שו”ת – מחולק לענינים – מסדרת אש-גאוה [#18972]

דע.את.מידותיך.הדרכה.מעשית.אש.גאוה_001_עפר.דעפר.דאש.קרקע.שעליו.נבנה.כל.קומת.העבודה
בענין נפילות וירידות
שאלה: זה צריך להיות בכל בית יהודי ברור [שיש מושג של] ימי אהבה ושנאה?

לפני תורה צוה לנו משה הוא ילמד אותו אהבה ושנאה? ודאי שצריך להיות ברור, בגיל מסוים זה חייב להיות ברור, אבל הניסיון לברוח מכל התמודדות הרי לא תועיל לבסוף, השאלה באיזה גיל ובאיזה צורה ובאיזה שלב, זו שאלה נכונה. אבל יש צד שנבנה בן אדם ימי שבעים שנה וימי שמונים שנה ומעולם לא נפגש בספר הישר של ר"ת של ימי אהבה ושנאה, כיוון שלא ידע מכך אז היה לו רק ימי אהבה? זה נכון שיש אנשים שיש להם מצב בלתי ברור בנפש והם מסובכים בתוך עצמם שלזמן מסויים עד שהם לא מרפאים את הסיבוך הנפשי שלהם הם צריכים לעזוב את כל ענייני העבודה בכלל, כי כל העניינים מסבכים אותם, אבל זה לא קשור מצד עבודה, זה מחמת שעכשיו הנפש שלהם נמצאת במקום כזה, יש בני אדם שהנפש שלהם מורכבת ובלתי ברורה מתוך עצמה מכל מיני כוחות סותרים באופן קיצוני, אז כל ידיעה בענייני עבודה לא עושה להם טוב אלא רק יכולה ליצור נקודת נזק, אז עד שהם לא יסדרו את נפשם, כלך בהם בכלל מנקודת העבודה. אבל אם באנו לצייר נפשות רגילות ממוצעות בריאות, חייב להיות שבגיל מסויים, בשלב מסויים, בצורה מסויימת, בלי להגדיר עכשיו את ההגדרות, חייב להיות שהאדם נודע לנפש הפנימית שלו והוא מתמודד עם כל המצבים. אי ידיעתם לא תיצור לו טוב אלא רק נזק.
שאלה: הוא מפחד שיפול, לכן אומר אני לא מצפה למשהו מיוחד בשבועות נגיד, כדי שאח"כ לא ארגיש נפילה.
תשובה: ההגדרות הללו, נסביר מאיפה הם באות, הם באות בדרך כלל מזה שאדם לא מסודר ולא ברור לו נקודת העבודה, אלא הוא מחפש "להתעורר" באיזה אופן של התעוררות, ואז הוא מחפש שמן השמים יריקו עליו שפע של עולמות עליונים שהוא עצמו לא יודע מה הם. אבל אם העבודה היא מוגדרת, העבודה היא מדוייקת, אז האדם בודאי צריך לייחד את עצמו להיכן הוא רוצה להגיע, ודאי שסוף העבודה היא מתנה, יגעת ומצאת, אבל מוגדר לו בדיוק להיכן רוצה להגיע, והוא עמל ומתפלל, אם הקב"ה לא נתן לו, הוא מקבל באמונה ועמל עוד פעם. הסגנון הזה שאני לא מצפה ואם יגיע יגיע זה עולם מאד מגדל הפורח באוויר.
האם שאלו ששורשם בעפר יש להם פחות ירידות?
שאלה: [האם] אדם שהיסוד שלו בעיקר עפר יש לו פחות סיכוי לרדת, כי הוא יותר בנוי לעפר ולא אש [והוא] יותר מסודר?
תשובה: כן ולא, כי יש צירוף בין האש והעפר ביחס ליובש, האש היא חמה ויבשה, העפר יבש וקר, אז לפעמים היובש שבעפר יוצר אצלו דיכאון ואז הוא נופל למטה מצד הפוך.
בענין נ' שערי טומאה היום
שאלה: אדם מן הישוב צריך לחשוש שיפול לנ' שערי טומאה?
תשובה: בדור שלנו לא צריך לחשוש הוא צריך לפחד בכל רגע.
דע.את.מידותיך.אש.גאוה_002_מים.דעפר.דאש.יציבות.ביסוד.האש.על.ידי.כח.התענוג.בשמים
הדרכה כללית לעלייה רוחנית
שאלה: מתי לכלות את הנקודה [הקודמת] ולהתקדם, ומתי צריך לשהות? יש אישזהי הגדרה?
תשובה: אנו הגדרנו ראשית בהגדרה מאד מאד כללית שלעולם האדם לא ימשיך שום מצב הלאה אם הוא לא הגיע לנקודה של תענוג במצב בו הוא נמצא עכשיו. זו כהגדרה ראשונית בנפש, שלא יהיה שום נקודת התקדמות לולי שיש לו נקודת תענוג שבדבר. עכשיו, ההגדרה היא מאד מאד דקה, אבל באופן, עד כמה שניתן להגדיר זאת, המציאות של האש עצמה היא הופכת ומדלגת ומקפצת, ככל שאדם מאבד את הסדר בקיפוץ, הוא בהכרח מוכרח לחזור ליסוד אחר שיאזן אותו. ובדר"כ מצד כך הוא צריך לסדר זאת או מכח יסוד הרוח או מכח יסוד העפר, שתי פנים שהוזכר. אבל באופן של ענייננו דידן, האיזון מול המים צריך להיות באופן כזה, ככל שאדם מרגיש יובש בנפשו וחסר חיות, סימן שמהלך עבודתו אינו נכון. צריך לחזור ולהדגיש זאת, יש הרבה, בפרט בימי בני הנעורים, שמנסים לעלות מעלה מעלה, וכח האש שלהם חזק מאד בעלייתם, אבל, הם נופלים, מי יעלה בהר ה' מי יקום במקום קודשו, כי צורת עלייתם לא הייתה באופן של רוויה מצורת עלייתם, אלא באופן של התמסרות בלי רוויה. אם האדם מרגיש שבשעה שהוא מסיים את יומו בעמל התורה, בתפלה, במצוות, ושאר כל הדברים כולם, הוא לא מרגיש מלא בחיות, על כרחך שמשהו לא נכון באופן הפנימי של כל צורת החיים שלו. הוא צריך להיות מותש מאד בגוף שבו, חלש, מנדדים שינה מעיניהם, אבל השאלה אם נפשו מרגישה כמו תענוג, זה לא רוויה, אין רוויה באופן של ד"ת, תמיד יש תביעה לעוד, אבל הוא מרגיש את עצמו שיש לו אופן של תענוג שהנפש שלו דשנים ורעננים מהמקום הזה, אז זה צורה נכונה של חיים, ואם לא, סימן שכח האש שלו, או מסיבות אחרות, אנו משתמשים עכשיו לעניינא דידן, סימן שהאש שלו, כח הכילוי שבה, הרבה יותר חזק מהאופן הנכון שצריך להיות, ואז הוא צריך לחזור ולאזן. אם אדם מסיים את יומו ומחד התבערה שלו עומדת חזק, אבל הרוויה שלו ג"כ ניכרת, כאן האדם נמצא במקום שאפשר לומר שזו צורת החיים. ואם לא הוא צריך לחזור ולאזן.
שאלה: יש שכתבו שלפני כל דרגה שאדם עולה צריך לעבור מיתה, ע"ד שאמרו חז"ל ממית עצמו עליה, לפי מה שהרב אומר זה דרך לא נכונה?
תשובה: חס ושלום, מי אמר שלא נכונה, רק צריך להבין איך זה מתיישב עם הדברים שנאמרו. שכוונת הדבר בשעה שהאדם מת, אז הנקודה הקודמת נשמרה אצלו או לא נשמרה אצלו. כל אדם שעבר מיתה מהגלגול הקודם נשמר אצלו או לא נשמר אצלו, אז מבואר להדיא בדברי רבותינו שיש דברים שהאדם אוהב מחמת שזה שורשו, ויש דברים שהוא אוהב מחמת שבגלגולים הקודמים הוא היה מחובר לאותו דבר, אז עוד פעם הרשימו של התענוג לא נעקר, מיתה לא עוקרת רשימו של תענוג קודמת, מיתה עוקרת את העולם שבו הוא נמצא. ובעומק יותר, מה נשאר ממה שהאדם עבר קודם לכן, האדם יוצא מהעוה"ז לעולם עליון, מה נשאר לו בעומק, כהגדרה של לשון חז"ל, אין מלווין לו לאדם בשעת מיתתו אלא תורה ומעשים טובים. ובעומק איזה תורה ומעש"ט, כל התענוג שהיה לו מהתורה ומעש"ט זה עיקר מה שנשאר בידו, ולכן הוא הולך לגן עדן, למקום של עידון, כלומר, אותו כח של עונג, של עידון שנשאר לו מהתורה והמעש"ט זה מה שיש לו שם. שמתבוננים זה מדוייק מאד, למה שם זה עדן, שם זה עונג, כי זה מה שהוא לוקח מכאן לשם. ודאי, התורה שהוא למד בחיצוניות, הספר נשאר כאן, המצוות שהוא עשה, הלולב כבר לא קיים, מה נשאר, כח העדן והעונג הפנימי זה מה שנשאר. אז היא גופא המיתה לא עוקרת את העונג, היא מעתיקה את העונג הקודם ומצרפת אותו לנקודה העליונה.
בענין תענוג ולשמה
שאלה: זה לא סותר למה שהרב אמר שבלשמה צריך שלא יהיה תענוג?
תשובה: הזכרנו זאת בהבלעה בנקודה שהוזכר האגלי טל של ההגדרה שלו, שאתה שואל אז אני יחדד את נקודת הדבר. מה שהוזכר דברי הנפה"ח שלעולם יעסוק אדם בתורה ומצוות שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה. אם אפשר שאדם יחיה כולו לשמה אז אין מקום לכל מהלך הדברים שאמרנו עכשיו, אבל כיוון שיסדו לנו רבותינו, הנפה"ח ועוד, שלעולם נמצא בנקודת הנפש נקודה של לשמה ונקודה של שלא לשמה, מהו השלא לשמה הדק ביותר, להתענג מהדבר עצמו, זהו השלא לשמה הדק. כן, האדם לא נברא אלא להתענג על הוי"ה, ומה השלא לשמה הגמור שבדבר, עצם הרצון להתענג ממנו ית"ש זה השלא לשמה. אז תמיד האדם צריך לשמר לעצמו שלא לשמה, רק יש לו בחירה איזה שלא לשמה הוא משמר, האם הוא משמר לעצמו את השלא לשמה של הכבוד וכדומה, שזה העולם החיצוני, או שהוא משמר לעצמו את השלא לשמה של נקודת התענוג. ותמיד יש תנועה באדם מלשמה ושלא לשמה וחוזר חלילה, כל מה שדיברנו זה תנועה מלשמה והשלא לשמה, והשלא לשמה שלו שיהיה נקודת העונג ולא נקודות אחרותשובה:
אז עוד פעם א"כ תשובה לשאלתכם, אין לשמה גמור, וכיוון שאין לשמה גמור, אז יש שלא לשמה, והשלא לשמה הדק ביותר הוא עונג, ועל זה נבנה כל מהלך הדברים שנאמר.
להתענג מהתמודדות עם היצה"ר
שאלה: אחד השיטות שהרב הזכיר זה מלחמה ברע, אז כל חייו נלחם ברע ואין לו שום תענוג שום דבר, אז למעשה מה העדן שיהיה לו?
תשובה: מי אמר שאין שום התענגות במלחמה ברע. ודאי שיכול להיות פנים מרובות לאיך ההגדרה של אותו תענוג.
שאלה: אחרי שאדם גמר את המלחמה אז הוא שמח שניצח.
תשובה: ניתן דוגמאות פשוטות שתוך כדי המלחמה עצמה יש לאדם נקודות של עונג, ראשית היסוד צריך להיות מוחלט, אין לך דבר בבריאה שלא קיים בו מציאות של עונג, זה צורת חקיקת מציאותו ית"ש שברא את עולמו. כל מציאות ומציאות שקיימת בבריאה גנוז בתוכה עונג, כמובן אתה יכול להשתמש בעונג מצד הקלקול ויכול להשתמש לצד הקדושה, אבל כל דבר ודבר בבריאה, כל מצב, כל מקרה שלא יהיה בבריאה, מונח בתוכו, גנוז בתוכו כח של עונג. זה חקיקת עצם הכוחות שכך הקב"ה ברא את עולמו, כמו שאומרים רבותינו.
עכשיו אתם שואלים איפה מתגלה העונג בנקודת התהליך. אז לדוגמא, אדם שנמצא בנקודת המלחמה, יש מה שיש לו תענוג בזה שניצח, יש לו תענוג בזה שיש לו כח להילחם?
שאלה: אם הוא מאמין שאת הכח הוא מקבל מהקב"ה.
תשובה: ודאי שהאמונה השלמה תוסיף, אבל גם בלי האמונה השלמה, עצם זה שיש לו כח להילחם, זה נותן לו תענוג שיש לו כח להתמודד. כמה בני אדם נמצאים במקום שאין להם כח להתמודד, עצם התמודדות זה גם סוג של מדרגה בנפש, אז גם מזה האדם מתענג בעצם נקודת התמודדותו. אפשר לפתוח כאן עוד ועוד דוגמאות איך יש לאדם תענוג בתהליך. בלשון אבל עמוקה, רוב בני אדם תופסים שהתענוג נמצא באחרית, ולפיכך הם מחפשים תאוות של עוה"ז, כי לדידם זה האחרית, אכול ושתו כי מחר נמותשובה: אבל אדם פנימי הוא מבין שהתענוג בעיקר נמצא באחרית, כלשון הרמח"ל האדם לא נברא אלא להתענג על ה' ובאמת איפה עיקר העידון הזה, בעוה"ב, אבל שם זה עיקר העידון, אבל האם העונג והעדן נמצא רק באחרית? לא, העונג והעדן נמצא בכל מצב ומצב שבו האדם נמצא, ככל שהאדם הוא בגדר ת"ח שילכו מחיל אל חיל, אז העונג שלהם נמצא כמובן גם באחרית, איקרו שבת, אבל הוא נמצא גם בתהליך עצמו. ובכל מקרה ובכל מצב צריך למצוא איפה נקודת העונג הנמצא בתהליך. אבל דוגמא אחת שהוזכר השתא, אדם נמצא במלחמה והוא עוד לא ניצח, עצם כוחו להתמודד יש לו עונג.
ניתן דוגמא, אדם שהיה זמן מסויים בייאוש ועצבות, ולא היה לו שום כח לעשות שום דבר, אחרי תקופה הוא נתרומם ועכשיו יש לו כח להתחיל להתמודד, כמה עונג יש לו בזה שהוא מתמודד עכשיו, תשאל אותו עוד לא ניצחת על מה אתה מתענג, הוא יודע להגיד בדיוק מה היה לפני כמה חודשים שלא היה לו אפילו חשק לנסות להתמודד עם שום דבר, ועצם האפשרות שלו עכשיו להתמודד נותנת לו תענוג שהוא בר הכי להיכנס למלחמה. זה דוגמא, אפשר ליתן עוד ועוד דוגמאות, אבל הצד השוה, חייבים למצוא בכל נקודה ונקודה שאדם נמצא, הוא חייב למצוא שם צד מסוים של עונג ולאזן אותו עם שאר הכוחות כמובן שלא יהיה מעבר לגבול הנכון.
בירור דברי האגלי טל בענין לימוד לשמה
שאלה: הרב הזכיר ענין האגלי טל, היה נראה שיש צד שמי שמתענג בלימודו חסר בלשמה, שם הוא שולל זאת שזה נקרא לשמה.
תשובה: פשטות מה שהוא מגדיר שם כוונת הדבר שאם הוא לומד והגיע נקודת התענוג זה לא סתירה ללשמה, אבל אם כל כוונתו בלימודו אינו אלא לתענוג זה שלא לשמה. זו ההגדרה הפשוטה.
דע.את.מידותיך.הדרכה.מעשית.אש.גאוה_003_אש.דעפר.דאש.שאיפות.עתידיות.מדויקיות
עוד בענין הדרכה כללית לעלייה רוחנית
שאלה: אדם יכול לברר את מדרגת נפשו וכוחות נפש במדרגה שהוא נמצא, אבל משהו מעבר זה עולם נעלם מאד, אז הוא לא יכול לדעת מה המדרגה הבאה שהוא שואף להשיגה.
תשובה: יש בזה חלק אחד כמובן שלצורך כך נאמר עשה לך רב והסתלק מן הספק, והרב זה מי שעומד על גן המבוכה שרואה כבר את ההיקף הכללי, או שלפחות הוא עבר את המקום שבו נמצא מי ששואל אותו והוא רואה את היחס הזה של הדבר. אבל, באופן שני בנפשו של האדם, יש את הרב והתלמיד שבתוך האדם עצמו, זה בבחינת וידעת היום והשבת אל לבבך, מוחין של האדם הם הרב שלו, התלמיד שבו זה נקודת הלב שלו. אז יש בני אדם שידיעת המח שלהם מצטרפת לידיעת הלב ואיפה שהלב לא יכול להשיג גם למח שלהם קשה לו לעסוק, אלו באמת לא יכולים את המדרגה הבאה. יש בני אדם שיש להם נתק בין המח ללב, והמח שלהם יכול לעסוק בנקודות עליונות ומרוממות בלי שום יחס לאיפה שהלב שלהם נמצא, זה באה רוח ועוקרתו, חכמתו מרובה ממעשיו. יש בן אדם שהמח והלב שלו הם מצורפים, כלומר, כל הזמן הם במהלך של וידעת היום והשבת אל לבבך, אבל תמיד המח רואה אופק יותר רחב. הוא בודאי עדיין לא מדוייק כמי שבאמת הגיע לאותה מדרגה, אבל אם הצורה של הנפש שלו בנויה נכון, יש וידעת היום והשבת אל לבבך, הוא כל הזמן משיב ללבבו, אבל מאידך המח שלו תמיד מבט רחב יותר, אז רמת הדיוק שלו תהיה יותר קרובה. עדיין היא לא מדויקת, ודאי שראוי אם הוא יכול שיהיה באופן של ייעוץ עם מי שכבר עבר את איפה שהוא נמצא שהוא יכול לראות את נפשו בצורה נכונה, ואם אי אפשר, אז בתוך נפשו שלו, ביחס הנכון הזה, עדיין יש מידה מסוימת של דיוק באותו דבר.
