש.
שאלה: למעשה איך מגיעים לשם, לעומק השקט?
תשובה: מורכב מב' חלקים, חלק א' של עומק פנימי, ומצורת הסתגלות של מחשבה שורשית, הסתגלות של מחשבה שורשית לא דורשת את השקט המוחלט, אדם שמתרגל לנסות לחשוב על דברים מהתחלה, אז בעולם החיצוני זה אדם משונה, יקראו לו אדם מקורי, שהוא מנסה להתראות בעולם הוא מנסה להתריס בפני כולם, לחשוב אחרת. אבל אם הוא עושה את זה בחדרי חדרים עם עצמו, ולא כל דבר הולך לספר לבני ביתו ואז הוא מתחיל לקומם עליו את כולם, הוא חכם ועושה זאת בתוך עצמו, אז הוא מתרגל לחשוב על דברים מהתחלה, מתרגל עוד פעם, זה הרגל של מחשבה. ככל שהוא מתרגל לכך הוא נכנס בתובנה שכלית, בצורת מחשבה שכלית למקום יותר פנימית. ואם בצירוף לעבודה אחרת, הוא לאט לאט הופך להיות אדם יותר פנימי, אז הוא הופך להיות גם עם שקט פנימי, וששניהם מצטרפים אהדדי הוא באמת מגיע לעומק הפנימי שהוא צריך.
שאלה: יש ב"ב, עבודת ה' שלו, הרגלים שלו, על מה כדאי לשים הדגש בנקודה של הראשית?
תשובה: בדר"כ בנקודת התחלה על מנת לא להקשות על בן אדם הוא לוקח את אותם נקודות שנעים לו לחשוב בהם על נקודת התחלה. מכאן ואילך שהנפש נפתחת לדבר הוא נכנס לנקודת יותר מורכבות באופן כללי מאוד.
שאלה: יכול להיות במהלך כזה שלעתיד שהוא לא צריך כ"כ עומק חרטה ויגון ואנחה, אלא יותר בתור מציאות אמיתית שכאן ועכשיו אני מוכן להיות טוב, אני אהיה טוב, אני מבין את הדברים יותר בשורש.
תשובה: לאחר שיש לו יגון ואנחה והופך להיות כגרעין שנזרע באדמה שהוא רקוב, יכול להיות כאן ועכשיו, אבל אם אין את הנקודה שקדמה, אז הוא בונה על גבי דברים שאינם מתוקנים, אחריתו מרה כלענה, חייב להיות שיהיה עומק של מרירות שהוא מטוהר הנשמה העליונה כמ"ש השערי תשובה, אם אין את עומק הביטול שמונח ביגון ואנחה כל נקודת צמיחה חדשה תבנה על נקודה בלתי מתוקנת?
שאלה: עכשיו צריך יגון ואנחה, זה כמו מעמד הר סיני, מקבלים עול מלכות, נכון שאני לא הכי מתוקן ועברתי כל מה שעברתי, מצד הנקודה של השמחה הפשוטה של הנפש, באופן פשוט אני כופר ברע.
תשובה: זמנית זה יכול להיות צורת עבודה של האדם, מפני שהוא עדיין לא מסוגל להתמודד עם העומק הפנימי, אבל כצורת חיים שורשית הוא חייב לחזור שכל דבר יקדום לו תשובה, והתשובה היא עומק היגון והחרטה, ומשם צומחים לכל נקודה. זמנית עוד פעם אפשר להשתמש בנקודת צמיחה, אם אדם לא נמצא בתוקף על מנת להתרומם מאותו מקום של מיגון לשמחה.
שאלה: אדם לא יכול לזכור מגיל שנה שנתיים.
תשובה: הוא לא יכול לזכור, אבל הוא יכול לחזור לעומק של אותה תמימות, ואם הוא חוזר לעומק של אותה תמימות הוא יכול לתקן את הדבר למפרע.
שאלה: מה עשתה גיורת צדק מה שלא עושים כל הרבנים וכל הידיעות של כולם, לפי מה שהרב אמר זה פשוט, היא באה מנקודה של ראשית אז רואים את האמת יותר מאחרים.
תשובה: אחת מההבחנות זה בוודאי, לשון רבותינו בהבחנה אחרת זה "אין חסידות כתחילתה", מה שאתם מתייחסים זה שהם מגיעים מנקודה בלי גבולות והיא יצרה את הגבולות לעצמה, זה באופן של ה"אינו מצוה ועושה", אמת.
אש-כבוד 008
בענין לכבד אחרים
שאלה: שאלה כללית לכל ענייני כבוד, ראובן מכבד את שמעון, על אף ששמעון צריך לברוח, אני צריך לכבד...
תשובה: שאלו זאת באחד הפעמים לעיל, הוזכר דברי רי"ס הידועים שגשמיות של חבירו זה הרוחניות שלי, אז אם זה גשמיות שלא מזיק לו תינח, אבל נקודת הקושי מה שאתם אומרים דברי רבותינו, ומעין כך כתוב במס"י בסוגיית החסידות, הקושי שמבואר בדברי רבותינו שיש בעיה של לפני עיוור, שגורם לו נקודת נפילה. וההגדרה הכוללת כך, אם לפי מדרגתו זה מדרגתו צריך לתת לו זאת, אם זה למטה ממדרגתו אז אסור לתת לו זאתשובה:
בענין התיקון לקבלת כבוד
שאלה: שביזיון מגיע יחד עם כבוד, מה עבודת האדם, לדחות הביזיון?
תשובה: אז מה הצד שידחה את הביזיון ויקבל כולו כבוד שיהיה מוציאין מן העולם. כל אדם שרוצה לתקן את עצמו כל פעם שהוא יגיע לכבוד הוא חייב גם לקבל את אותה נקודת ביזיון, כמה ביזיון הוא יכול לקבל מנקודת הכבוד זה שאלה של מדרגה, אבל כל אדם שעמל על עצמו ורוצה לתקן את הכבוד, בכל כבוד שמגיע הוא צריך לקבל נקודת ביזיון. ובין אם הוא ירצה ובין אם הוא לא ירצה הביזיון הזה יגיע, רק יכול להיות שהוא לא יקשר את הביזיון לנקודת הכבוד שלו, אבל הביזיון יגיע...אם הוא מקבל את זה באופן של ייסורים של אהבה. אם לא, זה תרתי גיהנם.
שאלה: צריך להגדיל מודעות שיש ביזיון, וזה עצמו יתקן?
תשובה: לאט לאט כח הביזיון יתחזק על כח הכבוד, ולאט לאט ההסתכלות על מה אחרים חושבים עליו תופקע לא מהביזיון ולא מהכבוד, וזה הנשתווית של החובות הלבבות ששניהם הופקעו.
בענין הסתכלות על עצמו מבחוץ
שאלה: הסתכלות על עצמו מבחוץ - זה נקודה של תרגול, או שבסופו של דבר זה השגה מסוימת?