תכלית הבריאה ושורשי נשמות
שאלה: התכלית שווה לכל הנפשות, מה שכתוב בדברי רבותינו? או שזה ג"כ צ"ל להיות מכוון לפי הכוחות נפש שלו, כי אז התכלית משתנה, וכל השאיפה שצריך להגיע בתכלית החיים משתנה בהתאם?
תשובה: אז בא נגדיר את השאלה, כלומר, כיוון שמצינו בדברי רבותינו הרבה מאד תכליות, אז ודאי, אפשר להגיד שזה מחלוקת, כמו כל מחלקות ב"ש וב"ה, יש עוד מחלוקת. אבל בהגדרה עמוקה התשובה היא כדלהלן. התכלית של כל הבריאה כולה היא התדבקות במציאות הבורא ית"ש, אבל ההתדבקות בבורא ית"ש יש בה כמה וכמה פנים, בלשון הכללית מאד, על ג' עמודים העולם עומד, על התורה על העבודה ועל גמ"ח, אז יש נשמות שעיקר הדבקות שלהם מכח מדרגת תורה, ויש נשמות שעיקר הדבקות שלהם מכח מדרגת תפלה, ויש נשמות שעיקר הדבקות שלהם מכח מדרגת חסד. הנהגת הכלל בודאי צריכה שתהיה שעיקר הדבקות של הבריאה צריכה להיות מכח תורה, כי בעומק גם עמוד החסד וגם עמוד התפלה השתלשלות של הארה של תורה. אבל שבאנו לחלק זאת לענפים בפועל, כמו שרואים בדברי רבותינו עצמם, היה מי שעסקו רובו ככולו בתורה, בן עזאי וכדומה, והיו אלו שעסקו בדוגמא יותר במציאות של חסד, אביי ורבא, עסיק בתורה וגמ"ח, אביי חי ? שנין, וכן ע"ז הדרך, כלומר, זה לא רק כי הוא רוצה להאריך ימים מבית עלי קאתי, שנגזר עליהם מיתה, אלא כי זה שורשו וחלקו והויתו שלו.
אז שבאנו להעמיד את התכלית, היא דבקות בקב"ה. באיזה לבוש חל אותה נקודת דבקות, כאן התשובה משתנה משורשים כלליים ומשורשים פרטיים של בני אדם. ולזה שום ספר לא יכול לכתוב תשובה. וכל ספר שכתב על זה תשובה, הגדרת הדבר, הוא כתב את זה לפי שורשו של המחבר עצמו. וכאשר האדם קורא את אותו דבר והוא מיד מחבר את עצמו לפלוני, אז אדם קורא ספר של אחד מחכמי הדורות ואומר ראוי הוא לסמוך עליו בודאי, בודאי שאפשר לסמוך עליו אין צל של ספק, אבל מי אמר שהוא שייך לאותו מקום. על זה צריך המון המון בירור של עומק נפשו שלו, והרבה ס"ד לכוון להגיע לאמתשובה: אבל התשובה עוד פעם ברורה, התכלית היא דבקות, ואיזה התלבשות של דבקות, כאן עומד נקודת ההשתנות, וזה העמל העמוק של האדם לברר בדיוק באיזה חלק הדבקות שלו תהיה ראויה, באיזה אופן נכון בשיעור נכון.
בענין עשה לך רב
שאלה: רשב"י ור"א בנו היו במערה, למעשה הגיעו להגיע לשם מכח ההכרח, לא תיכננו, איך אפשר לומר שמראש ידעו לאיזה השגות יגיעו, כתוב שבלי צער מערה לא זוכים...
תשובה: נגדיר שתי הגדרות שהוגדרו, ולפי"ז בשאלתכם שאתם שואלים. הגדרה ראשונה הוגדרה, שלפעמים בן אדם מגדיר דבר שהוא רוצה להגיע ואם הוא זוכה הוא מגיע יותר, אז כלומר, לא שאני אומר שזה התשובה, רק אני אומר שאלה אין, יכול להיות שזו ההגדרה. אבל הגדרה יותר עמוקה, יש להיכן אני רוצה להגיע, ויש את הדרך שאני רוצה להגיע. לפעמים אדם טועה בהיכן שהוא רוצה להגיע, ואפילו אם הוא זכה בס"ד לדייק להיכן שרוצה להגיע, אבל האם אדם, אדם נמצא עכשיו בראשית תחילת ימי חייו בגיל עשרים, הוא באמת יכול לברר לעצמו בדיוק באיזה סדר חיים הוא יעבור, הוא ידע בדיוק כמה ילדים יש לו, ומה יהיה המצב של כל בני הבית, והוא יודע בדיוק איפה הוא יגור, והוא יודע מה יהיה הטרדות של הפרנסה והטרדות של הבריאות, וכל מצבי הנפש, ומצבי הכולל, ומצבי הפרנסה של אשתו, ו... ו... ו...., בשביל שהוא יכול להעמיד לעצמו סדר חיים שהולך מכאן ומגיע ישר לשם, הוא יכול להעמיד להיכן הוא רוצה להגיע, אבל אחרי זה המצבים של החיים תמיד מעמידים אותו כנקודת ניסיון, איך להמשיך באותו קו מתוך כל המצבים שהוא הגיע. אז אפילו אם נעמיד כביכול בדוגמא שהזכרתה, רשב"י ובנו, להיכן להגיע, אבל באיזה אופן להגיע, השלך על ה' יהבך באיזה אופן להגיע, איך שהוא ישליך אותי שם אני יעשה את אותה עבודה.
שאלה: אבל זה דבר לא נורמלי, יש דבר שאפשר להתייעץ ולשאול, אבל מה שקרה להם במערה, זה לא מציאותי ושכיח שאפשר לחשוב עליו.
תשובה: אם הבנתי נכון את מה שאתם אומרים, אז כהגדרה מאד כוללת, עשה לך רב והסתלק מן הספק, אדם באמת עשה לך רב על כל נקודה בכל רגע הוא באמת ישאל את רבו מה לעשות, לכן צריך פלאפון זמין אצלו ואצל הרב שכל רגע יענה, אז חייב להיות שיש לו גם כח הכרעה לעצמו, עכשיו איפה הגבול שאדם מכריע לעצמו ואיפה הגבול שהאדם שואל, זה לא גבול שיכול להיות כתוב בשום ספר, ככל שהאדם גדול יותר, יש לו כח יותר להכריע לבד, ככל שהוא קטן יותר, אז או שהוא מכריע לבד מחוסר דעת, או שהוא הולך לשאול יותר, זה שתי האפשרויות שיכול להיות. אז כל אדם מגיע למצבים בחיים שאין לו שם את מי לשאול והוא חייב להכריע, או מצבים קטנים שמתרחשים בכל יום שהוא חייב להכריע, או מצבים גדולים שמסבב כל הסיבות סיבב שאין לו את מי לשאול ואפ"ה הוא חייב להכריע. כל אדם ואדם עובר על דרך כלל את שני המצבים הללו, מי יותר ומי פחות, אין מקום שאדם עשה לך רב והסתלק מן הספק שיהיה מישהו עליון שיענה לו, כאן מוכרח לבוא למהלך שהוזכר לעיל, שיש דעת באדם מעבר מציאות הלב שלו, ומשם בעומק הוא חייב לקבל הכרעות, על אף שברור שההכרעות הללו הם אינם מדויקות באופן טבעי כי הוא לא מסוגל להכריע במקום שבו הוא נמצא, אבל ככל שהוא מכוון לשם שמים, יש לו את האור של הקדושה ממנו ית"ש שיכריע לאמת.
בענין דרך רשב"י – להתבודד כל הזמן
שאלה: אני מתכוון לשאול האם יש מצב שאדם מתכנן מראש ללכת למערה כמו ר"ש, אדם שמכיר את עצמו שיכול לסבול זאת?
תשובה: ודאי שהקב"ה סובב את רשב"י שיגיע, לא כתוב שאם הוא לא היה מסתובב באופן הזה אז רשב"י וחביריו לא היו הולכים למערה, רק יכול להיות שזה היה בזמן אחר ואופן אחר. לדוגמא, יש ספר הגירושין שחיבר הרמ"ק, הוא לא גירש את אשתו, זה ספר שהם היו מתגרשים ליערות ושם היו עוסקים בתורה, והחידושי תורה שהוא חיבר שם חיבר מזה ספר שנקרא ספר הגירושין, כן, כמו שמאריך ר"א בן הרמב"ם בספר המספיק לעובדי ה' שזה דרך אבותינו אברהם יצחק ויעקב שלכן היו רועים, זה דרך משה שבחר להיות רועה, כל זה מפני שהוא בחרו לעצמם לחיות רחוק מן היישוב ושם לעסוק בתורה. זו שאלה עקרונית, אם באנו להגיע עכשיו להלביש את זה באופן של הלמעשה, אז רוב ככל רבותינו אחזו שבדורות כמו דידן שנפשות בני אדם חלושות הדרך הזו לכלל בודאי לא שייכת, ואפילו בקושי ליחידים, רובם אלו שניסו לעשות זאת, או שהם הרסו את הבתים שלהם, וחלקם גם הרס את הנפש שלהם. האם אפשר לומר שאין כזו דרך כלל וכלל ליחידים מסוימים, ודאי שיש יחידים שזו דרכם, אבל לבוא ולהעמיד הנהגה לכלל שזה יהיה המציאות של בני אדם, זה הרבה הרבה מעבר למדרגת בני דורנו.
בענין מי שרוצה השגות
שאלה: יש בספרים גישה מאד שלילית למי שעוסק על מנת להגיע להשגות, מהי הגישה החיובית להשגות, ומה הכוונה של הספרים הללו.
תשובה: כל פעם שאדם רוצה לעלות צריך לבדוק את נקודת המניע מה הסיבה שהוא רוצה לעלות, שמגדירים את הגדרת הדבר שהוא רוצה להשיג השגות, איזה השגות רבותינו.. לדוגמא, אדם שרוצה להשיג רוה"ק, אדם שרוצה להשיג גילוי אליהו, אז מדוע הוא רוצה להשיג גילוי אליהו, יש מרבותינו שאמרו אמירה מאד שנונה, שהוא לא רוצה להשיג גילוי אליהו אלא הוא רוצה להגיע לדרך שמביאה לידי גילוי אליהו. אז אם המכוון הוא להגיע לאיזה סוג מסויים של גילוי, זה בעומק נקודת השלא לשמה שבנפש, ואם נקודת השלא לשמה שבנפש זה העמדת היעד שלו, התכלית שלו, אז מתוך שלא לשמה בא לשמה אצלו מאד מאד רחוק, כי הוא מעמיד שאיפה שכל יסודה מגיעה מנקודת השלא לשמה שבנפש. לכן העבודה צריכה להיות עבודה תמה, הגילויים המגיעים, גם אם הם נמצאים בנפש ויש מקום לכזה רצון, אבל זה צריך להיות מהשיעור של השלא לשמה שלו. אבל עוד פעם, מי שמעמיד את התכלית בשלא לשמה, אז הוא נעקר מכל צורת העבודה, וזה מה שרבותינו שללו, דרך שיסודה בקשת השגותשובה:
בענין אלו ששורשם ביסוד האש – וכוחות הנפש של דילוג ובירור
שאלה: מי שאצלו יסוד האש מהיסודות החלשים, הבירור אצלו פחות צריך להיות?
תשובה: מי שהיסוד שלו הוא יסוד האש אז באופן טבעי יש לו תכונה בנפש שמדלגת, ולכן הקושי אצלו לברר יותר קשה, וגם אם הוא מברר קשה לו לעמוד על אותה נקודת בירור. מי שהיסוד שלו לדוגמא יסוד העפר אז ודאי שהכח שלו לברר דברים, הכל שוקט על שמריו. אז מצד זה זה יותר נח. לפעמים רק העפריריות והעכירות שחלה בדבר יוצרת חוסר בהירות, אבל אין לו את הקושי של הדילוג. ככל שהאדם נמצא ביסוד האש אז התכונה של הנפש שלו שהיא מדלגת מענין לענין, ואז קשה לו לעמוד על עומדו מי הוא, בין השמשות אי אפשר לעמוד עליו זה נכנס וזה יוצא כהרף עין בר' יוסי, אז הוא עצמו קשה לו לעמוד על מי עצמו מרוב התנועות שהוא חווה בנפשו. ככל שיסוד האש של האדם יותר חלש, יסוד הרוח יותר חלש, יסוד המים יותר חלש, יסוד העפר יותר חלש, הבירור הוא עוד יותר חזק, יכול להיות בטבעו מצד ההבחנה הזו. עוד פעם, יכול להיות מעכבים מכיוונים אחרים שיצרו מעכבים, אבל ביחס לנידון דידן הכח לברר בנקודה הזו היא יותר קרובה.
בענין כח התכלית שבנפש
שאלה: המושג של תכלית, לדעת את התכלית, צריך להשתמש, או רק לדעת?
תשובה: אתם שואלים שאלה יסודית, הדוגמא היסודית למשל שאומרים, אחד מי"ג עיקרים כמו שמסדר הרמב"ם כידוע עד למאד זה אמונה בביאת משיח, כל שאינו מאמין בביאתו, אינו מצפה לביאתו, ח"ו. אז מה המכוון של אינו מצפה לביאתו, אינו מאמין לביאתו עוד מילא, אינו מצפה לביאתו, למה הציפוי לביאתו הוא מעיקרי יסודות האמונה. אז פעמים רבות נאמר בדברי רבותינו, כידוע יש את אלו שהקשו על הרמב"ם וכו'. אבל בלשון קצרה מאד, אדם שרוצה להגיע לתכלית, אז אם הוא באמת מכוון כל הזמן לתכלית, אז התכלית באמת מושכת אותו לשם. זה מצפה, הוא מקווה לדבר, אז הוא קושר כקו חיבור שמתחבר לדבר. אבל אם בעצם עומדת בנקודה כאן, רק יש איזו שהיא מחשבה או ידיעה בעלמא שהוא שם, אז בעצם הוא עכשיו כאן, הוא בכלל לא מקושר לשם. אדם שכולו מכוון לתכלית, אז התכלית כביכול מושך אותו ומקשר אותו לשם כבר עכשיו. ואז הכח שהוא מקבל הוא בתרתי, יש לו את הכח שאיפה שהוא נמצא עכשיו שלעצמו, אבל הכח של התכלית כל הזמן כאבן שואבת מושכת אותו לאותו מקום. ככל שאור התכלית גלוי אצל האדם, האדם יכול להרגיש זאת, הוא נמשך יותר ויותר. אז ודאי כהגדרה חיצונית אז מרגישים את זה בנפש ודאי כי אם ברור לו התכלית אז הוא יותר רוצה, אני לא אומר שזה לא נכון, זה נכון, אבל זו הגדרה חיצונית. ההגדרה הפנימית מחמת שאור התכלית באמת מושך אותו להגיע לאותו מקום. מי שאור התכלית שלו חזק מאד בנפש, אז כח המשיכה שלו להתקדם הוא מאד מאד מאד גדול. אבל זה לא מיסוד האש הפשוט שבנפש, זה כח בתכלית עצמו שמושך אותו להגיע לאותו מקום.
בענין לימוד מוסר – הבנה והתפעלות
שאלה: מבואר בר' ישראל שע"י שהאדם מתבונן הוא מתפעל, וזה משפיע על נפשו.
תשובה: זה חלק מהחוסר הבנה, שמה שכתוב בר' ישראל נקודת ההתפעלות זה רק נקודת פתיחה ראשונית, היא לא סדר העבודה.
שאלה: הוא מסביר שעי"כ האדם משתנה בהרגשתו.
תשובה: אם יש במקביל לזה נקודות עבודות נוספות, אז כל סדר העבודה של דברי רבותינו, בשביל מה הם כתבו כ"כ הרבה עצות, הכל בנוי על עצת ר' ישראל של התפעלות והכל יתקיים, רק ללמוד מוסר בכל דבר בענין הזה, והענין הסגולי ללמוד באותו ענין שצריך לעסוק כמו שאומר ר' ישראל, השמטתם את כל סדר העבודה שכתוב ברבותינו,
שאלה: מה הם כתבו?
תשובה: הם כתבו עצות על הכעס?
שאלה: עצות.
תשובה: בשביל מה צריך עצות, שילמד על הכעס בהתפעלות, ונגמר. ספר שלם "הסר כעס מליבך", דברי רבותינו, ספר שלם של עצות רבותינו, בשביל מה צריך עצות, יוריד חלוק, ימתין, יעשה כך, בשביל מה צריך עצות, שילמד בהתפעלות ועם זה הכל יגמר.
שאלה: יש גם חלק של עבודה מעשית.
תשובה: אז אם לוקחים את ההתפעלות כחלק ממערכת כוללת, אני יכול להבין, אבל אם לוקחים את ההתפעלות כעיקר הכל או כהכל, אז התוצאה...