תשובה: יש אנשים שנולדו עם זה באופן טבעי, יש אנשים שנולדו עם זה פחות ויותר קל להם להתחיל ללמוד את זה מחמת שיש להם דקות בנפש שפתוחה לדברים, ויש אנשים שהנקודה הזו שמדברים על זה אז הם חושבים שזה בין גבול הדמיון לשטות.
שאלה: ומי שלא בדרגה הזו, ע"י תרגול יכול להגיע לזה?
תשובה: צריך איזשהו סדק בנפש שקולט תפיסה אחרת, זה כמו חוש נוסף בנפשו של האדם. התפיסה לראות דברים מבחוץ, יש אנשים אפילו מאומות העולם שנולדו עם תכונה זו, ויש אנשים שיכול להיות ששומרי תורה ומצוות, התכונה הזו... יכול להיות שיש להם מעלות אחרים עליונות מאוד, הנקודה הזו לא גלויה, ואז המושג הזה לראות דבר מבחוץ אז הפשט הוא קולט, כמו שבחלום הלילה הוא חולם דבר אז גם ביום הוא יכול לחלום חלומות.
שאלה: אדם לא צריך לעשות שום פעולה איך שמסתכלים, רק מה שהוא חושב?
תשובה: יש אופן שכאשר אזיל לקרתא נהיג בנימוסיה על מנת לא לעורר סתם את תמיהת בנ"א שיגרמו לידי ביזיון בשיעור מסוים. יש אופן שהאדם לכתחילה עושה מעשים ע"מ שיקבל ביזיון על מנת לטהר את לבבו. ושאר כל המעשים כולם לפי מדרגתו כך הוא פועל. לא לעשות שום מעשה בעולם שאף בן אדם לא יחשוב עליו זו מדרגה נוראה שכמעט לא קיימת בבריאה, ומאידך כמה כן וכמה לא זה עוד פעם משתנה מכל אדם בכל שיעור מדרגתו לפי מי שהוא.
עומק הביאור בדבר שחשדוהו משה רבינו מאשת איש
שאלה: כתוב ברבותינו שאצל משה רבינו זה היה ביזוי בלי שום היגיון.
תשובה: השאלה שאתם מעוררים, כל דבר שקיים בבריאה, האם הפשט שיש דבר שהוא מופקע לגמרי, או שבלשון רבותינו שכל שקר חייב להיות שיש בו ניצוץ של אמת? כל מה שבאים ומדברים נגד אנשים גדולים שלא היו, אז אם זה היה מופקע לגמרי שלא יהיה אז מאיפה התחיל אותה נקודה נידון, אז יש שתי סוגי מהלכים, יש מהלך שאותו אדם גדול יש לו איזושהי חולשה קטנה באותו דבר, ומתלבשים על אותו חולשה קטנה ויוצרים לה הגדלה. זה אופן א', שאין אדם שלם. ויש אופן עמוק יותר שהדבר הזה מתגלה אצלו מצד דתיקון העליון, שמהשגת בנ"א שנמצאים לתתא הם לא רואים את הצד העליון שבדבר אלא הם רואים אותו בהלבשה התחתונה ואז הם נופלים. הדוגמא שהזכרתם אצל משה רבינו, נקודה דקה ועמוקה, שחשדוהו מאשת איש כל אחד קינא לו מאשתו, איפה השורש שכל אחד קינא לו מאשתו, הרי וודאי שזה לא למעשה, ויתר על כן משה רבינו פירש אפילו מאשתו עצמו מציפורה, אז יש כאן דבר והיפוכו, אז תשובה עמוקה, עוד פעם זו הגדרה עמוקה אך זו ההגדרה, משה רבינו נקרא הרי בלשון רבותינו דעת הכולל, דעת הכולל הכוונה שהוא מצורף לכולם, אז מצד כך שהוא מצורף לכולם היינו ס' ריבוא מישראל זו"נ גדול וקטן, אז מהמקום העליון הזה הוא מצורף גם לכל אשת איש, אבל לא מצד הגופים אלא מצד שורשי הנשמות, ושמלבישים את זה, שתחתון רואה הדבר שהוא עליון, אז אם הוא מסתכל במבט של עליון אז הוא רואה שזה חיבור של נשמות, חיבור של נשמות אין בזה שום נקודת קושי אדרבא זה נקודת המעלה, אבל מי שנמצא במדרגה של גוף, ורואה את התפיסה העליונה בהלבשה שבו הוא נמצא, אז מה הוא רואה, כל אחד קינא לו מאשתו.
שאלה: למה להתבזות משטויות?
תשובה: ענינו את התשובה, ראשית כל מאיפה זה מגיע, עכשיו מאיפה נקודת הביזיון למעשה, שזה יהיה קרוב למעשה. ההגדרה היא כזו, כל דבר שנמצא למעלה בשורש מצד התיקון שלו אז שהוא יורד לתתא הוא בוודאי יתגלה מצד נקודת קלקול. הדוגמא שהזכרנו עכשיו במשה רבינו שזו הדוגמא השורשית, אז וודאי שאצל משה רבינו כולו קדוש כולו טהור מהצד העליון שבדבר, דעת הכולל שמחברת הכל. אבל לשון רבותינו שלמשה רבינו היה דעת דקדושה וכנגד כך היה קליפה דערב רב שהיא בגימט' דעת, אז הערב רב באמת היו הפסולת של הדעת שמצטרף עם כולם, הערב רב באמת היו דעת דקלקול גם אשת איש, זה מה שדיברו במשה, העם אשר העלית שמצטרף אליו, על זה חל נקודת הדיבור.
אש-כבוד 009
בענין דיבור ומחשבה מהירה
שאלה: לגבי דיבור מהיר, אם המחשבה לא מהירה גם הדיבור לא מהיר כי הוא תולדת המחשבה, אולי עדיף קודם מחשבה מהירה.
תשובה: בנינו סדר הדברים מתתא לעילא, ונחדד מה ששאלתם, לכן דובר שכאשר מדבר דבר מהיר לא בדברים שטעונים מחשבה עמוקה, כגון תהלים, או שחוזר אח"כ על דברים שיודע, לדבר מהר בנקודה עמוקה מאוד זה תלוי בעומק מהירות המחשבה, אבל זה בלאו הכי רחוק מרוב בנ"א, קודם שנבנה דיבור כפשוטו מהיר, ומחשבה מהירה, ואז הלבשת המחשבה בדיבור, זה קשור לעומק הרצון שהוזכר, או לפחות המחשבה המהירה שתשתלשל בדיבור מהיר.
שאלה: אם הדיבור המהיר לא קשור למחשבה מהירה זה סתם הופך להיות דיבור שטחי.