...זה לא היסוד, זה היסוד הראשוני בשביל לתת נקודת התעוררות להיכנס לדבר, לא בשביל לבנות, לבנות על זה אי אפשר. כל דבר צריך שיהיה בנוי על חלקיו בשלמותו, נקודה אחת בלבד לא תעמיד. התפעלות בודאי שהיא נקודת התחלה של התעוררות, ואם הלב לא נפתח מדי הרבה התעוררות הולכת ו..
שאלה: אם אדם לא מבין שהוא צריך להיות ענו מה יעזור כל העצות והפעולות.
תשובה: עוד פעם, צריך את הכל, גם את זה, וגם את זה, וגם את זה, כמו שאמרתי. זה לא רק זה, ודאי שלא רק זה.
בענין התעוררות
תשובה: למה הקב"ה עשה פסח שבועות וסוכות בכ"כ הפרשי זמן, היה צריך להיות ט"ו ניסן פסח, נגמר פסח מיד כ"ב שבועות, מיד אח"ז סוכות.
שאלה: צריך להתכונן.
תשובה: אז בזמן אתה מבין שכל דבר לוקח זמנים זמנים זמנים, אז למה בעבודה של נפש זה לא יקח זמנים.
שאלה: כי הכל ביחד לוקח לאט לאט.
תשובה: אז הוא עושה סדר, כמו פסח ואחרי זה שבועות ואחרי זה סוכות, ג' רגלים כסדרם בל תאחר, אז צריך להיות סדר, ואי אפשר לחטוף את הכל בבת אחת, אז גם זה בנוי באותו. זה לא אומר שהחסרונות לא קיימים, החסרונות קיימים וזועקים, אבל למעשה הסדר של העבודה יקח את הזמן.
שאלה: אז צריך להישאר עם החסרונות האלה.
תשובה: צריך להסכים שיש לו חסרון ולהסכים שהקב"ה הגביל אותו בכוחותיו שהוא לא יכול לעבוד על הכל בבת אחת, ולהצטער על נקודת החסרון, ולקבל בדעתו שהוא עובד כסדר שלב על גבי שלב.
שאלה: שלב אחד או שאפשר לקחת שתים ביחד?
תשובה: "בכור שיש לו שני ראשים". אני אומר עוד פעם, למה שבועות אחרי פסח, למה לא בבת אחת, שיהיה שנים ביחד. ר"ח חל בחנוכה. אם רוצים להצליח אז העבודה צריכה להיות מדוייקת, מסודרתשובה: כל שילוב של דברים ברוב המקרים, אי אפשר להגיד לגמרי, ברוב המקרים הופך להיות לא מדויק, הופך להיות שני דברים נבדלים.
שאלה: מרוב שיש מה לעשות רוצים לעשות הרבה.
תשובה: הלחץ מובן, הוא שואל, אבל אחרי הלחץ למעשה חייב לצמצם את הלחץ שלו.
שאלה: הגדרה של מודעות, שמודע לעצמו. הכוונה שיודע מה חסר לו.
תשובה: תופס את המציאות כמו שהיא.
בענין ספרים על נושא תכלית החיים
שאלה: איזה ספרים אפשר ללמוד מה התכלית של החיים.
תשובה: אתה יכול ללמוד נפה"ח, אתה יכול ללמוד מס"י, אתה יכול ללמוד דעת תבונות.

דע.את.מידותיך.הדרכה.מעשית.אש.גאוה_004_רוח.דעפר.דאש.דרך.בעבודת.השם
בענין דרך בעבודת ה'
שאלה: איך ידע האם הדרך נוגעת אליו או לא?
תשובה: זה כל מהלך הדברים שדובר עכשיו, צריך לברר ראשית כל את הדרך שבה הוא נמצא, אחרי זה לברר עוד דרכים, לברר את נפשו.
שאלה: איך הוא יודע אבל אם זה שייך אליו או לא?
שאלה: אני חוזר ואומר עוד פעם, הוא בירר את הדרך הזו, בירר שאר דרכים, בירר את נפשו, כשהוא בירר את נפשו והוא רואה את נפשו ומבין את הדרכים,
שאלה: הוא מבין את הכל, אולי הוא שייך לזה אולי הוא שייך לזה?
תשובה: שם השאלה שלו ממילא הולכת ומוקטנת, כי כשאתה מבין את עצמך ברור, ומבין את הדרך, אז אתה רואה במה זה יותר מתאים במה זה יותר סותר, השאלה הזו נובעת קודם שהכרתי את הדרך וקודם שהכרתי את האני אז אולי כן אולי לא, אבל ככל שהכרתי את הדרך והכרתי את עצמי, אז ודאי שעדיין יש שאלות, אבל רמת השאלות הולכת ומוקטנת, והברירות הולכת וגדלה באופן טבעי.
שאלה: השאלה במשיכת נפש, אנשים שנמצאים בכל מיני קהילות וגודלים ומרגישים משיכה לכל מיני מקומות אחרים, יש בזה משהו או שזה סתם ענין של...?
תשובה: מה שאתם שואלים זה בעצם נקודה שהרבה מאד מהאנשים משנים את דרכיהם בחייהם על יסוד המשפט שעכשיו אמרתם, בוא נגדיר מהיכן הוא בא, אז לשון חז"ל הידוע אין אדם לומד אלא במה שלבו חפץ במקום שלבו חפץ, אבל הלב הזה יש את הלב טהור ברא לי אלוקים ורוח נכון חדש בקרבי, ועל גבי הלב הזה יש לב ערל. עכשיו כאשר יש לאדם משיכה, בודאי בתחילת הדרך, וגם לאחר מכן, אבל בודאי בתחילת הדרך איך ברור לו לאדם מאיפה נובעת המשיכה, האם המשיכה נובעת מהלב טהור ברא לי אלוקים, מהאלוקי נשמה שנתת בי טהורה היא, מהמקום הנקי העמוק בנפש משם נובעת המשיכה וזה עומק נקודת החיבור שלו הטהורה, או שזה נובע כמו שהזכרנו דוגמא, הוא ראה מישהו אם ספודיק אז הוא נהיה כך, הוא רק מקל הוא רוצה ללכת לאותו מקל, איך הוא יודע מאיפה זה נובע בנפש?
שאלה: בתחילת דרכו של האדם אין לאדם שום כח לברר, מאיפה זה נובע? ואם יש לו מנוחה שם?
תשובה: המנוחה נובעת אבל מהשקטת הנגיעה, זה לא חייבת להיות מנקודת החיבור אמיתי. עכשיו, בתחילת דרכו של האדם מה שמושך את האדם, דברי רבותינו מה שידוע שאחד פעם בא לחוזה מלובלין ושאל אותו מה הוא יעשה כשהוא לא נמצא ליד הרב'ה, כשהוא נמצא ליד הרב'ה הוא שואל מה לעשות, שהוא לא נמצא ליד הרב'ה מה הוא יעשה, אז הוא אמר: כל מה שאתה חושב שצריך לעשות תעשה הפוך, כי הנגיעה הפנימית היא זו שמהפכת את האדם. עכשיו פעמים רבות מאד כל נקודת משיכה של האדם נובעת בדיוק מהנקודה הלא מתוקנת.
בתחילת דרכו של האדם אין שום נפק"מ כמעט מה שמושך אותו, ודאי שסוף כל סוף משיכה יכולה להיות כאחד משיקולי ההכרעה, אבל זה שזה מושך אותו זה עוד לא ראייה ברוב המקרים לאדם שלא מודע לעצמו לכלום. אחרי תקופה ארוכה של זיכוך, משיכה היא חלק מנקודת המבחן, אני מדגיש עוד פעם, היא חלק מנקודת המבחן. אם בהלכות דעות, ובכל מרכיבי הנפש הוא רואה את נקודת ההתאמה, ועל גבי כך מצטרף גם נקודת המשיכה, יש למשיכה גם מקום. אבל על דרך כלל בני אדם פועלים, אם יש לו נקודת משיכה, הוא יכול כהרף עין להפוך את כל חייו בשביל איזושהי נקודת משיכה, מי אמר בכלל שהמשיכה הזו נכונה, מי אמר שהיא מבוררת, אולי היא טעות וע"ז הוא בונה את כל מציאות חייו. אז הוא מרגיש משיכה עמוקה, אני כבר שמעתי מאותו אדם שנסע ביום כיפור, חילל יום כיפור גמור לעזור לאיזושהי זקנה שהיא גלמודה, שאלו אותו למה עשית את זה, הוא אמר שהוא הרגיש עמוק שהקב"ה רוצה יותר את החסד מאשר קיום המצוות, הוא כמובן לא היה שומר תורה ומצוות, הוא מרגיש עמוק בנפשו שזה מה שצריך לעשות. שם זה ברור לכולם שזה קליפה שנובעת מערלת הלב, אז ודאי שאדם ששומר תורה ומצוות לא יגיע לכזו טעות, אין צל של ספק. אבל אדם שנכנס יותר פנימה, אולי זה נובע בדיוק מאותו מקום בנפש. אדם לא יכול להכריע עפ"י משיכה, אא"כ הוא במדרגת דוד המלך שנאמר בו לבי חלל בקרבי, הרגו ליצה"ר בתעניות, קודם לכן, המשיכה יכולה להיות מרכיב אחד משאר מרכיבים אם זה מתיישב עם שאר המרכיבים.
שאלה: אם הוא עושה הפוך...?
תשובה: אז צריך לבחור את מה שהכי קשה כי אולי זה הכי לא מתאים? יש כלל שאם זה קשה סימן שהיצה"ר מתנגד, אני אומר לך... תתחיל להרוס בניינים מהבוקר עד הלילה ואם זה קשה סימן שיצה"ר מתנגד. דבר שהשיקול דעת אומר שזה מתאים ויש קושי אז אפשר להעמיד אותו, אבל קושי, עוד פעם, כל אחד מהמבחנים האלה זה תוספת לשאר כל החלקים אפשר לקחת את זה כנקודת בדיקה, אבל כל אחד מן הדברים הוא לא בדיקה גמורה. אין כאן נביא שבא ואומר לאדם מה לעשותשובה: אם קושי זה כאחד משורה שלמה של בחינות, יש לו מקום כנקודת מרכיב, אבל קושי לבד הוא לא נקודת מרכיב, משיכה לבד הוא לא נקודת מרכיב, וכן ע"ז הדרך. יש אדם שרוצה לעשות משהו יש לו התנגדות במשפחה, אז אומר אם יש התנגדות במשפחה סימן שזה אמיתי, ועוד ועוד דוגמאות לרוב, אין שום ראיה לכלום.
שאלה: יש אדם שהנשמה שלו מרגישה שזה הדרך, הוא לא בירר משהו, אני לא צוחק, ברצינות.
תשובה: השאלה אבל מי אמר שזה הנשמה שלו. בכוונה נקטתי דוגמא של אדם שנסע ביום כיפור והוא אומר שהוא בטוח שהוא מרגיש בעומק לבבו שזה מה שצריך לעשות, מי אמר שההרגשה שלו היא מהמקום הטהור שבו, אולי ההרגשה שלו נובעת מהמקום הלא נקי שבתוכו, רק כיוון שהוא לא נקי, אז הוא מרגיש שזה המקום הכי עמוק שיש בתוכו, והמקום הזה הוא לא נקי.
שאלה: אבל אין פה מה להצביע, הכל פה זה רוחניות, עבודת ה', וזה נראה לו טוב, הוא מרגיש שכאן הוא יכול לגדול, הוא לא בירר אחד על אחד זה מול זה, אבל הוא מרגיש שדרך זה שם הנפש שלו..
תשובה: עוד פעם, בכוונה נקטתי דוגמאות והבאתי ג' מעשיות בדווקא, לא רק באופן חיצוני של ספודיק, אלא בכוונה נקטנו את הדוגמא של ר' חזקאל על אמונה, ר' חזקאל חשד שכל ימי חייו הוא עוסק באמונה, אמונה, וכל זה נובע מכח שיחה אחת ראשונה. אז אדם שכל חייו מרגיש שהוא שייך למקום מסוים אולי כולו נובע מחוסר הכרת עצמו וחוסר הכרת דרך ומשיכה חיצונית.
שאלה: זה לא משיכה חיצונית, אבל זה דרך בעבודת ה'.
תשובה: עוד פעם אבל הדוגמא של אמונה זה בודאי דרך בעבודת ה', והיא דרך אמיתית בעבודת ה', ואפ"ה היה לו חשד. אז אדם שפתאום מרגיש שהוא שמע שמוע'ס פלוני באיזה חוג מסוים, קרא עלון חדש שהוציאו כי מישהו תרם 50 מיליון דולר להפצה, ולאט לאט הצליחו לשבש את כולם, אז ממילא זה ראייה באמת לנקודה הזו, מה ראייה.
שאלה: דרכים אמיתיות בעבודת ה'.
תשובה: עוד פעם לא אמרתי שהדרכים לא אמיתיות, אבל זה שזה מושך אותו זה מחמת כל מיני כלים חיצוניים. יכול להיות שהדרך היא אמיתית מאד, אבל היא לא שייכת אליו. יש שתי מקומות תורה שהאדם יכול ללכת ללמוד, אחד צריך ללמוד או"ח, השני לומדים חו"מ, הוא הולך למקום של חו"מ כי שכנעו אותו והוא מרגיש משיכה, אבל אליבא דאמת הוא שייך לאו"ח. זה לא אומר שהמקום של חו"מ הוא לא נכון, יכול להיות שהוא נכון מאד.
שאלה: אבל הוא מרגיש שאם זה לא מתאים לו משהו פה נתקע, אבל אם הוא ממשיך והכל טוב.
תשובה: בחלק גדול מהמקרים אדם לא מרגיש ששום דבר נתקע, כי הוא חי בעולם חיצוני והוא נכנס לחיצוניות של מה שנמצא שם, והחיצוניות עם החיצוניות ודאי שהיא לא מתאימה לגמרי אבל הוא לא רואה את נקודת הקושי וממשיך את זה הלאה. אם הוא היה מברר את האמיתות של הדברים הוא לא היה רואה שזה נתקע אלא היה רואה שזה לא מתחיל.
שאלה: יש קושי גדול לברר את הדרכים, לא רק מצד שזה הרבה עמל, אלא כמו שהרב אמר, בדר"כ האנשים עצמם שחיים את אותה דרך לא יודעים מה הם חיים, והדברים הם בדר"כ תורה שבע"פ, לא שהרב כתב בדיוק מה לעשות, אדרבא כל התורה של המהלך הפנימי הזה הוא תורה שבע"פ של רב ותלמיד, היום התלמידים לא יודעים בכלל מה הם עושים, אולי הרב שלהם יודע, ולרב אני לא יגיע, אז איך אני יברר מה מהתלמידים? מהספרים אני לא ילמד, כי זה דברים שבתורה שבע"פ בדר"כ, ולא דברים שכתוב בספר בדיוק מה הוא חולק עליו, תמיד כל אחד כותב הכל, וצריך לעבור ולראות מה הדקויות בשתי הדרכים, אז איך אני יברר.
תשובה: ודאי שבאופן טבעי אי אפשר להגיע לנקודת בירור, אבל כל החיים באופן טבעי האדם לא יכול להגיע לשום השגה רוחנית, כל החיים בנויים באופן כזה שבחשבון שכלי אדם לא יכול להשיג כלום, אם אדם הגיע לחשבון שכלי שהוא יכול להשיג משהו, צריך לדעת שלנקודת האמת הוא לא הגיע. החיים בנויים באופן כזה שהקב"ה יצר מהלך שהעולם הוא מקום של העלם, באופן כזה שאי אפשר להשיג שום נקודה אמיתית. בשביל להשיג כל נקודה אמיתית הוא צריך מתנת שמים. אין דרך, מי שיגיד שיש דרך להשיג נקודה אחת אמיתית בעולם סימן שזו דרך שאינה של הקדושה. זה דרך איך לעבוד, זו לא דרך איך להשיג. עכשיו, ולפיכך, כל מהלך חיים שאדם רוצה להשיג אותו, הוא לעולם מגיע באופן נעלם. אז תמיד נאמר, "כל אשר בכחך עשה", "לא עליך המלאכה לגמור ואי אתה רשאי להיבטל ממנה". ואם הוא יעמול כפי כוחו בכל הכלים שהוא יכול, והוא יתפלל מעומקא דליבא לקב"ה, ויכוון כמה שיותר לבקש את נקודת האמת, אז ה' יעזרוהו רוח ממרום כמו שהוא עוזר לכל מבקשי פניו ית"ש שבסוף הוא יכוון אותו איך הוא ישיג. אי אפשר לומר שיש מסלול, שלב א', שלב ב', שלב ג', ככה מגיעים, ככה עולים, אין כזו דרך בעולם.
שאלה: אז אי אפשר לברר כל מה שהרב אמר בדרך של...
תשובה: מה שאמרתם עכשיו זה נכון מאד, אפשר לעמול לברר, ואי אפשר באופן טבעי להגיע לבירור, נכון, הסברנו מה צריך לעמול לברר, לא לאיך אפשר להגיע לזה, אי אפשר באמת להגיע לזה באופן טבעי. אבל סוף כל סוף אדם צריך לסדר לעצמו עמל לפי הסדר הנכון, זה צורת העמל.
שאלה: אולי שישקיע רק בתפלה ובקשה מה' שינחה אותו?
תשובה: יש ג' עמודים שעליהם העולם עומד, אז למה האדם צריך ללמוד תורה שמבוקר ועד הלילה, יקח ספר תהלים וממילא ידע ברכות ממילא ידע שבת ממילא ידע עירובין.
אני אומר, אבל מה בין זה לעבודה ותורה, אם תפלה אפשר לקנות ע"י את הכל, אז למה צריך ללמוד שבת, צריך ללמוד עירובין, הוא כל היום ישקיע בתפלה ומן השמים יתגלה אליהו והוא ילמד אותו את הכל. למה לא ראינו בדברי רבותינו שהציעו לא לפתוח ספר מהבוקר עד הלילה ולהתפלל כ"ד שעות בכותל המערבי. אז ברור לכם שיש ג' עמודים שעליהם העולם עומד, אז כמו שזה נאמר בתורה זה נאמר גם בעבודה שצריך, בצירוף לעמל התורה מוכרחים תפלה, בצירוף לעבודה מוכרחים תפלה, אבל לבנות את כל החיים רק על תפלה, כמה תפלה וכמה עמל, ודאי שיש בזה דרכים ברבותינו, אבל להעמיד רק תפלה, זה לכאורה בודאי שלו.
שאלה: ההגדרה לברר זה גם לנסות.
תשובה: מה שאתה מעלה זה נקודה נכונה מאד, ודאי שדבר ראשון האדם צריך לברר בספרים, אבל חלק מהבירור שאדם עושה, האדם נוגע בכל מיני נקודות, אבל באופן קל, לא באופן שהוא משתית על גבי זה את כל החיים שלו, אדם לא יכול לבנות מהלך שלם לפני שהוא מבין מה שהוא עושה. לפעמים הוא יכול לנסות לברר את הנקודות, עוד נקודה ועוד נקודה פרט לעצמו מניסיון חיים שלו, אבל צריך גם לזה הרבה תפלה והרבה שיקול דעת, כי אם הוא נכנס יותר מידי עמוק ומתחיל להתבלבל, אי אפשר להגדיר הגדרות ברורות מאד כמה רק להתבונן וכמה להשתמש גם בפועל, אבל בודאי העמדתם נקודה נכונה שיש גם השתמשות בפועל שהיא חלק מנקודת הבדיקה. אמתשובה:
שאלה: לפי מה שהרב אמר, לכאורה שרוצים ללמד בחור בלימוד, מכירים לו כמה מהלכים והוא בונה לעצמו מזה איזושהי תפיסה איך הוא לומד בעצמו, אבל במיוחד בעבודה אם לא ידע דבר מגוונים בעבודה איך הוא יבנה לעצמו, מדעתו הרחבה.
תשובה: לא מדעתו הרחבה לעצמו, ודאי שאדם צריך לחפש רבותיו, ודיבוק חברים למצוא את אותם בני עלייה, ובצירוף לרבותיו, בצירוף לדיבוק חברים, בצירוף לעמל עצמי, ובצירוף לתפלה, וכוונה לשם שמים, בתוך העלמא דידן, כנראה זה הגבולות שהקב"ה רוצה מהאדם.
שאלה: מה הכוונה לברר את הדרך שבה הוא גדל.
תשובה: בבית מדרש שבו הוא נמצא, בקהילה שבה הוא נמצא, שיחפש את אותם אנשים הכי מובחרים שקיימים במקום שבו הוא נמצא, וינסה ללבן. ואם אין שם, מה שיש זה מה שהוא יכול לעשות, יותר מזה הוא לא יכול לעשות. עוד פעם, יעמול, רבותיו שם, ידידיו וחביריו הבני עלייה שקיימים שם, תפלה ויגיעה וכוונה של טהרה, כמה שהוא יגיע הוא יגיע, זה רצונו ית'.
שאלה: אי אפשר ליצור יש מאין על מה שלא קיים.
בענין דרך הרבים (רב דסלר – לחטוף הכל) ודרך היחידים (שיעורי בלבבי – בירור מה שייך לחלקי)
שאלה: הרב דסלר אומר שצריך כל מה שבא ליד, מוסר חסידות, כי אחרת האדם לא יגיע לשום מקום, אז לכאורה זה דרך חדשה, זה נגד מה שהרב אמר.
תשובה: צריך להגדיר, מה שאתם אומרים זה נכון, מה שנאמר בדברי רבותינו שבדורא בתראה, המשל הידוע של הרב הוטנר עם שני החתנים שאחד היה אוכל מאכלי חלב והשני מאכלי בשר, לאחר שירד מדרכו התחברו השולחנות, כל זה נכון בשביל ההדרכה לכלל שבין כך חיים בעולם חיצוני. אבל אנו באים לדבר על אלו שרוצים להיות בני עלייה. הדרכה לכלל הכולל היא בודאי נכונה, כי הלוואי שעם כל הצירופים יחד ישאר איזשהו ריח של יהדות. אבל שבאנו להעמיד צורה של עבודה של יחידים, היחידים חייבים לברר את עולמם.
שאלה: הגמ' בסוף מכות בא חקוק והעמידם על אחת, שרק אמונה.
תשובה: כן, אז לפי חבקוק לא צריך לא יראה לא אהבה לא דבקות לא תיקון המידות?
...דרך האמונה הוא השביל להגיע לאותו דבר, ומתוך האמונה עכשיו מהי הדרך. יש דרך אחת עכשיו כולם הולכים בתוך האמונה ואין שום דרכים בתוך זה?
שאלה: זה היה הנושא שם, הנושא שם היה מה דרך העבודה.
תשובה: כן, אבל בתוך ההתחלה הזו שנקראת אמונה, עדיין יהיה את כל השבילים בתוך זה עצמו.
שאלה: שאדם מברר כמה דרכים זה יוצר בלבול לנפש, כי זה לא נשאר רק בשכל.
תשובה: מה שאתם מעלים זה נקודה שורשית כללית שהיא גם נקשרת לכאן, יש מהלך של וידעת היום היום והשבת אל לבבך, יש שתי סוגי בני אדם, כל אחד הבעיה אצלו הפוכה. יש בני אדם שהוידעת שלהם הוא רחב מאד, אבל והשבת אל לבבך מאד קטן, וכל נקודה להשיב אותה מהשכל ללב היא עמל עצום ונורא אצלם. יש בני אדם שזה בדיוק הפוך, שכל מה שנכנס למח מיד משפך לתוך מציאות הלב, בין זה ובין זה צריכים לאזן בין מה שנמצא למח למה שנמצא ללב, אבל זה לא קשור רק לסוגיא דידן, זו בעיה כללית. אדם שכל מה שנמצא אצלו במח חודר מיד ללב, אנשים כאלו יכולים לסבול על הלב שלהם, יכולים לקבל התקפי לב, כי כל מה שנכנס למח יכול להגיע לנקודת הלב. צריך שיהיה לאדם מחד מחסום בין המח ללב, מאידך צריך להיות שיהיה לו אפשרות להשיב ממציאות מוחו למציאות ליבו.
שאלה: הקושי של העבודה רואים אצל דוד המלך, כמה פעמים הוא מבקש "הייתי כשה אובד".
תשובה: אמת, נכון מאד, בודאי. אמת.
שאלה: המס"י בחסידות אומר שני היסודות שהרב אמר שצריך לעמול בעיון נורא לדעת את הדרכים, וגם להתפלל הרבה, אבל לכאורה זה מגיע בחסידות.
תשובה: מה שהרמח"ל כותב בחסידות שהוא מדבר על משקל החסידות, אז הוא כותב את מה שאתם אומרים, זה נקודה שיש את מה שהאדם צריך לעשות מצד הדין, ויש את מה שהוא צריך לעשות מחמת שיש לו אהבת ה', ואיך הוא ידע מה אהבת ה' דורשת ממנו, אז צריך להגיע לאותה נקודה. אנו מדברים אפילו בתוך הזהירות עצמה, בתוך הזהירות איך האדם ידע מה דרכו בזהירותשובה:
שאלה: היכן שהאדם נולד.
תשובה: יש מי שכן ויש מי שלא, כל אחד והגלות שלו וכל אחד והגאולה שלו.
שאלה: אז למה הוא נולד שם?
תשובה: אחד נולד שם בגאולה, ואחד נולד שם בגלות. ...למה אחד נולד במצרים, למה אחד נולד בבבל?
שאלה: אז איך אפשר לדעת?
תשובה: אי אפשר לדעת כלום. אם לא עמלים ולא מבררים ולא מתפללים באמת אי אפשר לדעת, אה"נ, כן, החיים זה עמל.
שאלה: המכתב מאליהו במקום אחר אומר אין לנו אלא למצוא האמת שבלב ולבקש אותה, ואומר אי אפשר למצוא, או שתתפוס את הכל שזה לכל העולם כולו, ואם אתה מדבר לבני עלייה אז תגיד להם את האמת, מה שקוראים מסירות נפש. לכאורה איפה המקום של...
תשובה: אז זה אחת מהדרכים.
שאלה: אבל כיוון שאין אפשרות זו האפשרות היחידה, אבל הרב כן יוצר כאן בירור בתוך העולם המבולבל.
תשובה: זה לא מה שהרב דסלר אמר. הרב דסלר חידש שכיוון שאנו במצב מבולבל צריך לעבוד בנקודה? הקודמת של? .... על זה נקודת הנידון. אני לא מחדש, אני רק אומר שחוזרים לסבא מקלם. לא חידשתי.
שאלה: בשבטים, האבא והבן אותו מהלך בכללות.
תשובה: יש שבטים בגוף, ויש שבטים בנשמה. יכול להיות שבגוף הוא מאותו שבט, אבל בנשמה הוא לא מאותו שבט. כמו שנאמר בסנחריב שבלבל את האומות, ומבואר בדברי רבותינו שזה לא בלבול רק באומות, זה בלבול גם בישראל שיכול להיות .... זה נקרא גלות בין הנשמה והגוף, שהנשמה לא נכנסת לגוף שמתאים לה, ואז האדם חי בסתירות עמוקות, כי מצד הגוף שלו הוא מרגיש שהוא שייך למקום אחד, מצד הנשמה שלו הוא מרגיש שהוא שייך למקום שני .... דוגמא בעלמא, בת שנולדה אצל שבט אחד [ועכשיו היא נושאת למישהו משבט אחר] ..... אז יכול להיות אדם שיש לו כל מיני הרכבות.
שאלה: ביום שנגנז ספר יוחסין, כהו עינים של חכמים.
תשובה: אמת, אמת.
שאלה: יש משל ידוע של המגיד מדובנא, לא יגעת בי יעקב וגו', אז זה שאדם מרגיש דחייה למשהו זה יותר אמין ממשיכה, או אותו דבר?
תשובה: משיכה ודחייה לא ראיה לעצמה, מרכיב אחד מכלל המרכיבים הוא ראיה, אבל הוא לא ראיה לעצמו לשום דבר.
שאלה: מה עם גדולי ישראל שדיברו בכזה תוקף שזה מתאים לכל הדרכים, גם בדרך הלימוד, גם בכל.
תשובה: מה שהגיע לשורשו אז הוא מדבר בתוקף. כלומר, זה יכול להיות מקליפה, אבל שאתה מדבר בגדולי ישראל, אז הוא הגיע לשורשו, אבל זה עדיין שורשו.
שאלה: אבל לומר שכולם מתאימים לדרך זו.
תשובה: מהמקום שבו הוא נמצא, כך רואים את כל העולם.
שאלה: שאדם לומד עוד דרכי עבודה, אז הנפש שלו נפתחת לדרכים הללו, אז איך יהיה לו ביקורת.
תשובה: צריך שיהיה לו דעת חיצונית, כמו שדובר, אם הלב נפתח... צריך שיהיה דעת משקפת כל הזמן.
שאלה: אדם רואה קטנותו מול גדולי הדור שהלכו בכך, והוא מרגיש שהוא לא יכול לשלול שום דבר, אז גם הביקורת שלו נהיית פחות.
תשובה: לשלול זה משהו אחר, אף אחד לא מדבר על ביקורת. מדובר על התאמה שלי להדבר, זה שתי נקודות שונות.
שאלה: גם היכולת שלו להכריע בין דרך לדרך נהיית קטנה ברגע שהוא מכיר את הגדלות שיש בכל הדרכים.
תשובה: לעולם "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות", באמת הוא לא יכול להכריע אליבא דאמת, כי זה מעבר להשגתו. אבל סוף כל סוף הוא חייב להכריע, אז הוא עמל, מתפלל לקב"ה, ומכריע בדבר שהבעומק עדיין אין לו כח להכריע, ואפ"ה חייבים להכריע.
שאלה: [בענין כל המחלוקת שהיו...]
תשובה: אז אתה שואל מה סוד המחלוקת דקדושה, במילים הכי עמוקות של שאלה.
שאלה: כל אחד זה נראה שאוחז שזה הדרך היחידה.
שאלה: אתה שואל מה הגדר של מחלוקת דקדושה. עוד פעם, זו ההגדרה. אז כל מחלוקת של קדושה הגדרתה היא שהחלק שולט על הכל, זה הגדרה של מחלוקת של קדושה. ניתן למשל את הדוגמא, יש את א"י וכל הארצות, אז יש את א"י וכל הארצות, ונאמר שעתידה א"י שתתפשט לכל הארצות כולם, אז החלק רוצה לשלוט על הכל. זה נקרא "קרח" בלשון חז"ל, ששייך לאור דלעתיד. מה זה אור דלעתיד, שחלק אחד מאיר בכל. בתיקון, זה א"י מתפשטת לכל הארצות כולם. ואם לוקחים עכשיו את אותה הבחנה, אז אתה גורם לידי כך שאחד משתלט על השני. ובעומק בכל חלק יש את כל החלקים כולם, ומצד המבט הזה אז אני רואה את החלק שלי שנמצא בכל החלקים כולם. אז אם אני מבין שזה החלק שלי שנמצא בחלקים האחרים, זה תיקון, אבל אם אני חושב שהוא צריך לגלות את כל זה בשלמותו שם, זה נקרא שליטת המחלוקת.
שאלה: אבל אם אני ישאל אותו למעשה מה לעשות, הוא יגיד את חלקו.
תשובה: כי יש נשמות שבאו לעולם לתקן מכח שורש של מחלוקת, זה נקרא מחלוקת לשם שמים עתידה להתקיים עתידה להתקיים, לכן זה לשם שמים, אם זה לשם שמים אז היא גופא הבירור בא מנקודת ההתחככות, שזה הקב"ה חקק, יום שני, ויהי מבדיל בין מים למים, נברא בו המחלוקת, הקב"ה ברא מחלוקת, לא בני אדם המציאו מחלוקת מליבם, אבל אם זו מחלוקת לשם שמים אז היא מבררת מהו החלק ואיך נראה החלק ששולט על הכל, אז מי שהוא בר דעת משתמש במחלוקת דקדושה, ואם לא אז ח"ו קרח ועדתו.
שאלה: כל אחד צריך לתקן החסרונות שלו, הרי בפרד"ס התורה, ישאלו אותו כל מה שהגמ' אומרת, אז כל אחד צריך לתקן רק מה שחסר לו, אז מה שייך "דרכים"?
תשובה: כל אחד צריך לבנות את כלל כל הקומה כולה, ולתקן בפרטות את החסרונות שלו. עוד פעם, לבנות את כלל כל הקומה כולה ובפרטות את החסרון שלו, לא רק לתקן את החסרון.
שאלה: בפרד"ס התורה...
תשובה: מכלל רמ"ח לאויין ושס"ה עשין, תרי"ג.
שאלה: כל אחד צריך לקיים את כל התרי"ג.
תשובה: אז היא גופא כן, יש לו את הבנין הכללי ויש לו את התיקון הפרטי, אז איך הוא בונה את הכללי יש לו דרך איך הוא בונה, ואיך הוא מתקן את הפרטי שלו גם בה יש דרך.
שאלה: איפה זה מתחלק לדרכים? צריך לקיים תרי"ג מצוות,
תשובה: יש מחלוקת בתוך התרי"ג מצוות איך מקיימים אותה, באיזה דרך אני הולך בהלכה.
שאלה: בהלכה זה שאלה של נכון או לא נכון.
תשובה: לא, חס ושלום, אלו ואלו דברי אלוקים חיים, מחלוקת הפוסקים, הפמ"ג חולק על הט"ז, כמו מי אני ינהג.
שאלה: מי שנשמתו מהצד הזה ינהג בצד הזה בכל העניינים.
תשובה: בני אדם לא יודעים, אז הם בגלות, אבל אליבא דאמת מה היה צריך להיות, אם היה נביא מה היה אומר לי, אם שורש נשמתי שייך לדברי הט"ז ינהג כהט"ז, אם שייך למג"א ינהג כמג"א, אם שייך לפמ"ג ינהג כהפמ"ג.
שאלה: הנביא היה אומר למי מתאים.
תשובה: כן, רבותינו שהיו אמרו להדיא לכל מיני אנשים הרי לקיים כל מיני מצוות לחזר אחריהם מחמת שזה המצוה החסרה לו. וגם במחלוקת ההלכה היינו הך, אותו דבר.
שאלה: זה מה שאמרו 'תיתי לי'.
תשובה: נכון, 'תיתי לי' זה דברי חסידות עד"כ לא בחיוב, אבל אותו יסוד אה"נ.
שאלה: זה גם בהלכה, לא רק בעבודת ה' מה שהרב אמר.
תשובה: ודאי וודאי, אין צל של ספק, הכל זה אותו מהלך, יש שורשים, רק בהלכה למעשה בודאי שאם יש מחלוקת בש"ס ונפסק להלכה אין נפק"מ שאני מהשורש השני, ...., אבל מדובר במחלוקת אחרוני האחרונים בודאי שזה תלוי בשורש נשמה.
שאלה: אז איך הש"ע פסק אם יש דרכים אחרות.
תשובה: לכן בא הרמ"א וחלק.
שאלה: ואחריו?
תשובה: אז גם חלקו.
שאלה: הש"ע פסק לכולם.
תשובה: עוד פעם אז למה נהיה מחלוקת, הגר"א הרי רצה להוציא ש"ע אחד, כמו שמבואר בהקדמה של ר' חיים מוולז'ין, רצה להוציא ש"ע שהוא הלכה פסוקה, מהשמים הורו לו שיפסיק.