תשובה: זה לא שטחי, אותה מחשבה שכבר הוקבע אצלו הוא קורא את הדברים מהר. ניתן דוגמא, אדם חוזר על סוגיא שלמד, אז שהוא חוזר יש לו ההבנה של מה שלמד, עכשיו המחשבה לא מתעוררת לנקודת עומק חדשה, פה ושם יכול להתעורר, אבל כללות המחשבה נמצאת, שיגיע למחשבה מהירה כמו שאמרתם יכול לחזור לדיבור. אבל שנבנה מתתא לעילא לא נבנה המחשבה ואח"כ הדיבור, אלא קודם הדיבור ואח"כ המחשבה, ואז באמת יהיה עוד שלב שהדיבור יכול לעלות למקום יותר גבוה.
שאלה: לגבי המחשבה, אם אדם לא קנה יכולת ללמוד בעיון, לחשבן, ומתרגל למחשבה מהירה, זה לא בעצם מחשבה, זה רק מחשבות שטחיו
תשובה: ודאי שאתם מעוררים נקודה נכונה, ודאי שאם אדם יתרגל לעשות רק הדברים הללו ולא מתרגל לעיין אז הוא מרגיל צד אחד שבנפש, אבל זה לא אומר, אם הוא עושה לזמן מסוים וחוזר לנקודת העיון, השאלה מה להקדים למה, זו שאלה. ניתן דוגמא בעלמא, לוקחים ילדים ומרגילים אותם לחזור על משניות פעמים הרבה או שקלט וטריא קודם שהתרגלו לחשוב בעומק של עיון, יש לזה צד אחד וצד שני, ודאי שהצד שאתם מעלים יוצר קושי הפוך, והצד השני יוצר גם קושי הפוך, אבל אדם צריך להיות איזה כח נבנה ולבנות הכח המקביל, אבל לא שלכן נבנה רק מהלך של קודם עיון ואח"כ מחשבה מהירה, יש בזה עדינות לב' הצדדים.
שאלה: במקביל, או לקבוע זמן לכל דבר?
תשובה: במקביל עד"כ רוב העבודות לא רצויות.
שאלה: הרב הגדיר שיש צד לקנות מחשבה איטית ומהירה, הניסיון מוכיח בפשטות שאדם שמתרגל ללמוד בעיון אח"כ שלומד בקיאות ממילא מחשבתו יותר מהירה, לא שצריך לעבוד על זה, נבנה ע"י העיון, וא"צ עבודה נקודתית.
תשובה: מה שאתם אומרים לכאורה תלוי בנפשות, יש כאלו בדיוק הפוך, שברגע שמתרגלים ללמוד בעיון מכאן ואילך כל דבר הופך להיות אצלם לאט, כי מתרגלים כל דבר להתבונן בו, לחשוב בו, לראות אותו, ומכאן ואילך זה מאיט להם כל מה שעושים. יש צד כמו שאתם אומרים, כן, אבל זה יכול להיות דבר והיפוכו.
שאלה: מי שקנה מהירות או לא קנה, זה מלווה לנצח, גם לעוה"ב, ונשאר באותו דרגה?
תשובה: השאלות שאתם שואלים הם עדינות מאוד. יש כאן שאלה קודמת שבנויה על אותו נקודת משקל, אדם שרמת שכלו כאן בעוה"ז מסוימת אז כוונת הדבר שזה יהיה רמת שכלו לעת"ל. רמת השכל הרי מורכבת מאור הנשמה ומורכבת מהלבשה של השכל שנמצא במח, וכמו שמבואר בדברי רבותינו ההלבשה הזו הרי עתידה להיות מופשטת, בעוה"ב יהיה לו את הגילוי לפי הזיכוך שהוא עמל כאן, ואז אור נשמתו מקבלת את אותו תנועה, אבל זה לא לפי ההלבשה שנמצאת כאן בדייקא, ודאי שלא.
שאלה: ע"י לימוד מהיר אפשר להתרגל לקלוט מהר?.
תשובה: למעשה ר' חיים היה יותר מהיר מהבריסקר רב גם בסוף ימיו של שניהם, ר' חיים הרי היה חוזר עשרות דפים ביום באופן הזה, אצל הבריסקר רב זה לא היה בנוי באותו מהלך, ראשית כל אחד בוודאי שיש לו מבנה של נפש. אי אפשר לדמות שום נפש לרעהו. רק וודאי שיש צד מסוים כמו שר' חיים אמר של מציאות שמי שמתרגל ללמוד קל ומהר אז המחשבה שלו הופכת להיות מהירה, אבל בדוגמא שהזכרתם יש בנ"א שבמבנה של הנפש שלהם היא יותר איטית מיסודה, זה צורת המבנה שלהם, אבל גם הם צריכים להיות יותר מהירים, זה לא שהם צריכים להישאר באותו מקום, אבל זה תלוי במבנה.
בענין ספרי המהר"ל
שאלה: מאיפה נובע האריכות והחזרתיות של ספרי המהר"ל?
תשובה: יש מימרא ידועה של הקוצקר שאמר שאומרים שהמהר"ל מאריך וחושב שהוא מקצר.
האם לחפש חברותא שלומד יותר באיטיות או יותר במהירות ממני
שאלה: יש ענין לחפש חברותא הפוך ממנו, הוא מהיר והוא איטי.
תשובה: שידוך הוא ג"כ מחפש משהו הפוך לגמרי. גם בהפוך, צריך לדעת את הגבולות שאפשר הפוך, צריך לדעת את הסגונונות של הפוך שיכולים ליתכן. יש כבר הפוכים שרחוקים אחד מהשני באופן משמעותי, ויש כאלו שזה לא רק ענין של מרחק אלא זה סגנון לגמרי שונה, זה לא יכול להתחבר אחד עם השני. מה שאתם אומרים וודאי שזה נכון, אבל זה נכון בגבולות מסוימים שיכולים להיות, זה לא כל היקף.
בענין רגש מהירה
שאלה: למה באמת הרב לא דיבר בעולם ההרגשות, לעבוד על מהירות שם?
תשובה: אתה שואל שאלה מצוינת. השאלה היא כזו. אצל רוב בנ"א, עולם ההרגשות עולם מעורבב ומבולבל ובלתי מסודר בעליל. בשביל להגיע לעבוד במהירות בעולם ההרגשות צריך שהכוחות יהיו מסודרים בנפש, ואז לעבוד במהירות. אז במעשים של רוב בנ"א העולם, יותר ברור, וכן בדיבור. במחשבה, כל אדם שלומד כצורתו עשרות שנים המחשבה שלו יותר מסודרת. ברגש, רוב בנ"א אחרי הכל הרגש שלהם מעורבב. אז לדבר על מהירות של רגש, מדובר על אדם שיש לו עולם ברור בכל סדר כוחות ההרגשה, ואז הוא יכול למהר תנועות, זה לדבר ברקיע.
שאלה: בדיבור, זה תלוי מול מי מדבר? צריך להתאים למי ששומע?
תשובה: הלוואי שאני הייתי זוכה לקיים את מה שאתה אומר, זה מאוד קשה. אתה צריך לצמצם את כל מה שיש לך בשביל להתאים את עצמך לכל מי שעומד מולך. אם חד פעמי, כן, אבל באופן קבוע לצמצם את הכל.