דע.את.מידותיך.הדרכה.מעשית.אש.גאוה_005_עפר.דמים.דאש.כח.קפיצה
בענין להתרחק מעבירה
שאלה: כמה להתרחק מהעבירה, באיזה שיעור.
תשובה: אדם מקבל על עצמו קבלה בשמירת העיניים שבעשי"ת כאשר הוא עולה לאוטובוס הוא סוגר את העיניים כל הדרך, עכשיו למעשה הוא יכול להחזיק בזה כל השנה כולה שלא פותח את עיניו כל הדרך, אדרבא אם הוא יכול בשמחה רבה, זה שייך למדרגתו.
שאלה: מוריד משקפיים.
תשובה: עוד פעם, אם זה מעשי וזה נכון, וזה לא מצמצם את המחשבה שלו, ולא מבלבל את תוכו, ולא עושה לו לחץ פנימי, ומאידך כשהוא רואה דברים אסורים הוא סותם את עיניו, כי אם לא הוא נכנס לשאלה של איסור, כן, אז בכל השקלול שתיקח את הכל בבת אחת זה יגיע לנקודת ההכרעה. אדם נורמלי שהוא יוריד את המשקפיים כל פעם שהוא יוצא לרחוב והוא לא במדרגה הזו, מה יקרה לו, א' הוא יכול לעורר את הסקרנות שלו יתר על כן וזה לא תמיד מועיל לפעמים זה רק מזיק, ויתר על כן זה יכול לטשטש את כח המחשבה שלו, ויתר על כן זה יכול ליצור עצבים מרוב לחץ פנימי שהוא חוסם את עצמו. כל המצבים יכולים להיות, כל אחד לפי מדרגתו ולפי עניינו. לא תעשה הוא פועל משהו בנפש, הוא לא מעמיד את הנפש על עומדה.
בענין אורות הימים טובים והארות חדשות
שאלה: יש נקודה בנפש שחזקה יכול להיות שגם אמיתית ויוצרת נקודת הטעיה, ז"א יש תפיסה שכן צריכים לקחת מהימים טובים, מהימים נוראים כן לקחת איזה משהו ולחיות אותו כל הזמן, או שקובעים משהו עמוק ופנימי, הוא ששומעים משהו עמוק ופנימי, יש תפיסה שאני לא שומע את זה או קורא את זה כדי להישאר על עומדי, אני כן אמור לחיות עם זה, ואז כן מנסים להתחבר לאור הזה כל השנה כל הזמן ולחיות שם, כי אנו רוצים להיות הרבה יותר טובים, לא להישאר איפה שאנו נמצאים.
תשובה: אז נחדד, מה שאתם אומרים עכשיו, אם האדם ישתמש באותו דבר שכל השנה כולה אז הכח הזה יתן לו רוממות במקום שבו הוא נמצא זה טוב. אבל אם זה גורם לידי כך שהוא מנסה להתחבר לאותו מקום והוא לא שייך לשם, אז זה יזיק לו. אם כל פעם זה רק גורם לו שהוא תמיד זוכר את הנקודה העליונה, ואז מהמקום שבו הוא נמצא הוא מנסה להיות יותר טוב, אבל מהמקום שבו הוא נמצא, אז מצויין, זה כח של התעוררות ורוממות שנותנת לו. אבל אם הוא מנסה להיכנס לאותו מקום, אז הוא לא שייך לשם.
שאלה: שאדם מגיע להארה מחודשת, מה היחס שלו להארה שקביעא וקיימא.
תשובה: יש מה שכללות מדרגת הרוחניות מזככת את האדם, ויש מה שהוא תמיד יחזור במחשבתו לאותה רוממות בכדי שהוא לא ישקע במקום התחתון ותמיד יהיה לו את הכח העליון שמניע אותו להגיע לשם, אבל זה ישאר לו משם התפיסה שהוא יכול במחשבתו לעורר את אותה רוממות בהכרה שזה מעבר למדרגתו, בשביל שאיפה להגיע לשם, אבל בהכרה שהיא מעבר למדרגתו, את זה הוא יכול ללוות לאורך כל השנה כולה.
שאלה: שהוא נמצא ברוממות לא צריך לחשוב על ההארה קביעא וקיימא, צריך לשכוח ממנה?
תשובה: נחדד, זה נקודה שניה בתוך מה ששאלתם, שהוא נמצא באותו זמן, אז צריך להבין, כחלק מהזמן הוא בודאי צריך לזכור איפה המקום הקבוע שלו בכדי שהוא לא יתבלבל. לרגעים מסויימים הוא יכול לשכוח מהכל ולהיות שקוע באותה נקודה, אבל לרגעים מסוימים, כי אם כל זמן הרוממות הוא ישקיע באותה נקודה, יהיה מאד מאד מאד קשה לחזור לנקודה התחתונה. מאידך אם הוא יזכור כל הזמן את הנקודה התחתונה אז קשה לו נקודת הרוממות העליונה, אז כמובן שצריך כאן איזשהו סוג נקודה של שיעור, ברור לו שהנקודה שלו היא למטה, זה כמו תודעה כללית שברור לו שהנקודה היא למטה, ועכשיו כרגע הוא נמצא במקום אחר, אבל התודעה הכללית שלא זה מקומי חייבת באיזשהי מידה לעטוף את האדם.
...לא נקטנו את הדוגמא של שבת מהסיבה הפשוטה, כי אצל רוב בני אדם כיוון ששבת מגיע אחת לשבוע אז הוא לא פועל אצלם באתגליא הרבה בנפש, הימים טובים, הימים נוראים שמגיעים לפרקים, מתחדשים לשהחיינו, שיש לזה ברכה שבא לפרקים, אז יש כח בנפש שיותר יונק מאותו דבר בהתגלות אצל רוב בני אדם. ככל שהאדם מזוכך יותר, או שנמצא בחוג מסוים או קהילה מסוימת ששב"ק בהתגלות שלה תופסת מקום רחב כנקודה רוחנית, אז בודאי שהסוגיא הזו קיימת גם במידה מסוימת כלפי שב"ק, אין צל של ספק. בעומק זה היינו הך, באתגליא אצל רוב האנשים יש שינוי, אבל אין הבדל אמת ביניהם.
שאלה: ברוממות קבועה אפשר להתכונן, אבל רוממות חיצונית פתאום שנכנס, עצם זה...
תשובה: אז נחדד את מה שאתם שואלים, יש שתי גישות כלליים איך נכנסים לימים טובים וכדומה. (א) האם הכוונה שהאדם מכין את עצמו לנקודה מסוימת שאותה הוא רוצה לקנות, (ב) או שהוא מכין את עצמו לאור רוחני שהקב"ה ישפיע מה שהוא ישפיע. אם הוא הולך במהלך הראשון, אז ברור לו לאיפה הוא רוצה להיכנס, אז ברור לו סדר ההדרגות, אפילו אם לא עד סופם, אבל ברור לו גבולות מסוימים לאיזה מהלך הוא נכנס. אבל אם הוא הולך במהלך השני שהנפש שלו פתוחה שהוא מכין את עצמו ה' יתן כרצונו הטוב, אז הוא צריך תודעה כללית שכל מה שניתן כאן עכשיו זה לזמן. אדם שכר מקום ליום, ברור לו שאחרי יום הוא צריך לעזוב, הוא שכר את זה דרך הטלפון הוא לא יודע מה שיש שם, אבל ברור לו שאחרי יום הוא יוצא משם. אז הוא יודע שמגיעים ימים טובים בעז"ה אם יזכה הקב"ה יפתח לו איזה שהוא משהו בהרגשת הלב, בהלכות דעות, כל אחד ואחד לפי עניינו מה שיפתח לו, אבל, ברור לו שכל זה אינו אלא מתנה לזמן, מה שלא יהיה, אז הגבולות שלהם זה רק ההכרה של זמן, לא ברור לו מה המהות של הגבולות, אבל ברור לו הגבלת הזמן שבדבר.
שאלה: הרב הזכיר שזמן הרוממות פועל זיכוך בנפש, אז לכאורה שיחזור למדרגה לא יחזור באותה מדרגה, הוא יותר מזוכך.
תשובה: כן, אבל רמת זיכוך על דרך כלל היא מאד מאד מאד קטנה שהיא לא יוצרת שינוי בהתגלות כ"כ משמעותי שנסתכל על הדבר ונאמר אינו אותו אדם כלל אלא בעל תשובה גמור, הוא יוצר זיכוך נעלם מכח אור פנימי שמזכך תוך הכלים הוא מזכך אותו לאט לאט לאט, כמעט לא ניכר, זה אבן שחקו אבנים של ר"ע. ודאי שיש שינוי, האם הוא ניכר לפני החג ללאחרי החג, כמעט לא, עוד מועד, עוד מצוה, עוד תורה, עוד כל נקודה רוחנית, מזככת את האדם בסה"כ, אבל זה לא משמעותי שזה יהיה ניכר בנפש כמעט.
שאלה: מה עם נקודות חיצוניות שפתאום קרו לו, איך ההכנה.
תשובה: נקודות חיצוניות שמגיעות לאדם, אז אדם שאין לו שני סדרים בקומת הנפש שדיברנו, אז ברגע שהוא מגיע לנקודה מרוממת אין לו כלי להכיל אותה כי היא פתאום נפלה, אבל אדם שיש לו שני סדרים בנפש, זה כל מה שניסנו להאריך להסביר בארוכה, שיש לו שני סדרים, יש לו סדר אחד קביעא וקיימא ויש לו עוד סדר למקומות מרוממים בנפש, אז בתוך הסדר של מקומות מרוממים בנפש, יש לו גם סדרים קבועים בנקודות שהוא יודע להיכן הוא נופל, אבל עדיין יש לו מקום בנפש יותר גבוהה, אז שמגיע נקודה חדשה היא לא מתקבלת במקום התחתון שלו, היא מתקבלת במקום העליון שלו, אין לו סדר מוחלט לנקודה שהוא לא ציפה, אבל זה מתקבל אצלו שהוא מכיר שעכשיו הוא נמצא בעולם לעצמו, לזמן, עוד פעם אותו תשובה, הנקודה הזו היא לזמן, ולא ברור לו גבולותיו של אותה נקודה, אבל הוא מראש יודע שיכולים להגיע עתים מסוימים בחיים שמכניסים אותו לעולם מעבר לעולם שלו, והעולם הזה הוא לזמן, כמה זמן ואיך מה צורתו הוא לא יודע אולי, לפעמים כן לפעמים לא לפי הענין, אבל העולם הזה הוא ברור שהוא מוגבל לאותה נקודה. זה נאמר בין לימים טובים ביחס הברור, ובין לנקודות מתחדשות שלא ברור לו מה הנקודה, אותו מהלך.
בענין הרגשת ירידה
שאלה: באלו שמרגישים שינוי בין המנחה של הכולל לשאר תפילות. יש כאלו שמרגישים שמשקיעים במנחה פעם ביום, לשאר תפילות.
תשובה: הדוגמא שאתם נותנים היא דוגמא מאד מאד מצוינת, אם נדבר בלשון פשוטה מאד, אם היה ברור שיש כאן שלוש תפילות בכולל היו מאריכים במנחה פחות. הסיבה שמאריכים יותר היא ההבנה שמי שחפץ לפחות פעם אחת ביום לשפוך קולו לפני ה', שיהיה לו את המקום, איש לפי עניינו איש לפי מדרגתו, אבל זה היה ברור שזה שלוש פעמים ביום אז השאלה לגמרי לגמרי שונה, ששלוש פעמים ביום אדם יעמוד הרבה זמן לפני קונו זו כבר מדרגה הרבה יותר גבוהה, גם פעם אחת היא לא שייכת לכולם, אבל לפחות שמי ששייך שיהיה לו את האפשרות לזה, אבל זה בנוי על היסוד שזה בנוי שזה פעם אחת ביום, על זה זה נבנה.
שאלה: בענין בית המדרש, שיש לאדם ניתוק מסוים שצריך להיות, אחרי שהוא יוצא לעולם הוא יורד בדרגה, אם בזמן בית המדרש הוא יחשוב שבית המדרש זמני, יוצא שהוא לא מתנתק.
תשובה: זו שאלה מאד מאד יסודית, האם הפשט שהבית מדרש זה מקומו ובחוץ הוא רק יורד למטה, או שבחוץ זה מקומו ובבית מדרש הוא עולה. איפה הוא נמצא.
שאלה: שתי עולמות, זה שבע שמונה שעות, זה לא כמה רגעים.
תשובה: כן, אבל למעשה השאלה איפה הנפש שלו לבסוף נמצא. מי שחי בשתי עולמות, זה כף הקלע.
שאלה: הרב אמר שצריך לידע את המציאות שיש ירידה.
תשובה: כן, אבל הפשט שצריך להיות נקודה אחת עיקרית, ונקודה שניה שהיא סדר משני. מה הסדר העיקרי אצלו בנפש, החוץ זה הסדר העיקרי וכאן הוא מתרומם, או שכאן זה הנקודה העיקרית ושם הוא יורד, איפה הנקודה העיקרית של הנפש.
שאלה: זה תלוי בשאיפה?
תשובה: זה תלוי במדרגה, לא רק בשאיפה.
שאלה: נגיד שהבית מדרש עיקרי, אבל סוף סוף יש ירידה.
תשובה: אין צל של ספק, זה אתם צודקים בודאי, אבל זה לא שיש לו שתי מקומות, יש לו את הסדר העיקרי בנפש, ויש לו את ההיכי"ת איך הוא מסתדר כאשר הוא נמצא במקומות יותר... כל אחד מאתנו פעם אחת לקופ"ח, פעם הלך ל... אז יש לו עוד סדרים, רק שזה סדר יותר יום יומי.
שאלה: אבל אני אומר בזמן שהוא בסדר העיקרי הוא צריך לחשוב שהוא יפול לפחות עיקרי, כי יוצא שבעיקרי הוא לא מנותק.
תשובה: לא זה מה שהוא יעשה כל סדר א' וזה הוא יחשוב, שאם כן הוא נמצא בחוץ. אבל הגדרת הדבר, ברור לו שיש לו את המקום העיקרי בנפש, וגם ברור לו שיש לו עוד עולם חיצוני שהוא צריך לצאת לשם לפרקים מתי שהוא יוצא משם, אבל התודעה הכללית שלו שכאן מקומו, הבית מדרש הוא מקומו, יש לו עוד עולם שאליו הוא יוצא והוא צריך להתמודד עמו בירידתו ממדרגתו, אבל איפה התודעה שלו איפה הוא נמצא. אם היו שואלים כל אחד מאתנו איפה הוא גר מה הוא היה עונה, הוא לא היה נותן את הכתובת כאן.
שאלה: ?
תשובה: יש הסכמה להסכים שהקב"ה עשני כרצונו, זו הסכמה כללית של עשני כרצוני, זה גבולותיי שלי, לכל אחד יש את הגבולות שלו, זו הסכמה של עשני כרצוני.
דע.את.מידותיך.הדרכה.מעשית.אש.גאוה_006_התלהבות.והתפעלות
בענין התעוררות ובנין
שאלה. התעוררות בא מיד, איך ישהה, אם אומר נו נו, לא רק שהעמיד אלא ביטל.
תשובה: שאדם אין לו שליטה כלל על הרגשותיו אז ודאי א"א לומר שום דבר, אבל עד"כ כל אדם שטיפה נכנס למהלכים יותר פנימיים אז יש לו כח מסוים להשהות את הדבר שהתעורר אצלו, הוא לא יכול למחוקו לגמרי, אבל אם יכול להשהות את אותה נקודה התעוררות – ודאי, הוא יכול להשהות באופן שהוא מנסה לעצור את המחשבה שלא תתפשט, הוא יכול לעצור באופן שגורם לכך שמעסיק מחשבתו בנקודה אחרת לגמרי, לפעמים שאין ברירה הוא שוקע בעולם של מעשה אחר לגמרי, לפעמים שעוד יותר אין ברירה הוא הולך לדבר עם זולתו בענין אחר לגמרי על מנת להשקיט את אותה סערה. נקטנו כמה דוגמאות איך להשקיט, אבל וודאי שיש הרבה צורות, כל אחד לפי עניינו יכול למצוא, איך לגרום לידי כך שנקודת ההתעוררות לא תהיה בתוקפה הגמור.
שאלה: לגבי תפלה, בשמונה עשרה, איך אפשר למצוא נקודה אחת ולקשר.
תשובה: לדוגמא, אדם מתפלל ברפאנו, מבקש שהקב"ה ירפא כל החולים, אח"ז מגיע לברך עלינו מכוון שיהיה ברכה, למה צריך ברכה, כי אנשים שאין להם צרכי מזונם נהיים חולים, תקע בשופר גדול לחרותינו, שממילא יפסקו כל החולים. אפשר להמשיך הלאה ע"ז הדרך. אנו לא אומרים שצריך לכוון עד הסוף, אבל הוא לוקח נקודה אחת ומנסה למצוא את אותה נקודה לאורך כל מטבע הברכה.
שאלה: יש התעוררות חיצונית, ופנימית.
תשובה: השאלה שאתם שואלים תלויה באיזה אדם עסקינן, אדם שעד"כ כוחות נפשו מפוזרים, אז זה שההתעוררות באה מבפנים ודאי עדיפה מהתעוררות שבאה מבחוץ, אבל עדיין כיוון שסדר הכוחות שלו אינם מסודרים אז ההתעוררות יכולה לנבוע ממדרגות שונות ומשונות ולא בהכרח כלל מהיכן שהוא נמצא, אז אין הרבה נפק"מ אם זה בא מבחוץ או מבפנים. אדם שכוחות נפשו יותר מסודרים, אז התעוררויות הבאות מבתוכו עד"כ כבר יותר מדויקים, אבל זה לא בתחילת העבודה, זה אחרי שהאדם עבד טובא וטובא זמנים, או נפשות יחידות שנולדו מובנות בתוך עצמם, אבל זה כמעט ואין הרבה אנשים מהסוג הזה.