שאלה: אבל במחשבה, הנפש הטבעית לא הולכת בכיוון...
תשובה: שהוא נוהג ברכב, זה לא הוא. שאדם חי מתוכו ומדבר מתוך עצמו לצמצם את כל כולו למי שנמצא מולו, ברכב זה לא הוא, הוא צריך להגיע לאיזשהו מקום, אתה מדבר על אדם חי בעולם פנימי, אדם חי בעולם של תורה, והוא מלמד בכיתה א', אז מה הוא עכשיו צריך לעשות, אז או שלא ילמד שם, הוא לומד עכשיו דבר ומלמד את אותו דבר, הוא לומד סודי האותיות ובא ללמד עכשיו א' ב' בחיידר. זה שאלה מה המקום שבו הוא נמצא, ומה המקום שבו אנשים נמצאים, ואז היחסיות שפועלת בין שניהם, אתה מצייר, הדוגמא שאמרתם מאוד מאוד רחוקה הרי, זה אדם שנוהג בדבר שהוא חיצוני לו, מעשה בעלמא חיצוני.
שאלה: הנפש הטבעית מתרגלת שגם שנוהג פה זה המקום הבטוח, אני מדבר מצד הרגל במחשבה, מה שאני מתרגל לחשוב יותר מהר, הרי התרגלתי בגלל שזה מהירות המחשבה שלי, איך אני יסע יותר מהר.
תשובה: כי הוא עצל בנפש והוא התרגל לחשוב לאט, זה קיים אצל רוב המוחלט של בנ"א, מידת העצלות שולטת על המחשבה כמעט בלי מיצרים, ולכן הוא התרגל לחשוב לאט, והוא כבר מאמין לעצמו שזה פחות או יותר גבולות המחשבה שהוא מסוגל לחשוב.
שאלה: אדם שמצמצם עצמו לדבר לאט בשבילו, זה כביכול ייסורים.
תשובה: אלו הם הייסורים של קדושה שנמצאים בעולם, והלוואי שאלו הם יהיו כל הייסורים.
שאלה: יש בנ"א שבגוף איטים ובמחשבה מהירים, והפוך.
תשובה: מה שאתם שואלים זה שאלה רחבה מאוד מאוד, כי תנועות שמתגלות אצל בנ"א, הכמות של הסתירות שמתגלות בנפש בנ"א יכול להיות שבדבר אחד הוא כזה בדבר שני הוא אחר, ולא כל הדברים שווים אהדדי, שלוקחים למשל לשון הגר"א שהוזכר, יש שכל המעשי והדיברי והעיוני, אז יכול להיות שבשכל המעשי הוא מהיר, ובשכל הדיברי הוא איטי, ובשכל המחשבתי הוא הפוך. הדברים הם חלוקים אהדדי, יש אחד שמח ימין שלו פועל כך, מח שמאל פועל כך, וכל אחד פועל מנקודה שונה. הסתירות הללו שהעמדתם עכשיו בנפש הם עצומים, שאדם נמצא בתחילת דרכו של החיים אז הוא מסתכל על בנ"א שחור לבן, אז הוא שהוא מהיר או שהוא איטי, או שהוא שמח או שהוא עצוב, לאט לאט הוא מבין שבאותם חלקים, אדם רוצה להתחתן עם מישהו, הוא פוגש את אותו דבר ואז נראה לו תנועה אחת מסוים הוא מתלהב, אחרי שהוא מתחתן מתחיל להתברר לו שזה היה נכון בחלק הזה בלבד, אבל בחלק השני זה בכלל לא עובד באותו שיטה, רק הוא לא יכל לשער שיש את החלקים הללו. בעצם כל תנועה בנפש צריך לבדוק אותה על כל היקפה, ולפעמים יש שינויים מהקצה אל הקצה אצל אותו אדם. יש בנ"א מסודרים ובלתי מסודרים. אז בתחילת ימי שראיתי בנ"א מסודרים, הייתי בטוח שאם אני ידבר איתו בלימוד הוא גם מסודר, אתה מדבר איתו בלימוד הוא לא מסודר בכלל, שם עוד הבנתי, הוא פחות מסודר במחשבה כי הוא לא שלם. אבל יש בנ"א שאתה מדבר איתם בלימוד הוא סרגל, אבל תיכנס לחדר שלו לראות איך המטה נראית, אנדרלמוסיא באה לעולם. התנועות הם לא חייב להיות שוות בנפש, השכל העיוני שלו מסודר השכל המעשי שלו בכלל לא מסודר, הוא מעורבב מאוד.
שאלה: אדם דיבר על הזקנה, שאדם מזדקן אז כל מה שהוא עבד גם נחלש.
תשובה: עומק תנועת הרצון אין שום סיבה בעולם שיחלש, היא הולכת ומתחזקת, למה שיחלש.
שאלה: הרצון.
תשובה: זה שורש התנועה, ודאי שהגוף נחלש, אבל עומק תנועת הרצון.
שאלה: הדיבור המחשבה הכל נחלש.
תשובה: ודאי שיש כזה... יש מעשה ידוע עם הסטייפלר שהוא פגש את ר' ברוך בער פעם ראשונה אז רב"ב נמנם באמצע שדיבר איתו בלימוד, אז שהוא עצמו היה זקן והתחיל לנמנם באמצע שלומד אז הוא אמר אוי עכשיו אני מבין מה שראיתי בימי בחרותי. שהוא ראה את רב"ב היה לו הו"א לא יכול להיות שהוא אדם גדול, איך יכול להיות שאדם גדול שמדברים איתו בלימוד באמצע מתנמנם, אבל שנהיה מבוגר הוא הבין שכוחות הגוף שולטים יותר. אז ודאי שזה שולט, אבל כמה, ואיך, וכיצד, ובאיזה צורה, תמיד יהיה את היחסיות לעומק נקודת הרצון.
אש – כבוד 010
בענין אנוכיות
שאלה: היכן נקודת הסכנה שאדם נכנס לתוך עצמו ונהפך להיות יותר אנוכי, זה סותר את תנועתו הטבעית של הרצוא ושוב, אם הוא באמת יתחבר לעצמו אז באופן טבעי בשלב מסויים זה יצא החוצה כדי להשתמש עם הכוחות בפועל.
תשובה: יש את ההוצאה מהכח לפועל שיכולה להיות בתוך עולמו שלו, יש את האופן שחק הטוב להיטיב, ויש מה שיוצא מן הפנים לחוץ באופן דקלקול, אז היכן השאלה.
שאלה: איפה הנקודה שהוא עלול להיות אנוכי ולהשאר בתוך עצמו.
תשובה: שמה שהוא יוצא מעולמו שלו לצורך אחרים, זה נובע מצרכי עצמו, שכבוד עצמו הוא דורש.
שאלה: הנקודה התחתונה שהרב הזכיר - וכי הוא יורש גיהנם כיוון שאין לו דבר עצמי?
תשובה: יורש גיהנם הכוונה שיש אב ויש לו ממון והבן יורש מה ששייך לאביו, כאן הוא לא יורש גיהנם אלא זה שלו.