שאלה: אין מצבים שהקב"ה רוצה שהאדם באמת יתעורר וישנה דרכו בצורה משמעותית, כל פעם עם השכל ישקיט זאת ו...
תשובה: מה שאתם אומרים יש אופן אחד קיצוני בוודאי, שכמו ר"א בן דורדיא בכה רבי ואמר יש קונה עולמו בשעה אחת, אז שנקודת ההתעוררות נוגעת עד עצם מציאות עומק פנימיות נפשו של האדם אז שם הפנים הם בוודאי שונות. מתחת לכך אז בוודאי שיש מקום גדול להתעוררות, אבל מי אמר לך שההתעוררות הזו מועילה, אולי היא יותר מזיקה מאשר מועילה. אם היא נוגעת בעצם מציאות הנפש אז מתעורר עצמיות הנשמה של האדם, שם הפנים לא נאמרו כלל לכל מה שנאמר השתא, אבל לא על זה מדובר עד"כ, מדובר על התעוררות המקובלת והרגילה שבנ"א מכירים, פעם יותר ופעם פחות, אז איך אפשר לבנות על התעוררות שיכול להיות שתוצאת הדבר היא נזק יותר מתועלת:
שאלה: הרב דיבר הרבה פעמים שהשינוי שבנ"א צריכים לעשות זה כמו גוי שמתגייר, אז זה שינוי קיצוני מאוד, הרבה אנשים צריכים לעבור את השינוי הזה.
תשובה: אבל עוד פעם, מי אמר שהשינוי הזה יבוא באופן שההתעוררות היא זו שתשלוט, ההתעוררות יכולה לעורר אותי לבדוק ולחפש את חקר האמת, ועכשיו ממשלת הדעת מחפשת את חקר האמת שבדבר.
שאלה: אז כן יש מצב שאחרי התעוררות הוא יחליט לעשות שינויים קיצוניים.
תשובה: דבר אחד הוא יכול להחליט אחרי ההתעוררות, שהוא בוודאי עכשיו ינסה לעשות נקודת אמת יותר גבוהה ממה שעשה קודם, אבל מי אמר שהמכוון עכשיו דווקא לעשות שינוי קיצוני, ואיזה שינוי לעשות אם הוא לא שינוי קיצוני, זה חייב להיות שיהיה ממשלת הדעת:
שאלה: מספרים שבאחת הישיבות שאלו בחור על תוס' ושכח, ולא בירך ביהמ"ז, והלך וצמח וגדל וכו' וכו'. האש הזו בלי שלטון הדעת.
תשובה: למעשה, אם הוא היה בא לשאול רב באותו זמן, מה היה אומר לו לעשות,
שאלה: בהמ"ז בוודאי.
תשובה: ברור לך שהוא לא ירד בגלגול עוד פעם רק לתקן את הבהמ"ז שהוא לא בירך.
שאלה: אני מדבר על דבר שלא נוגע באיסור בעצם.
תשובה: מה שאתם אומרים עוד פעם, שאדם פועל מנקודת התעוררות זה לא אומר שהתוצאה באחרית לא תצא טובה, יש גם הגרלה ויש אנשים שזוכים בסוף, זה לא אומר שבוודאי לא יצא טוב, אבל אם זה דרך למעשה, כל פעם שהאדם מתעורר אז הוא מחליט לעשות צעדים קיצוניים – לא, ויתר על כן מסתמא הסיפור שאתם מספרים בנוי באופן שונה, כי אותו אדם היה לו שאיפה לדעת את כל התורה כולה, ונקודת המכוון הייתה מוחלטת מקודם, רק זה עורר אותו לאותה נקודה שהשאיפה שלו לא יצאה לפועל, אבל הוא לא חידש כאן משהו עכשיו בכהרף עין, השאיפה המוחלטת להשקיע כל כולו לדעת כל התורה כולה עמד בעיניו כתוקף עצום לפני כן, אלא, שהנקודה הזו חזרה לעורר את אותה נקודה שעמדה בתוקף. עדיין נקודת המעשה היא קיצונית, אבל לא מדובר כאן על החלטה בעצם שכולה שונה. עדיין יכול להיות שהוא גם לא היה מצליח, וזה שיש חלק מהאחוזים שהצליחו זה לא ראייה באמת שההחלטה באמת מוחלטת.
שאלה: מה הדין לגבי בקשות פרטיות, יש לו הרבה מה לבקש, יכול להתרגש מדבר זה וזה, אבל זה גם מקלקל את הדעת, כי זה דבר שאדם מרגיש שזה הוא, זה הילדים שלו, העלייה שלו.
תשובה: והוא בירר זאת לפני כן בממשלת הדעת או שהוא מתפרץ על עלייתו ועליית בני ביתו. שאלה: מה הכוונה. תשובה: הוא יודע הרי שהוא עומד להתפלל, והוא יודע שהוא רוצה לבקש בקשות פרטיות, האם הוא ישב עם ממשלת הדעת לברר את מה שהוא הולך לבקש, או שהוא לא מברר כלל את מה שהוא הולך לבקשאלה:
שאלה: הוא מבקש כל הזמן.
תשובה: אז הוא מעולם לא חשב וכל הזמן הוא מבקש את זה.
שאלה: למה זה נקרא שהוא לא חשב, אם הוא יודע שא' ב' הוא צריך, וזה בשבילו הכל.
תשובה: האם מה שכל בני אדם חושבים שזה א' ב' זה באמת מדויק.
שאלה: בא נגיד דברים שאף אחד לא יכול להתווכח - אדם רוצה שבניו יצליחו בתורה. מה שייך להתווכח על זה.
תשובה: ודאי שאי אפשר להתווכח, ניתן את הדוגמא למשל שאתם אומרים, שבניו יצליחו בתורה, האם הוא חושב שהרצון שלו שכל בניו יצליחו בתורה הוא חושב דווקא על בניו,
שאלה: אז הוא מתפלל הוא כולל עם כולם,
תשובה: אני לא אומר שמה שהוא עושה לא בסדר, אבל האם הוא מנסה לחשוב על מה שהוא הולך לעשות, או שהוא לא חושב, ודאי שבניו יצליחו בתורה ובוודאי זה רצון הבורא, אבל כן רצון הבורא שאני קצת יחשוב יותר מזה. עוד פעם יכול להיות שהוא מתפלל דבר טוב שגם אחרי שהוא היה חושב הוא היה מתפלל את אותו דבר, רק החסרון שהוא לא בירר את מה שהוא, לא חייב שהתפלה לא מדויקת, יכול להיות שלמעשה יצא שהתפלה מדויקת מאוד וזה מה שהוא צריך לעשות, אבל יש כאן חסרון עצום עדיין, כי הוא לא בירר את מה שהוא הולך לעשות, אז בעצם מה ששולט אצלו זה הרגש על השכל. זה לא אומר שכל מה שהרגש אומר הוא לא נכון, זה אומר שיתכן שהוא נכון יתכן שלא, כמו דוגמא ששאלו מקודם, זה לא אומר שהתוצאה של מה שעשה חייב שתהא כשלון, יכול להיות שמה שעשה בסוף מצוין, והתוצאה ג"כ הצליחה, ועדיין כל המהלך לא נכון, כי הוא לא עבר את ממשלת הדעת.
שאלה: מה השיעור של ההתעוררות?
תשובה: אי אפשר לענות על זה תשובה בפרטות. תמיד הגדרנו הגדרה כוללת ששיעור ההתעוררות יעורר אותו בכזה אופן שיתבע אותו לעלייה והוא לא יעקור את ממשלת הדעת הדקה שתמיד שולטת באופן רחב.
שאלה: שאפשר להתעורר גם מדברים לא בקדושה, כגון גוי שעשה מעשה טוב.
תשובה: גוי שעשה מעשה טוב לא שייך כלל לקדושה, או שזה קדושה פחותה.
שאלה: מה שנהוג בקהילה מסוימת שכל הזמן צועקים..
תשובה: מה שמקובל שם באותו חוג שאתם מדבר אז מקובל שרבם היה צועק מחמת שלבו בער בקרבו והוא צעק, הוא לא צעק בשביל להתעורר, אז זה בדיוק הפוך שם.
שאלה: אז מה בפועל.
תשובה: אל תשאל אותי שאלות, אנו מדברים מה הייתה הצורה השורשית, הצורה השורשית הייתה בנויה באופן הזה. מה משתלשל מזה זה עוד שאלה, אני לא אומר אבל שזה הדרך, אתה מדבר על תופעה מעשית אתה לא מדבר על דרך.
שאלה: כתוב שהקול מעורר הכוונה.
תשובה: הקול מעורר את הכוונה ובשלב מסוים קול מבלבל את הכוונה...הוא מעורר תחילתו של כוונה, אבל להגיע לכוונה גמורה הפוך צריך שקט מסוים, קול דממה דקה.
שאלה: הרב מדבר בעיקר על שמו"ע, הדרך לתחילת התפלה, פסוד"ז, להתחיל בצורה רגועה בלי הרגשת הלב? או בהרגשת הלב אחרי הכנה בסיסית, ולאט לאט להתקדם?
תשובה: למעשה על דרך כלל הצורה הראשונה היא להתחיל בהתחלה בהתעוררות גרידא לפני ממשלת הלב, כמו כח של התעוררות שאדם מתעורר משעון בבוקר, אחרי שהוא מעט התעורר הוא ממשיל את ממשלת המח, אחרי שהוא ממשיל את ממשלת המח, הוא מעורר את הלב ביחס לאותו נקודה.
שאלה: פעם הרב אמר שבחור בשידוכים שכל הזמן מכניס בתפלה ענין זה.
תשובה: מי אמר שזה לא טוב שהוא מכוון לנקודה אחת. הבעיה שזה כל הכוונה שלו שזה מה שמעסיק אותו.
שאלה: בפסוד"ז קשה מאוד להכניס תמימות, אנשים לא נוהגים היום להגיד שבחים לאדם בכל צורה שהיא אפילו לא בתור חניכא.
תשובה: מה אכפת לך אם לא רגילים.
שאלה: קשה לפתוח כזה תמימות להגיד אתה ככה ואתה ככה, זה אף לא נובע מתמימות.
תשובה: נכון, אתה אומר שיש רק עבודה יותר קשה לפתח את אותה נקודה, זה מה שמונח בדבריך, בסדר, אז שיעבוד יותר קשה.
שאלה: אדם שבדק וצריך להתפלל על דברים מסוימים, ויש לו י' דברים, זה לא הבנתי, אפשר להתפלל ברגש על כל העשרה.
תשובה: כן, אם הקב"ה היה אומר לו שיתן לו רק בקשה אחת, מה היה מבקש, אם היה אומר לו שנים מה היה מבקש, שלוש מה מבקש, ארבע, עד עשר. אז יש לו סדר בנפשאלה: ואז נקודת ההשקעה שלו היא מדוייקת, אם לא, אז זה מפוזר.
שאלה: ידוע מגדו"י שאמרו לספר סיפורי צדיקים לילדים שזה צורת החינוך, זה כולו רגש.
תשובה: כל מה שאתם אומרים זה נכון, זה תחילת הדבר, אבל שאדם מעט מתבגר, צריך להסביר לו מה להוציא משם ומה לא. כמו שבהתחלה מלמדים אותו בקיאות אז שישאר בבקיאות, לא שזה אחרית כמות שהוא, תחילת הדבר אח"ז לברר אותו.
שאלה: בעצם מכאן נובע הטעות שהיו ילדים זה מה שקיבלו.
תשובה: ודאי שזה חלק, האם זה כל הסיבה איני יודע, אבל חלק וודאי אתם צודקים.
שאלה: מה שהסטייפלר אמר ללמוד אורחות צדיקים עם ילד קטן, שם הכוונה מסתמא גם בהתעוררות.
תשובה: הנקודה שאתם אומרים זה נכון מחמת שממשלת הדעת שלו...הוא אמר דייקא כמו שאתם אומרים ללמוד שש שבע, אבל לאט לאט שגודל עוד פעם, כמו שלימדו אותו ג"כ בהתחלה גמ' בבקיאות ולאט לאט מלמדים אותו בעיון, אז גם במוסר צריך להיות אותו דבר, בהתחלה שהוא ילד קטן מלמדים התעוררות, ולאט לאט ממשלת הדעת צריכה לגדול.
שאלה: רב קהילה למשל רוצה לעשות כנס נגד אינטרנט, יעשה ברירה.
תשובה: אין נפק"מ כלפי זה, כלפי כל נקודה אתה שואל.
שאלה: כן, אם הציבור עכשיו אחד מתוך הציבור אומר זה לא מתאים לי מה שהרב דורש, זה ציבורית, אבל כלפי הנפש שלי זה לא מתאים.
תשובה: הצורה הזו נכונה, אבל השאלה אם במקרה הזה הוא צודק. אנו מדברים באופן שזה ברור שלא שייך לו וצריך נקודה אחרת, כאן יש נקודת נידון האם מה שהוא אומר שזה לא שייך לו זה מחמת הפקרות.
שאלה: כל דבר של ציבור..
תשובה: לא, הבעל מוסר מדבר עכשיו על גאוה והוא אצלו בוער הכעס.
שאלה: אני מדבר על רב של ציבור, שייך ברירה כזו? או שצריך לומר כיוון שאני חלק מהציבור אני מחוייב לשמוע?
תשובה: אני לא יכול לענות על זה, זה שאלות מעשיות מהעולם דידן, זה שאלה פנימית.
שאלה: כל השיעור של הרב דיבר גם באופן הזה.
תשובה: לא באתי לעולם המעשה באופן שיבואו ויתבעו. משהו אחד נקודה מעשית. יש כאן שאלות הרבה יותר מורכבות מבחינת עולם המעשה, האם הרב הוא רב אמת, ואפילו אם הוא לא אמת אולי זה קיום הקהילה, צריך לכתוב כל מקום את מה שאתה שואל. אני לא יכול לענות, אני לא יכול להיכנס לפרטים של המעשיות. אנו דיברנו על תפיסה פנימית.
שאלה: אדם שיש לו רצון חזק לעבוד צריך לכוון כוחותיו, אבל אדם שכל מהלך עבודתו חלש אולי צריך המון התעוררות.
תשובה: כן, אבל אדם שמהלך עבודתו חלש למעשה צריך מעט התעוררות יותר בשביל לבנות, אבל יעשה יותר מידי התעוררות זה לא יעזור.
שאלה: אבל אם נמצא במהלך של שינה כל הזמן.
תשובה: אז הוא צריך יותר התעוררות, אבל למעשה הוא גם צריך לבנות במקביל, או שהכל יהיה בנוי על התעוררות. ודאי אם הרוב יהיה התעוררות והבנין מעט, אולי מתחילה לצורך זמן שיהיה התעוררות אולי לתחילת הדרך יש צדק בדבריכם, אבל למהלך חיים ודאי שלא, יכול להיות שבתחילת דרכו אה"נ, אז הוא תמיד חצי ישן, זה מה שאתה אומר.
דע.את.מידותיך.הדרכה.מעשית.אש.גאוה_009_עפר.דרוח.דאש.יציבות.במדרגה.עליונה
עוד בענין עלייה
שאלה: הרבה פעמים הקושי לעזוב את הנקודה התחתונה בגלל שהוא לא רואה את הנקודה העליונה כי הוא לא נמצא שם. אז להתנתק ממקום שאתה מכיר אותו וללכת למקום שאתה לא מכיר אותו.
תשובה: זה ניסיון של אברהם אבינו אל הארץ אשר אראך שלא ידע, אבל עד"כ בצורת עבודת האדם עובדים במדרגה יותר נמוכה ממה שאתם אומרים, שעובדים בצורה שיש רצוא ויש שוב, אז הוא מכיר את המקום הזה מכח הרצוא, ואם הוא מרחיב תמיד את הרצוא ומקטין את השוב, אז אחרי זה לעלות לרצוא שזה יהפוך להיות השוב שלו והוא יגלה שמים חדשים, אז הוא לא עולה למקום שהוא לא מכיר, הוא עולה למקום שכבר זמן וזמנים טובא הוא הרחיב אותו בהדרגה, באופן הזה אז הקושי שאתם מציירים הוא הרבה הרבה יותר קטן.
שאלה: ואז בא השלב של הכריתה.
תשובה: ככל שאדם יותר גבוהה יש לו כח לכרות יותר מהר, ככל שאדם יותר קטן הוא כורת פחות. ככל שאדם מדומיין אז הוא כורת מהר ונשאר בלי כלום.
שאלה: אם אדם כורת את המקודם אז בשעת נפילה אין לאן לחזור.
תשובה: אם מדברים ברצוא ושוב בנפש, אז לא כורתים כי זה השוב שלו, אם מדברים באופן שזה הפך להיות משמי שמים שמים, והפך להיות ארץ חדשה, זה עיקר מקומו. מה יקרה באותו מקום שהוא כן יפול, שזה דובר בארוכה לעיל, הוא בעצם נכרת משם, אבל למעשה הוא משייר לו מקום שהוא יוכל לחזור לשם, אפילו שהוא נכרת. עכשיו זה לא מקומי, אבל אני יכול לחזור למקום שאינו מקומי. זה שני תפיסות בנפש. יש מה שהאדם מתכחש לכל נקודת העבר בעינו?, אז הוא לא יוכל לחזור לשם לעולם, ויש אופן שהאדם בעצם נכרת מאותו מקום, ואפילו שהוא נכרת מאותו מקום, וודאי, באופן של ביקור, הוא יכול לחזור ולהיכנס לשם. ניתן דוגמא בעלמא, כלה רדופה לילך לבית אביה, מה שהיא רדופה לילך לבית אביה, הפשט שהיא תופסת את זה באופן שזה נפילה לשם או שזה מקומה, זה מקומה, אז היא לא התנתקה. אבל אם באופן, על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו, נו, ומה עם כיבוד או"א, אז מידי פעם חוזרים. זה נקרא מקום שאני יכול לחזור לשם, אבל זה כבר לא המקום שלי, המקום שלי הוא כבר במקום אחר. אין כוונת הדבר שאני גם לא יגיע לנקודה התחתונה, או באופן לצורך אחרים כמו שהוא שאל מקודם, או באופן של נפילה כמו שאתם אומרים עכשיו. מה שאומרים לכרות ברית אין הכוונה שלעולם, זה לא מצרים שיש איסור לחזור ולגור שם, אפילו במצרים עצמו האיסור רק לחזור ולגור, אבל חייב שאם יכנס לשם לא לשם מגורים מותר, גם מגורים הרי הרמב"ם גר ויש שאלות איך עשו זאת, אבל זה לא ניתוק מוחלט, הלא יוסיפו לראותם מעתה ועד עולם לא יוצר ניתוק מוחלט לגמרי, רק שזה אינו מקומי, האם אני יכול לחזור לשם באיזשהו שיעור מסיבות מסוימות נצרכות, התשובה היא כן.
תשובה: בכללות יש בזה שתי כוחות, ראשית כל צריך להבין שהמושג שנקרא עבר הוא רק קיים במושג שנקרא נפש [כנראה צ"ל זמן]. יש עולם שנה נפש. בעולם אין עבר, ובנפש אין בעומק עבר. בזמן יש מציאות שנקרא עבר הווה ועתיד. וכיוון שהאדם תופס את עצמו רק במערכת של זמן, אז לכן הנפש קשורה לעבר, אבל שהאדם תופס שהזמן רק לבוש לנפש, אבל עצמיות הנפש היא מעבר לעבר הווה ועתיד, אז מה לי אם זה היה עבר. כמו שאם זה נמצא בהווה הוא יכול להיות קשור, אז גם בעבר הוא יכול להיות קשור. אבל סכ"ס יש לו לבוש של זמן, ומצד הלבוש של זמן אז העבר עד"כ נעשה יותר חלש ממציאות של הווה, אבל בעצם מצד מדרגת הנפש עצמה יש לו עבר גמור שאצלו זה הווה.
שאלה: אדם שנהג הנהגת קדושה, ועכשיו במקום החדש לא נוהגים זאת וקשה לו להתנתק מזה, איך יכול להתמודד עם זה.
תשובה: אתם שואלים שאלה באופן שהעבר באמת יותר גבוהה מהווה בנקודות מסוימות, זה עומק הגדרת השאלה. אז אם הוא יכרות את עצמו לגמרי מהעבר אז נקודת ההווה שלו תהיה יותר קטנה. אתם שואלים שאלה נכונה. עד"כ, האדם צריך למצוא לעצמו הווה בנקודה אחרת שיוצרת תוקף חזק שתשלים את נקודת החסר. מיניה וביה הרי יש כאן בעיה של חסר, גם בלי ההגדרה של בעיה של הווה ועבר, סתם יש כאן בעיה עכשיו שהנפש חיה במציאות שחסרה, אז אתה דן עכשיו ביחס לכך שהוא צריך להיות קשור לעבר, צריך למצוא נקודה שתשלים את אותה נקודה, צריך למצוא הווה מול אותה של עבר. ובאופן המסוים שעדיין נקודת העבר קיימת ואין לו צד של השלמה מסוימת, זה דבר דק בנפש, אבל שנקודת הקשר שבדבר היא ממוצת לאותה נקודה ולא מתפשטת. עד"כ שיש לאדם קשר לדבר מסוים והסיבה מקשרת אותו לנקודת הפרט, אבל זה רק החוט המקשר, אחרי שיש חוט מקשר עכשיו למה הוא קשור – הוא קשור עכשיו לכלל כל המציאות שהייתה שם. וממילא זה מחזיר אותו לגמרי לעולם הקודם. גם באופן שיש לאדם צורך מסוים להיות קשור לדבר מסוים כמו שהזכרתם באופן מסוים, זה לא יהפוך להיות חוט המקשר, אלא שיהיה קשור לנקודה הזו בלבד. אבל בשביל צריך המון בירור בנפש שיהיה ברור לו מה כל המרכיבים שיש שם, מה הטבע הפשוט שלו למה הוא נקשר, מה הצורך של הדבר באמת להתקשר, ולפי זה ממה לכרות ברית בעומק נפשו, ואת איזה נקודה להשאיר, אבל לרוב בנ"א זה יהיה מאוד קשה כי זה דקויות של הנפש.
דע.את.מידותיך.הדרכה.מעשית.אש.גאוה_010_מים.דרוח.דאש.תענוג.בכל.תנועה.קלה
בענין איך להתמוצץ טעם ותענוג בכל דבר
שאלה: הרב אמר שיש מי שטבעו להתענג, ויש מי שאין טבעו, וקשה מאוד למצוא תענוג, ולא רק זה אלא ההתעכבות במקום יוצרת ייסורים, אז איך כן אפשר למצוא תענוג למי שזה אינו טבעו, חוץ מהעצות הקודמות שהרב הביא (שזה לא קשור ליסוד המים).
תשובה: מי שזה בטבעו, אז הוא נוטה לשם באופן טבעי. אבל גם מי שזה לא בטבעו, הוא יכול להרגיל את עצמו בהדרגה שכל נקודה הוא חייב לנסות למצוא בה עוד טעם, בשעה שנראה לו שהוא גמר כבר את הענין. עוד נקודה אחת למצוא בה טעם. זה לא יתכן שאי אפשר למצוא עוד טעם, זה וודאי שהוא לא יכול להתעכב כאן ימים רבים, אבל להרגיל את נפשו למעשה בפועל שכל נקודה שהוא רוצה לצאת ממנה, להרגיל שבהכרח יש כאן עוד טעם ולבסוף להתעכב בה עד שהוא ימצא עוד נקודה של טעם. ולאט לאט הנפש מתרגלת שבדבר שהיא כבר הרגישה מיצוי אפ"ה היא מתחברת לעוד נקודה של טעם. ואז היא מתרגלת להתעכב וחוזר חלילה, ולאט לאט הוא יכול להגדיל את זה.
שאלה: יש דברים עיקריים ויש משניים כמו שרואים שיש מצוות ברגלים ויש במח וכו', אז איך אדם יראה שמצוה ברגליים כמו הראש.
תשובה: יש את היחס שדיברנו לעיל בכמה פנים, יחס אחד ראשית כל מצד התפיסה השלמה אז כל פרט בעל מום נקרא בין אם חסר לו רגליים בין אם חסר לו דבר אחר. ויתר על כן לוקחים את הדוגמא של רגליים, נניח שהרגליים פחות חשובים, והעקב מקום שאדם דש בעקביו, אז אם נוריד לו את העקב, כל הקומה כולה לא יכולה לעמוד, אז אפילו שהוא המקום השפל ביותר אבל עליו עומד כל הקומה כולה. זה פרט שעל אף היותו פרט אבל במרכיבי הכלל היחס שלו הרבה יותר גדול מהיחס החשוב שלו כשלעצמו.
שאלה: איך אפשר להבין שכל דבר בפ"ע חשוב כמו כל דבר אחר הרי וודאי שיש יחסיות.
תשובה: זה נקודה עמוקה, ונסביר בלשון קצרה מאוד, יש יחס של בריאה ויש יחס של בורא, היחס של בריאה אז כל דבר יש לו יחס ביחס לכלל כל הנבראים כולם, ביחס שהאדם מתגלה אצלו הבורא, מאן דנפח מדיליה נפח מתוכו נפח, אז הבורא עשה כל פרט, כל פעולה שהבורא עולם פעל זה התגלות של מציאות הבורא בשלמות, לא מצד כל היחס הכולל, אלא עצם כך, מכח זה שיש נפעל אנו יודעים שיש פועל, אז נפעל אני יכול לדעת שיש נפעל בזה שאני רוצה צורת אדם השלם, אז אני יודע שיש בורא, ואני יכול לראות מיתוש קדמך גם שיש בורא עולם, היתוש קדמך מגלה את ההויה של מי שברא באופן שלם.
שאלה: כל פרט לעלייה זה דרך א', ושמגלה בכל פרט את הכל אז הוא בעצם מגלה שאין לאן לעלות כי הכל כאן, זה לא ענין של עלייה, זה ענין שמתענג מעצם ההווה.
תשובה: מה שאתם מחדדים זה נכון מאוד, אבל כיוון שקומת הנפש בנויה בשני חלקים, היא בנויה בהויה מוחלטת ובנויה מנקודה של עלייה, אז בתוך תנועת העלייה, על מנת להתעכב בכל פרט אנו יכולים להשתמש גם בזה, אבל אנו משתמשים בזה ככח מעכב של העלייה על מנת להעמיד את הפרט כשלעצמו, משתמשים בכח למעשה שלא שייך לעלייה על מנת לסדר את העלייה בצורתה הנכונה.
שאלה: אם אדם יתעכב בכל הפרטים הוא ישאר מאחורה בכולל מתי שכולם מתקדמים.
תשובה: מה שאתם מעלים זה נקודה בוודאי מורכבת, א' רוב בנ"א לא ראוי להם להתעכב על כל הפרטים כי הם לא מסוגלים להכיל את כל הפרטים, מי שיכול להכיל את כל הפרטים כמובן שזה לא רוב רובם של בנ"א, רק יש מי שהפרטים סוג אחד, ויש סוג שני. סתם להכיל את כל הפרטים, רוב בנ"א בין כך ובין כך לא יכולים, יש עוד סוגיא נוספת מה שהוזכר שזה מה שאתם מעוררים עכשיו, שגם אם הוא יכול להקיף את כל הפרטים עדיין יש את כל שאר חלקי התורה שצריך שום שכל לדעת היכן להעמיד את נקודת הדבר, האם להתעכב כאן או להמשיך הלאה. אין דרך אחת בעמלה של תורה להגיד ברור כמה זמן צריך להתעכב בכל סוגיא וכמה להמשיך, זה לפי הנפשות...
דע.את.מידותיך.הדרכה.מעשית.אש.גאוה_011_רוח.דרוח.דאש.תכונה.של.עלייה
בענין הצלחה בעבודת ה'
שאלה: אדם שמזהים שהוא ביאוש, שניסה ואין לו יותר כח לנסות, ומציעים לו יש ספר בלבבי משכן אבנה וכו', ואומר "אני כבר ניסיתי, אין לי כבר כח לדברים חדשים", למרות שמזהים אצלם הרבה טוב לב והרבה רצון אמיתי כן שרוצים דברים טובים, מצד שני ניסו הרבה דרכים. מה כן אפשר לעורר אצלם?
תשובה: אם למעשה היו בני אדם שיכולים לכוון את הבני אדם המחפשים בדיוק להיכן להגיע, אז הדרך הרצויה הייתה שאותם בני אדם ילכו להתייעץ עם אלו שיכולים לייעץ להם, מי שנמצא מעל גבי גן המבוכה שיכול לייעץ להם מה היו הטעויות במה שהם עשו, ומכאן ואילך להיכן הם צריכים לילך. אבל הקושי הלמעשה שנמצא בעולם, כמו שהחזו"א אמר שיש בכל ישיבה משגיח אחד למאה בחורים וצריך מאה משגיחים לבחור אחד, המציאות היא שאין מספיק בני אדם בלשון המעטה שיכולים לכוון בני אדם בחיים של עצמם. אז העצה למעשה, כמובן שאדם מצידו צריך לחפש כמה שניתן, אבל העצה למעשה אצל בני אדם, זה להבין שאם הוא יתפלל באמת מעומקא דליבא, באמת מעומקא דליבא, לפניו יתברך שמו שיעזור לו בכל צורה שגלוי לפניו יתברך שמו כיצד ואיך אפשר, הקב"ה כל יכול, אבל להתפלל באמת באמת שהקב"ה יעזור לו, לבסוף הקב"ה יעזור לו, איך וכיצד, שמור לפניו ית"שאלה: אם אדם חושב שהוא ניסה ולא הצליח, הוא צריך להבין דבר אחד ברור, שאם הוא היה מתפלל באמת באמת באמת שהקב"ה יעזור לו, הקב"ה היה עוזר לו. ואם הוא לא הצליח, כמובן שיכול להיות שהוא עשה הרבה טעויות, אבל היא גופא אם הוא היה מתפלל באמת באמת באמת בכוונה טהורה, הקב"ה גם היה עוזר לו על גבי אותם טעויותשובה: אז מכאן ואילך להגיד לבני אדם שיחפש מדריך חרדי, אנשים שיעזרו לו, כמובן שזה לא למעשה, אבל להתפלל באמת, ולא להתייאש שהקב"ה יכול לעזור לו כל ימי חייו, ומצידו בנתיים להשקיע כפי כוחותיו, זו הצורה האמיתית של החיים.
שאלה: ר' זושא כתוב שהלך כמה שנים עם הלב של ההתחלה...המון המון שנים. רציתי לשאול, הרב אמר בתחילה שצריך כח של חידוש, עכשיו הרב אומר משהו אחר, שאדם יעמיד לעצמו שעומד מול אמיתת החיים. זה שני דברים, או שזה הבדל?
תשובה: נחדד את מה שאמרנו, נקודת ההתחלה היא לברר לעצמו שהוא עומד מול אמיתת החיים בשביל שיהיה לו תשוקה לעלות, מי שכבר הגיע למקום שיש לו בכל רגע נקודת חידוש, המחשבה הראשונה היא כבר במידה מסוימת קנויה אצלו בנפש, רק כמובן שתמיד צריך לעורר אותה. הנקודה הראשונה שצריכה להיות ברורה לכל אדם בתחילת דרכו, כל הזמן להעמיד את תכלית החיים באופן מוחלט. ככל שאדם מרומם יותר, לא שהנקודה הזו נעלמת, אלא היא הופכת להיות הרבה יותר קנויה בנפש ונעשית בקל יותר. ואז עיקר נקודת הגילוי נובעת מכח נקודת ההתחדשות המתמדתשובה: ועדיין הוא צריך להיות מכוון תמיד לתכלית באופן מוחלט.
בענין הצורך הנפשי לחידוש
שאלה: אז מה שהרב אמר מקודם שצריך התחדשות, זה באמת לא ...
תשובה: חיצונית?
שאלה: כן.
תשובה: כיוון שסוף כל סוף כל אדם מורכב גם מנשמה וגם מנפש בהמית וגם מגוף של חומר, אז אי אפשר לומר שאדם כמעט ללא יוצא מן הכלל לא צריך מציאות של חידוש בחומר, סוף כל סוף אנו בעלי חומר אז אנו צריכים גם חידוש בחומר. כמובן עוד פעם, איזה סוג וכמה השיעור, זה ישתנה מאדם לאדם לפי עניינו. יש בני אדם שתכונת הנפש שלהם היא לחפש חידוש שאז ממילא בכלל המרכיב של החידוש שלהם הוא יותר חזק בנפש.
שאלה: לגבי החידוש הגשמי, אז דיברנו על ענין של חידושים כמו חדשות, שאדם צריך לשמוע, שהעולם מלא בחידושים וכח החידוש נהרס. מה החילוק בין החידוש הזה של לקרוא עיתון ולשמוע חדשות לחידוש שמדברים עכשיו שהוא קונה חפץ חדש ומרגיש התחדשות, יש חילוק ביניהם, בנפש ודאי רואים שאדם קורא עיתון הוא לא מרגיש שזה התרעננות לעבודת ה' בדרך כלל, אבל שהוא קונה חפץ הוא מרגיש התחדשות, משהו שהועיל לנפש.
תשובה: הדברים שאתם אומרים הם דקים מאד. בעומק ההגדרה הפנימית היא שמכל דבר בבריאה אפשר לקבל חידוש, רק כיוון שכל דבר בבריאה מורכב מטוב ורע, אז צריך להסתכל על כל דבר מה חלקי הטוב שבו ומה חלקי הרע שבו. אדם שקורא עיתון בדר"כ, אז חלקי הרע, החלקים שבחלקי הרע, לא מדברים עכשיו על האיסורים המוחלטים, זה עוד סוגיא לעצמה, אבל נניח שזה יהיה הוודעת ביקורת הרוחנית באמת היא לפי ההתחלה של הלכות לשון הרע וכדומה, אבל למעשה, המורכבות של חלקי הלא טוב שנמצאים שם הם גדולים עד למאד. עכשיו, מה שדובר בשעתו זה דובר שבני אדם במקום לעורר את החידוש הפנימי אז כשהם קוראים עיתון ושומעים חדשות מפלוני אלמוני וכדומה הם גורמים שנקודת החידוש נאבדה להם. כאן מדובר על נקודה לגמרי לגמרי שונה, שעיקר נקודת החידוש חלה בפנימיות, והוא נותן לחלק החיצוני את השיעור של החידוש הראוי לו, ואז הוא צריך לשקול בשום שכל ויישוב דעת מאיפה להוציא את אותה נקודת חידוש, באיזה הלבשה, באיזה צורה המתאימה לו, באופן הנקי ביותר שקיים בתוך האי עלמא.
שאלה: לא התבאר לי בדיוק מה ההבדל.
תשובה: יש כח של חידוש פנימה, אם אדם לא מעורר את נקודת כח החידוש פנימה, והוא מעורר את נקודת החידוש החוצה, אז ממילא נקודת החידוש הפנימית נגזלת לגמרי, ונקודת החידוש החיצונית תופסת את מקומה.
שאלה: זה העיתון.