בענין אדם שאין לו שום רצון
שאלה: מה יעשה אדם שאין לו שום רצון, איך יתחיל?
תשובה: כל אדם במעמקי נפשו יש לו רצונות, אז צריך להכרה עצמית מסויימת ברצון שיש לו. אין אדם שאין לו רצונות אלא יש אנשים שבורחים מעצמם, יש בני אדם שמפחדים לרצות מה שהם רוצים. לדוגמא, יש אדם שגדל בבית שכל הצורה היא שאסור לרצות כלום, רק רצון ה'. האם המשפטים הללו נכונים, ודאי שבמעמקי תכלית הבריאה הם נכונים אבל זה ההבחנה שאדם יקח קטן וילמדו רזין דרזין, אין שום יחס בין מה שהוא מלמדו למקום שהוא הוא נמצא. אדם למשל שגדל בכזה בית שיכול להיות שהכוונה טהורה והכל נעשה בכוונה נכונה אבל למעשה הוא מתרגל שאסור לרצות, אז הוא מתחיל להכחיש את רצונו ובוקע אותם עוד יותר פנימה ועוד יותר, ואז העבודה לחזור ולהציף את הרצונות שנמצאים, יכול להיות שבתחילה יצופו רצונות בלי מתוקנים, וצריך לעשות זאת בחכמה. היום למשל אנשים שמתעסקים עם כל מיני פעילויות, זה חלק מנקודת הקושי שנפגשים עם כאלו בני אדם ומתחילים להציף להם את הרצונות, ומתחילים לגלות עולם של תהו, אז אם זה לזמן ויודעים איך לשלוט באותו זמן ניחא, אבל חלק גדול מאותם בני אדם להציף את הדבר הרבה יותר קל, מלה"ד פתחתנו את הברז, עכשיו אחרי שהכל מלא להתחיל לסדר כל הדברים, חלק גדול מהבעיות שנמצאים היום עם אנשים שמתעסקים עם נפשות בנ"א שהם מתחילים להציף דבר, ואח"ז לעשות בו סדר ובהירות ואיך להסתדר בתוך זמן ההצפה, הם עצמם לא עושים זאת עם עצמם אז היאך יעשו עם זולתם, אז למעשה הם פתרו בעיה אחת והנזק שנעשה סביב הוא היקף כללי של הנפש.
שאלה: שאיפות שהם יותר מכוחותיו, צריך למנועם כלל?
תשובה: אדם שיש לו רצונות מעבר לכוחותיו, קודם צריך לבדוק מאיפה זה נובע. זה יכול להיות מכל מיני סיבות. יש בחור שגדל בישיבה קטנה שיש שם אנשים נפלאים שמדברים גבוהה גבוהה הרבה יותר ממדרגתם של עצמם והם יוצרים שאיפות אצל הצעירים באופן כזה של שלשה ימים תענית דיבור, וכל מיני רעיונות נפלאים אבל הרבה יותר משיעור הקומה, ומי שיותר תמים ויותר מקבל זה רוכב אצלו בנפשאלה: ויש כאלה שזה נובע מכח שהם לא מכירים עצמם כלל, ונכנסים לדימיונות בתוך עצמם. אין הגדרה ברורה, צריך לבדוק מאיפה נובע נקודת הדימיונות שהשאיפות שלו שהם הרבה למעבר מי שהוא, ושנדע מאיפה זה נובע אז תהיה צורת נקודת ההתמודדות.
שאלה: למעשה ראינו שמשה רבינו נענש על זה שהוא אמר בכח רב לכם, שהיה להם שאיפות מעבר למדרגתם ובכל אופן היה עליו תביעה, רואים שלאדם אסור לעצור שאיפות גדולות שיש לו.
תשובה: אז מה משה רבינו היה צריך לעשות, הרי יש נבואה מהקב"ה כל מה שהיה שהרי הוא אמר לא מליבי בדיתי זאת.
שאלה: הרי מפורש כתוב שצ"ל מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי.
תשובה: מתי יגיעו, כדברי רבותינו כידוע, זה מלשון נגיעה, זה לא חייב להיות יותר מכך בהגדרה הזו של דברי חז"ל שהוזכר. אבל אצל משה רבינו, שמדברים בהשגות של משה רבינו, תמיד יש קושי גדול, אנו מדברים בעלמא דידן ולא במדרגות של משה רבינו, ניתן רק תשובה אחת לדוגמא, אפילו אם זה נכון מצד שני להתפלל, עוד פעם לא במדרגות של משה רבינו, יש בחור שרוצה להגיע מעבר למדרגתו, מצד אחד אני מסביר לו את המקום שלו אבל מצד שני אני מתפלל עליו שבאמת יזכה להגיע. זה יכול להיות מכמה זווית, ופתחנו רק זווית אחת.
אש – כבוד 011
שאלה: גם בלי הגדרות, אבל שאדם קורא ספרים וכו', זה מרומם אותו.
תשובה: אתם שואלים נכון ונחדד את נקודת ההגדרה. אם זה שלב ראשון על מנת להגיע להגדרה, אז כמו שחז"ל אומרים ליגמר והדר ליסבר, אז זה שלבים בשלבי הקנין, אין נקודת קושי, הוא לא לוקח את ההתפעלות כהתפעלות, הוא לוקח את ההתפעלות כנקודה ראשונה של התעוררות על מנת לברר את הדברים יותר טוב. בשלב הראשון קשה לעמוד על דברים על אמיתותם, אז הוא קונה את הליגמר, היקף שלם של אותו מהלך, ולאט לאט נכנס לדקויות. אבל לא כמהלך ששם הוא מגיע ושם נעצר. אם זה שלב ראשון מתוך בהירות שהנקודה הזו היא התפעלות בלתי מדויקת, וזה רק שלב ראשון על מנת להיכנס לדבר ולחזור לבררו, אה"נ.
שאלה: הרב אמר שמגדיר הגדרה שכלית ומתפעל, ומגדיר הגדרה ומתוכה מתפעל, זה ב' נקודות.
תשובה: שני נקודות בוודאי ונחזור ונחדד, יש את ההתפעלות החיצונית ויש את ההגדרה השכלית, כאשר הוא מגיע להגדרה השכלית אז הוא מגלה שההתפעלות החיצונית אינה מדויקת בעליל, אז הוא רואה את השקר שמונח בהתפעלות החיצונית. ועכשיו איך כן העבודה, מכח וידעת היום והשבת אל לבבך, הוא מגיע להגדרה הדקה והיא יוצרת את ההתפעלות המדויקת.
...גם התאווה ביסודה כלשון רבותינו, רוב המהומה והתאווה על אות ברית קודש, בעומק גם התאווה בנויה על רוב המהומה. כאשר אדם מתפעל מדבר, אם הוא היה משהה את נקודת ההתפעלות והיה מגדיר מה שמונח באותו תאווה היא הייתה מוקטנת, התאווה ביסודה בנויה על מהומה, שזה נראה כמים קוצפים שיש קצף, ואז זה נראה הרבה יותר ממה שהוא, ועל זה חל עומק נקודת התאווה, בדיוק על האי בהירות הזו.
שאלה: אחרי הכל הוא מחובר לדבר מצד ההרגשה, השכל רק יכול להגדיר.
תשובה: יש כאן שאלה מאוד מאוד מאוד יסודית. מאיפה מתחיל נקודת החיבור של האדם לדברים, מי שתחילת נקודת החיבור שלו מתחיל מהרגשה, אז אם הוא בעל השגה שההרגשה שלו כבר מדויקת, אז זה חיבור מדויק. אבל אם תחילת החיבור של האדם מתחיל מהרגשה, והוא נעצר שם, אז הוא נמצא כולו בנפילה, אם הוא לאט לאט מתחיל ברר שכלי, אז לאט לאט הוא מתקן את זה. ניתן דוגמא בעלמא, אדם שלומד סוגיא, אז יש בן אדם שיש לו קושיא ומחפש תשובה, הוא מנסה לברר בשכל מה הצדדים שיוכלים להיות, אם צד זה כך קשה כך וכו', עד שהוא מגיע לנקודת ההגדרה של התשובה, פועל שכלי. יש בן אדם שמתחיל, ההרגשה שכאן מונח התשובה, ויש כאלה שגם מתחילים לומר לחברותא את ההרגשה, והוא עצמו לא יכול לומר מה שהוא מרגיש, ותוך כדי שהוא מדבר לאט לאט, או שהוא מתחיל להבין, או שהחברותא מוצא איזה מילה נכונה מתוך עשרה מילים בלתי נכונות ומנסה לעמוד אולי בזה מונח נקודת הדבר, לאט לאט מבררים את ההרגשה. יש בנ"א שקשה להבין את זה, אבל זו המציאות, הם יכולים גם למסור שיעורים ברבים, ותוך כדי שהם מדברים הם מצליחים להגדיר את עצמם מיניה וביה מתוך מה שהם אומרים, אבל זה מתחיל מהרגשה שכאן מונח המציאות האמיתית, כאן מונח ההגדרה האמיתית, אבל היא בלתי מבוררת, ומתוך כדי זה יוצא בסוף אותה נקודה. עכשיו, זה יסוד של דבר שתחילת החיבור של הדבר מתחיל מנקודה של הרגשה, וההרגשה מרגישה שיש כאן משהו, אבל הוא מעורב תבן עם מוץ יחדיו, הכל מעורב, ומנסים לאט לאט לברר את זה. אבל זה צורה שהאדם מנסה לברר את זה מתוך ההרגשה. הצורה היותר בהירה היא שהוא מעמיד את הדבר, יכול להיות שההרגשה מרגישה שיש כאן משהו, ואז השכל מתחיל לברר. אבל לא מתוך ההרגשה עצמה, או דיבור מתוך ההרגשה, ולאט לאט הדעת שבפה תברר את זה. צריך לברר את זה שכלית מוגדר, זו הצורה המובנית והנכונה של החיים.
...יש כאן נקודה נכונה, ויש כאן נקודה שחל בה נקודה של תערובת. אם אנו מציירים את הציור שציירתם שנקרא קטן, אז בקטן יש נקודות שיש בו מעלה, ויש נקודות שיש בו חסרון. הנקודה שנמצא בוודאי בקטן זה הגמול עלי אמו, ובלשון כללית זה נקרא תמימות שנמצאת בנפש של הקטן, בזה יש בו יתרון על הגדול. בפנים נוספות, הבל פיהם וכו', מצד כך יש לו יתרון על גדול. אבל מאידך יש לו חסרון על הגדול, שהוא חי בקטנות המוחין, הוא חי בעולם בלתי בהיר. אז כאשר רוצים להשתמש בכח הקטנות אי אפשר לקחת אותו בשלמותו, עם כח התמימות הפנימית אבל עם ההרגשות הבלתי מבוררות ולחזור לאותו מקום. לחזור לימי הקטנות לגמרי, זה נפילה מוחלטת! חוזרים רק לתמימות העמוקה של הילד, אבל לא להרגשות הבלתי מבוררות, הפוך, צריך לצרף את החלק של המעלה של הקטן, עם החלק של המעלה של הגדול, ושניהם גם יחד זה נקרא בלשון רבותינו להזהיר גדולים על הקטנים, זה צירוף של גדולים וקטנים בבת אחת, אבל לא לחזור בעצם לימי הקטנות עצמם. לחזור לימי הקטנות זה בעצם לחזור עוד פעם למקום עבודה? מבורר ולאט לאט לחזור ולברר את זה.
שאלה: אם כולו שכל, הוא לא מרגיש כלום.
תשובה: אם מתרגלים להרגיש ממקום של ילד בלבד הרגשות בלתי מבוררות אז השכל מקהה אותו, אם מתרגלים שהמקור של הנביעה של ההרגשה מתחיל מהקטנות, אבל כל דבר עובר את שבט השכל הוא לא מקהה בו, הפוך, הוא מברר את הדברים בצורה נכונה, זה כמו זית שכותשים בו, אבל הוא מברר את הדברים בצורה נכונה. מדובר כאן על תפיסות חיים אמיתיות בכל ההיקף.
שאלה: מה שכתוב בפלא יועץ שר"ה יראה, סוכות אהבה, ויש נשים וע"ה .....
תשובה: בדיוק מה שאתם אומרים, מי שמרגיש באמת יראה ומרגיש בדיוק שמחה, זה לא אווירה, זה הרגשה אמיתית פנימית, מדברים על אלו שבפנימיותם אינם מרגישים, אלא באווירה יש חושאלה: זה לא יראה באמת, אם זה יראה באמת אשרי וטוב לו, וכן שמחה. שאלה: תשובה: עוד פעם, זה גם הגדרה דקה.
שאלה: אם פונים עם כל האני כדי לעזור לזולתי, האם הכוונה שבעצם לא פונים עם כל האני, אלא נכנסים לזולתי כדי לעזור לו למרות שזה לא אני - השאלה היא: מה ההבדל ביחס לעזרה לזולת. האם זה מצד הביטול או מצד האני שפונה לזולתי? מה ההבדל מצד העזרה לזולת?
תשובה: עזרה לזולת זה כבר נכנס לפועל, נחלק זאת לשני שלבים שיהיה ברור, יש מאיזה מקום האדם פועל, ויש מה שעושה בפועל, שזו שאלה הרבה יותר עמוקה, כי כאשר יש לאדם ביטול אז יש ביטול במעמקי הנפש ויש את התנועות הטבעיות. לדוגמא, נשבר לו הארון ומגיע אדם שמאד רוצה לעזור לו אבל יש לו ג' ידיים שמאליות לא ב', הוא מאד רוצה אבל למעשה הוא לא יכול לעזור לו, אם באנו להגיע עם זה עד הלמעשה בחלק גדול מהמקרים זה לא עוזר שתנועת הנפש בטלה, למעשה האדם לא יכול לפעול באותו מקום. ואם הוא יכול לפעול, אז זו עבודת אנשים לנשים ונשים לאנשים, אז יש שעבוד מסויים שהוא יכול להכיל אבל יש גבול מסויים. הפועל של זה הרבה יותר מצומצם, תנועת הנפש היא הרבה יותר גדולה. גם בפועל אדם יכול לעשות דברים שאינם לפי טבעו, אבל זה הכל צריך להיות באיזון מאד גבוהה שלא יאבד את מי שהוא.
שאלה: מה החלק שמזככים בנפש כדי להגיע מהמדרגה הקודמת למדרגה הבאה, האם זה הרצון לתת?
תשובה: סידרנו את סדר המדרגות אבל לא נכנסנו כלל לצורת העבודה הפרטית בכל המדרגה כולה, זה נכון בודאי. אתם מדברים על הנקודה האמצעית שאדם חי את עולמו אבל יש חשש שיהפוך להיות אנכי, אז ודאי שציירתם נקודה אחת יסודית של אופן שאדם יתרגל לתשובה: הנקודה של הלתת זה הפועל וזה נכון, אבל זה הפועל, ע"ד כלל כל דבר שהוא פועל בלי שורש אינו יכול להתקיים. אדם צריך לתפוס את הבריאה בצורה הנכונה, באופן של וידעת היום ובאופן של והשבת אל לבבך, וע"ג כך מציאות של פועל, כמו שהוזכר פעמים רבות שהאדם לא נברא אלא להועיל לאחריני זה תפיסה, אם אחרי התפיסה תבוא הפועל זה מצויין.
שאלה: ותפיסה זו מזככת את הנפש?
תשובה: זה וידעת היום והשבת אל לבבך, והוא מוליד זאת לפועל.
שאלה: שאדם מתבטל, איך הנפש הבהמית גם מתבטלת למציאות ה'?
תשובה: להפוך את הנפש הבהמית לגילוי של אלוקות זה רק לעתיד לבא, להאיר בה מעט מהאור העליון זה גם בעלמא דידן, לכן חזרנו והדגשנו כל הזמן שזה רצוא ושוב בנפש, מי שיחשוב לחיות כך בשוב זה דמיונות. יש בני אדם שמקריבים את כל מציאותם והוויתם למען זולתם, בעצם הם לא בוחלים בשום דבר לעשות, בין אם זה לפי טבעם ובין לא לפי טבעם וכדומה, צריך להבין שאם זה נעשה בשיעור נכון זה טוב מאד, ואם זה לא נעשה בשיעור נכון זה בחינת משורר ששייר חייב מיתה, בדקי דקות, זה לא עבודתו שלו שהוא פועל שלא לפי חלקו שלו.
שאלה: איך אדם מגיע לביטול שהרב דיבר בסוף, אם הוא נותן כל חלקו של האני אדרבא הביטול אמיתי, אבל איך זה נוגע לביטול אדרבא כיוון שהאני שלו יותר חזק אז יותר קשה לו להתבטל.
תשובה: יותר קשה לו כן, ושם גופא עומק נקודת העבודה.
שאלה: איך להגיע לביטול?
תשובה: את הדרך להגיע לא הסברנו בכל השלבים כמו ששאלו קודם, להכנס בכל נקודה בדרך לעצמה זה סוגיא רחבה מאד. אבל בלשון קצרה מאד, ברגע שאדם מגיע לעומק תוקף האני, אז מצד אחד יש לו את עומק האושר שלו אבל אז הוא מרגיש את עומק היש שבו, והנקודה הזו יכולה להביא אותו למאיסות הכי גמורה בקצתי בחיי, כי שם בן אדם הופך להיות האני אני אני, החכמה מאין תמצא אז זה בבחינה של יש, אדם שהופך להיות בעל חכמה רבה אז כמובן שאם הוא בעל גאווה לא מפריע לא כלום, אבל אם יש לו אותה עדינות של נפש אז לאט לאט הנפש שלו הולכת וסולדת מהיש המוחלט של עצמו, אז עומק תוקף יש הוא עומק נקודת התיקון שיוצרת נקודת הפקעה למבקש אמת.
שאלה: יש הגדרה שחלק מטבעיות הנפש זה להוציא את הכוחות מהכח לפועל, ממילא כשהוא מתחבר לעומק הפנימי שלו אז חלק מהשלמות של החיבור לפנימיות זה גם להוציא את זה חוצה לפעול כדי להיטיב לזולת, הרב אמר שאדם יכול להיות מאד אנוכי אם הוא נכנס לעומק עצמו, אבל לכאו' הטבעיות של הנפש זה לא להשאר שם אלא להתחבר לעצמו ולמקומות יותר עמוקים ובאופן טבעי להוציא זאת החוצה.
תשובה: להוציא החוצה לצורך גילוי עצמו, או לצורך טובת זולתו.
אש-כבוד 012
בענין כבוד שהקב"ה שלח להאדם
שאלה: הרב אמר שאם ה' שולח כבוד זה שליח מה', למה לא נאמר שזה כמו כל דבר שה' שולח, שולח תפוח ויש שם תולעת.
תשובה: הוזכר להדיא שמה שהקב"ה שלח זה רצון ה', והאם לדחות או לקרב זה בחירה שנמסר לאדם, לא הוזכר שבהכרח הוא צריך לקבל את זה, הוזכר להדיא מה שזה נשלח אליי זה רצון ה', אבל אם לקבל את זה או לא, וכמה לקבל, ואיך לקבל, זה מעמקי הבחירה.
שאלה: מי אמר שרצון ה' שאקבל? אולי הוא רוצה שלא אקבל?
תשובה: ודאי שיש מקרים מסוימים שרצון ה' שהוא בכלל לא יקבל, אם זו מדרגתו שלו באמת. והיא גופא הוזכר, ואם מדרגתו שלו היא כן לקבל, אז יש לו את הבחירה עכשיו האם לקבל את זה או לא.
שאלה: אדם שמסרב לקבל וזה מתפרץ...
תשובה: זה יכול להתגלות גם בכוחות אחרים לגמרי בנפש, לא רק בכבוד, יכול להיות שהוא צמצם את הכבוד וזה יתגלה בתאוה, בכעס.
שאלה: איך אדם ידע כמה למאוס וכמה לקבל.
תשובה: זה השאלה תמיד. העומק של השאלה מהי מדרגת האדם, ואיך האדם עומד על מקום מדרגתו. זה שאלה היקפית על כל קומת הנפש בכל נקודה מהי מדרגתו.
אש-כבוד 013
בענין תיקון חלקי הנפש בכמה גלגולים
שאלה: הרב הזכיר כ"מ שארבע יסודות זה בנפש הבהמית, ולא בהכרח שבכל הגלגולים הנפש הבהמית היא קשורה לאותו נשמה, יכול להיות שכל פעם זה נשמה שמתגלגלת, אבל הנפש הבהמית המידות מתחלקות כפי הגלגולים והתיקונים שצריך לתקן [מה הכוונה?]
תשובה: כוונת הדבר הוא, לא שלוקחים נפש בהמית של ראובן ונותנים לשמעון, כוונת הדבר שיש את עצם ראובן שהוא כשלעצמו, ויש לו את הנפש הבהמית שהיא שורשו ששייכת לו, איזה חלקים מראובן מתגלים, חלק מהפעמים מתגלה יותר חלקים, חלק מתגלה יותר חלקים, פעמים נותנים לו ככח של סיוע חלק של מישהו אחר שיתקן, אבל לא שנותנים לו נפש בהמית בעלמא שהוא מישהו אחר, זה חלקו שלו, רק בחלקו שלו פעמים מתגלה הנפש שלו, פעמים מתגלה הרוח, פעמים מתגלה הנשמה, וחלקים בתוך הנשמה וחלקים בתוך הרוח, ופעמים הוא מקבל כעיבור וכדומה חלקים מנשמות אחרות, ולפעמים נותנים לו עירוב של תיקון של מישהו אחר, אבל זה לא עצמותו שלו.
שאלה: עכשיו היה משמע שתמיד אותה שורש מידה רעה שלו, זה שדבוקה אליו מצד השורש, לא מצד ההרחבה והתפשטות?
תשובה: העצמיות ודאי בלתי משתנה. התוספת יכולה להשתנות.
שאלה:. לכל אדם מעצם שורש נשמתו יש לו מידה רעה אחת מימות עולם עד היום הזה?
תשובה: בדיוק כך, ויש לו עוד הרבה מידות רעות שנתווספו בכל הגלגולים כולם עד איפה שהוא הגיע היום, כי רוב בני אדם לא עמלו לתקן אלא ח"ו להיפך.
שאלה: וכל פעם מתגלה לו מידה רעה אחרת שהוא צריך לתקן בנוסף למידה השורשית אצלו?
תשובה: כל המ"ב מסעות שהנפש עוברת, אז כל פעם זה אופן של תיקון מידה אחרת, כמו שאומרים רבותינו להדיא זה המ"ב מסעות, שורשי כל המידות כולם, אבל זה שורשי כל המידות כולם שצריך לתקן, ויש לו את השורש העצמי מנקודת ראשיתו שהוא עיקר תיקונו.
שאלה: איך מזהים מהי המידה השורשית ומהי התוספת? ושאלה שניה, מובא בשם הגר"א שקשה יותר שבירת מידה אחת מללמוד כל הש"ס, זה מדבר על המידה השורשית?
תשובה: נכון מאד, זה על המידה השורשית. ונחזור רק לשאלה הראשונה, ככל שאדם חי חיי חיצוניות, אז ממילא הוא לא יכול להבדיל בין העיקר לתוספת לשום דבר. ככל שאדם מתקרב לעצמי שלו, לאני שלו האמיתי בתוך עצמו, אז לאט לאט הוא יכול לזהות מה נקודת עיקר ומה נקודת טפל. אצל רוב בני אדם, הדברים הללו הם סתומים כי הם חיים בעצם את הקיום, הלוואי שיקיימו גם זה בשלמות, אבל כלומר הם חיים מה שהקב"ה ציווה הם מנסים לעשות, אז איך הוא יכול לדעת מה עומק נפשו, הוא לא עומד כלל על תכונת נפשו. אבל ככל שאדם פנימי יותר, אז כל עבודת חייו זה להתקרב יותר לעצמו ויותר לעצמו ויותר לעצמו, שזה השביל להגיע להכרת הבורא, אחד מהצורות היסודיות. אבל ככל שהאדם קרוב לעצמו יותר, אך עצמי ובשרי, אז הוא קרוב לעצמו, אז הוא מזהה מה זה העצמי שלו יותר, מה זה העצמי שלו יותר, ואז הוא נוגע בשורש המידה רעה של עצמו, ואז הוא מגיע לנקודת ההבדלה מהי העיקר ומהי נקודת התוספת. אבל עוד פעם זה צריך להיות צורת חיים יסודית שכל עניינה זה התקרבות למעמקים הפנימיים של תוך עצמו.
שאלה: יש סור מרע ויש עשה טוב, לכל אחד יש את המצווה שהוא מחובר אליה ושורשו לתקן.
תשובה: לא, זה שייך לעולם המעשה, ואנו מדברים בעולם המידות. זה שני עולמות שונים.
שאלה: אבל להגיע לשורש המצוה של ההכרה מה הכח שמתוכו יכול לפעול חוצה, אז שורש המצוה, נכון שיש מצוות מעשיות, אבל יש מצוות גם במחשבה דיבור מעשה.
תשובה: הגדרת המצוות בכללותם הם במעשה, רוב רובם של המצוות הם במעשה, רק כמו כל דבר חייב להיות שיהיה לו שורש במידות ויהיה לו שורש במחשבה, שש מצוות תדיריות וכדומה, אבל עצם מדרגת המצוה היא בתוך עולם המעשה. לכן למתים חופשי, אבל וודאי שיש להם שורש בנקודה היותר פנימית, אבל עיקרם הוא בעולם המעשה. כי אין חשבון בשאול אשר אתה הולך שם.
שאלה: תכונות טבעיות של כל משפחה שיש להם מידה זו יותר חזקה, מה זה?
תשובה: לא, זה עוד לבוש שקיים על גבי הנפש. דין של כבוד אב ואם שדובר בדברי רבותינו זה מחמת הלבוש שאביו ואמו נותנים לו, וזה עוד סוגיא, לא נגענו בה, העלתם נקודה נכונה, אבל זה עוד כח בנפש. רק שבני אדם רואים רק את החיצוניות הגמורה הם רואים שהוא שייך לעדה מסויימת, שייך למשפחה מסויימת וכדומה, אך זה גם אפילו לא חלקו הפרטי, זה לבוש. אנו דיברנו על חלקו הפרטי של האדם, אתם דיברתם על שלב עוד יותר חיצוני, שהוא כבר סוגיא נוספת, ולא נגענו בה.
שאלה: מה שייך להגיע להמתקה לפני הבדלה במידה השורשית.
תשובה: מי אמר להגיע לפני, אף אחד לא דיבר להגיע לפני, בשום אופן לא.
שאלה: מה שהרב הזכיר שהתיקון של המידה זה ע"י כבוד שמתגלה למטה, הכוונה היא שזה התיקון של יסוד האש, או שיסוד האש עצמו הוא זה שיכול לגרום שהכבוד העליון יתגלה בו.
תשובה: "באש הצתתי ובאש אני עתיד לבנותה, ואני אהיה לה חומת אש סביב", אז נאמר באש הצתתי, כלומר, זה שורש הקלקול. באש אני עתיד לבנותה, זה שורש התיקון. אז עצם תכונת הקלקול והתיקון מונחת ביסוד עצמו, רק ההלבשה שלה מתגלה בכבוד.