תשובה: כדוגמא. אבל אם אדם מעורר את נקודת החידוש הפנימית, ובמקביל הוא גם נותן לחלק החיצוני את נקודת החידוש הראוי לו, זה צורה נכונה, באיזה צורה, באיזה שיעור, כאן כבר לא ניכנס לנקודת הנידון.
שאלה: בחלק שהרב דיבר להסתכל על כל הבריאה שמתחדשת, לא הבנתי איך זה מוליד בנפש את הנקודה של העלייה המתמדת, מה הקשר בין ההתחדשות המתמדת לעלייה המתמדת.
תשובה: נסביר מאד ברור. כי הסיבה שאין עלייה מתמדת כי הדבר עומד על עומדו, בשעה שיש לאדם את נקודת החידוש שבבריאה, כל התחלה יוצרת תכונה של עלייה באדם, זה טבע האדם. רק האדם מאבד את נקודת ההתחלה, וכשהוא מאבד את נקודת ההתחלה אז הוא מאבד את נקודת החידוש. אבל אם נקודת החידוש קיימת, לא מדברים הרי באדם שלא רוצה בכלל לעלות, הרי לא בזה אנו עוסקים, אנו מדברים באדם שבעצם יש לו תכונה שהוא רוצה לעלות, אלא מאי, התכונה הזו הולכת ונחלשת, אז כל פעם שהוא מתחיל התחלה חדשה, יש לו תוקף חזק לעלות, כן, אז אנו צריכים להחזיר אותו לנקודת ההתחלה על מנת שהתוקף הזה יהיה בהתגלות:
שאלה: אז הרב רוצה לומר שכל כח של עלייה תלוי בנקודת ההתחלה, אין כח של עלייה בהמשך. יכול להיות חידוש מענין לענין, אבל זה לא בהכרח נקודה של עלייה.
תשובה: נגדיר את מה שאתם אומרים, לכן הגדרנו שיש שני סיבות של עלייה, יש עלייה מכח העקשן יצליח, שאז יש לו תוקף חזק של רצון מתמשך, ויש את העלייה שבנויה על עיקר נקודת החידושאלה: כהגדרה כוללת, אפשר גם את זה לחלק יותר, אבל כהגדרה כוללת, כח העקשן יצליח הוא כח חיצוני בנפש, כח ההתחדשות הוא הכח הפנימי שגורם לנקודת העלייה. עכשיו, לעורר בבן אדם את נקודת העקשנות, זה עבודה, אבל זה דבר מאד קשה, לכן לא הרחבנו בו. יש אנשים שנולדו באמת עם כח עקשנות, רואים את זה בילדותם, לפעמים בילדותם זה מופנה למקומות הלא נכונים, וכשהם גודלים זה מופנה יותר למקומות הנכונים, פעמים יותר פעמים פחות, אבל הם נולדו עם תכונה של עקשנות בנפשאלה: מי שנולד עם כזו תכונה, פחות הסברנו את זה, כי זו התכונה. הזכרנו שזה קיים, אבל לא הרחבנו. אבל לעורר בבן אדם את נקודת ההעקשנות בנפש זה מאד מאד קשה, זה בנוי על התלהבות, זה בנוי על התעוררות. אז אם בעצם יש לו תכונה של עקשנות, רק עוררנו את הנקודה, אז היא תמשיך. אבל בן אדם בעצם שאין לו כח של עקשנות לשום דבר בחיים, אז איך נעמיד לו את העבודה בעיקר על כח של עקשנות בנפש, הוא לא קיים אצלו. אז אם נדבר על זה וננסה לעורר את זה וזה לא יתגלה בנפש כמעט כלום, מעט מזעיר, לכן את עיקר הבנין ניסנו לבנות באופן כזה שמעוררים את נקודת החידוש שבנפשאלה: ונקודת החידוש שבנפש היא גלויה הרבה הרבה יותר אצל רוב בני האדם.
שאלה: איך זה מוליד רצון לעלות?
תשובה: עוד פעם, אנחנו לא מדברים עכשיו בבן אדם שאין לו רצון לעלות, אם היינו מדברים באדם שאין לו רצון לעלות, כל הסוגיא היא שונה. אנו מדברים באדם, פתחנו, שמדובר שיש לו תשוקה לעלות. אלא מאי, התשוקה הזו יש לה הפסקים, על גבי כך... אדם שאין לו רצון לעלות צריך להבין, ישנם בני אדם לפעמים ילדים, ופלוני אומר הילד שלי לא רוצה ללמוד מה אפשר לעשות, מי שאין לו רצון לעלות זה צבת בצבת עשויה, זה מאד מאד קשה. אם יכלנו לשנות את הרצון של אדם יכלנו להביא את המשיח, אי אפשר לשנות רצון בעצם, אפשר לגרות מישהו, לעורר אותו, בכל צורה שלא תהא, אבל מישהו שבעצם לא רוצה, אז מביאים לפעמים נער בגיל הטיפש'עשרה שנקרא שהוא התייאש מעולם הישיבות והוא רוצה לעזוב וללכת לעולם החיצוני, מביאים אותך לפניו, תשכנע אותו להישאר פנימה, הוא לא רוצה, זה לא יעזור שתשכנע אותו, הוא יכול להגיד לך פסוקים, הוא יכול להגיד לך שהוא יודע שבחוץ זה גיהנום ובפנים הוא יקבל גן עדן, ולמעשה היצר שלו רוצה הפוך, אתה לא יכול לשנות לו את הרצון. אנו מדברים על גבי כך שיש רצון, רק הוא נחלש, ולכן אנחנו חוזרים ומעוררים את אותה נקודה, למי שרוצה לעורר את אותה נקודת רצון.
דע.את.מידותיך.הדרכה.מעשית.אש.גאוה_012_אש.דרוח.דאש.פורצת.גבולות
בענין בירור כוחות הנפש על ידי יועץ
שאלה: הרב אמר שכדי להיכנס לעולם הזה צריך לאזן שורש הרע, אבל כדי להכיר שורש הרע ולאזן אותו היא גופא צריך להיכנס לעולם הפנימי, להכיר כוחות הנפש, לחוות, להכיר נקודה זו, וכ"ש לאזנה.
תשובה: נחדד, להכיר את כלל כוחות הנפש זה ההכרח הראשון, על מנת להכיר מהי המידה הרעה בנפשו של האדם, אז אדם שאין לו דעה עצמית, יותר קשה לו, אז מי שיש לו את מי שסובב אותו שיכול לעזור לו אז הוא יכול להגיע לאותו מקום, ואז הוא יכול להתחיל לעבוד על אותו דבר אפילו שאין לו הכרה שלמה בכל כלל קומת נפשו, אם אין לו מי שיעזור לו אז אה"נ אין כאן ברירה על מנת להגיע להכרות אז הוא חייב יותר הכרה ברורה. אבל אליבא דאמת אדם שיש לו יועץ חכם שיסביר לו מהי המידה השורשית הרעה שנמצאת בנפשו, על אף שהוא עצמו לא תופס את עומק נפשו בהיקפה, הוא יכול להתחיל לעבוד ולאזן את אותה נקודה, אפילו שהוא לא קולט את כל ההיקף של מה שקורה, אבל אחרי שהוא ישקיט, הוא יוכל לקלוט הרבה יותר ברור את ההיקף של נפשו מאשר מה שהיה קודם לכן, וממילא לאחר מכן הוא יכנס לדקות כפי שהוזכר.
שאלה: וכמה שהוא יכנס יותר הוא יצטרך לעבוד על אותה נקודה יותר ויותר.
תשובה: כן, זה נכון, אבל נחדד עוד פעם, עיקר מה שהנקודה הזו גורמת חוסר איזון גדול בנפש זה כשהיא נמצאת בתוקפה ברעתה, ואז היא יוצרת חוסר שקט.
...זה מחמת שהוא כ"כ רחוק מעצמו, מי שלא רחוק מעצמו יכול לזהות זאת מאוד מהר. את שורש המידה רעה, מי שלא מכיר אז כל הגלגול שלו כמעט עבר לבטלה, זה מה שאומר הגר"א שאם לא תיקן את המידה הרעה שעד הנה לא תיקן למה לו חיים, מה הכוונה מידה רעה שעדיין לא תיקן, לא רק עוד פרט, אלא בעיקר את שורש המידה הרעה שלו, על מנת כן הוא בא לעולם. וודאי שתורה ומצוות זה התורה שיוצרת מציאות של תבלין ליצה"ר שזה כוחות המידות רעות שנמצא בנפשו של האדם, אבל אדם שלא ברור לו כלל מהי המידה רעה שנמצאת בנפשו אז מה הוא עושה כאן.
שאלה: הנקודה שהרב מדבר, זה הכרה בסיסית כללית של שורש הרע?
תשובה: ככל שיש לאדם מי שעומד לצידו שיכול לבאר לו למעלה מתפיסתו שלו זה יועיל לו. ככל שלא, אז חייב להיות באמת שההכרה בתוך עצמו צריכה לנבוע ממקום יותר ברור, ואם זה נהייה יותר ברור אז בהכרח שהוא הגיע למקום יותר פנימי, אבל עדיין להגיע למקום של מנוחת הנפש ושקט ודקויות, זה הוא לא יגיע לפני שהוא תיקן את המידה רעה, אא"כ יש בנ"א שיש להם תכונת דקות מאוד חזקה בנפש, לפעמים זה בשכל לפעמים זה בנפש, שעל אף כל הרעש הגדול הדקות הזו כן בוקעת, אז זה יחידים, רוב בנ"א לא בנויים באופן הזה.
תיקון מדת הגאוה בכלליות
שאלה: אדם שמידתו השורשית זה גאווה נפולה, למעשה הוא נמצא בין הפטיש לסדן, בהתחלה הוא עושה דברים כדי להיות מכולם, ואז הוא אומר אני גאוותן אני לא יעשה את זה, ואז הוא נופל? לנקודה אמיתית, וכשהיא מוציא אותו כיוון שהמידה שלו זה גאווה אז עוד פעם המציאות שהוא שונה מכולם אז הוא מתגאה.
תשובה: באופן כללי אתם צודקים שיש נקודת סתירה, העצה למעשה היא לעשות דברים שהוא שונה מכולם שבזה כולם מזלזלים בו.
בענין חיי היחיד בתוך חיי הציבור
שאלה: אדם שהגיע לפרטיותו, מצד שני שהוא נמצא בציבור.
תשובה: אדם מתחיל לעסוק בדברים שמתחילים בצינעא, ולאחר שתוקף הדבר בצינעא הגיע לתוקף אמיתי מאוד, אז ההוצאה שלו מהכח לפועל בפרהסיא היא נעשית בהדרגה מאוד מאוד איטית, באיזון בעבודה על הגאווה ההפוכה. מי שיתחיל לעשות זאת בחיצוניות בוודאי שהוא נכנס למקום סכנה מוחלט מעיקרא שלמעלה ממדרגתו.
שאלה: יש מושג של רוב, איך שייך להכריע ע"פ הרוב אם כל אחד ייחודי.
תשובה: אתם שואלים איך אזלי' בתר רוב בדיינים.
שאלה: [לדוג' אם זה] נגד התורה, ובהשקפה.
תשובה: מה שמבואר בדברי רבותינו שבהאי עלמא יש דין של מיעוט ורוב הלך אחר הרוב, כמ"ש בדיינים, ר' אליעזר שמותיה, אבל הגדרת הדבר בעולם העליון ג"כ הולכים אחר לפי רוב, דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה הולך ליתן דין וחשבון, יש ב"ד למטה שדנים מה שקורה למעלה, באותה מידה שכאן דנים לפי רוב גם שם ב"ד של מעלה דנים לפי רוב, אבל בעולם הפנימי העליון, לא מה ששייך כאן בהאי עלמא, וכי הדברים בנויים לפי מהלך של רוב.
בענין מנהיגים
שאלה: [לא ברור מה היה השאלה]
תשובה: ...מה שמבואר בדברי רבותינו שמשה היה כלל כל הנשמות כולם, כדרשת חז"ל הידוע אשה אחת הייתה בארץ מצרים וילדה ששים ריבוא בכרס אחד ומאן הוא משה, כלו', מה שמנהיג בעומק יכול להנהיג כמו שמבואר בדברי רבותינו, הוא יכול להנהיג רק את הנשמות שהוא שורשם והם ענפיהם.
וכאשר מבואר בדברי הגמ' הידועים בב"ק שמעמידים "רועה שאינו הגון", אז צריך להבין שיש ב' סוגים של רועה שאינו הגון. יש רועה שאינו הגון שבעצם אינו ראוי להיות כלל רועה, אלו ראשי הערב רב ששולטים ביד רמה. ויש אופן שהוא אדם אמיתי, אבל בעצם הוא מנהיג את הנשמות שלא שייכים לו, ולכן הוא באמת לא יכול להשיג אותם. שהדור לא זכאי, אם הוא לא זכאי בכלל אז בכלל נותנים להם רועה שאינו הגון מעיקרא, וגם אם הוא יותר זכאי, זה דוגמא הפשוטה, שהקב"ה שם אדם שהוא באמת צדיק, אבל למעשה זה לא השורשים שלו. רבותינו הקדמונים שהיו באים אליהם אנשים אז היו אומרים לו תלך לפלוני אלמוני שלשם אתה שייך בשורשך. אבל למעשה שבנ"א לא מבררים את הדבר, והעולם נמצא במקום של תערובת, אז ההנהגה הנובעת כהנהגה החיצונית שאם יש פלוני ת"ח הוא מנהיג את אותם בנ"א בין אם הם קשורים לו בין אם הם לא קשורים לו, באופן הזה באמת הוא לא משיג אותם, וזה תוצאת מהלך הדברים. ואם העולם נמצא בצורתו הנכונה, אז שהיה דור המדבר יצי"מ אז היה מנהיג אחד שבאמת כל הנשמות היו כלולים בו, אבל לאמח"כ שנעשה ירידת הדורות אז נעשה חלקים, שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמישים. אבל צ"ל שלבסוף יהיה כל אחד איש לשבטו, שבטיך בשעריך, שמים מישהו שבשעריך בשבטו, למה, כי הוא צ"ל שייך לשורשו, וכשנעשה תערובת ואין לנו הכרה בשבטים, ובדקות אין לנו הכרה בעומק הנשמות, אז באמת נעשה מצב מסוים שהפרט מונהג ע"י מישהו שבאמת בכלל לא בהכרח מוכרח להבין אותו. זה עומק הגלות שאנו נמצאים בה.
בענין הכרת אמת
שאלה: מי שמודה על האמת, יכול להגיע לשורשו האמיתי?
תשובה: מה שאתם מעלים זה נקודה נכונה, רק נחדד אותה עוד פעם. שהאדם עובד על אמת, מי קובע מהי האמת? אז כמובן שיש "מדבר שקר תרחק", שבועה שלא יאכל ואכלתי, וכן להיפך, לשעבר להבא, וכו', שם מוגדר מה האמת באופן ברור מאוד. אך שאנו באים להתייחס לאמת היותר פנימית, האמת היותר פנימית, כאן נקודת הוויכוח מהי האמת הפנימית. ובעומק בשביל להגיע לאמת פנימית, אדם צריך שני חלקים. צריך לאמת את האמת הזו מכח כל מה שנמצא סביבותיו בחוץ, ולהוציא מכוחו את האמת הפנימית שתתאים למה שנמצא בחוץ ולהחדירה. מי שעובד להכיר את האמת רק מבחוץ אז הוא לא מגיע לאמת שלו, דיין שדן דין אמת לאמיתו ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות, והאמת באמת משתנה, לזה יש אמת אחת ולזה יש אמת שניה, לא מדברים באמת בפועל, [אלא] באמת הפנימית שבדבר לפי שורשו וחלקו. אז היא גופא להגיע למה נקודת האמת בתוכו הוא חייב לחצוב את תוך תוכו כדי להגיע לאמת שלו.
בענין ואל יבוש מפני מלעיגים
שאלה: יש דבר שבולט לחוץ בייחודיות, יש משפט כזה מה שבולט משייפים אותו, העולם עצמו יש הרבה הנהגה שככה קיבלנו מרבותינו שכלפי החיצוניות תהיה כמו כולם, הצנע לכת, עכשיו האם זה באמת נכון שאדם מגלה יחודית לא יוצא לפועל שלא יהיה שונה ומיוחד, או ברגע שבטוח אז מה אכפת לי מה אומרים.
תשובה: זה שאלה כללית מתי נאמר ואל יבוש מפני המלעיגים עליו. זה שאלה רחבה שיכול להיות לה כמה וכמה פנים שמבוארים בדברי רבותינו, יש אופנים שאדם נמצא בסביבותיו שמלעיגים עליו ומתריסים בו, אז ההבנה הפשוטה אל יבוש וכו' שלא יעשה את הדבר ויוציא אותו מהכח לפועל אלא יעשה אותו מהכח לפועל רק בהעלם ולא בגילוי. אבל זה דבר מאוד מאוד דק בקומת נפשו של האדם. יש בנ"א שאם הם יעשו את הדברים בצנעה אז אין להם תוקף, ועי"כ הם יפלו. כל התוקף שלהם, זה שהם עושים את הדבר גם בפרהסיא ואינם מתפעלים. אז אדם כזה השיעור לו באופן שונה. אדם שיכול לעשות את הדברים בצינעא, ואין לו שום צורך להוציאם מהכח לפועל בפרהסיא, וכלפי הפרהסיא שבדבר הוא באמת יכול להעלים את הדבר, אז סתם על דרך כלל מידה טובה להעלים, אא"כ יש צורך לצורך זיכוי הרבים שגם זה דק שהוא לא נופל בעצמו לנגיעות. לפעמים האדם נמצא במדרגה שהוא רוצה לעשות זאת בחוץ אבל למעשה יש לו עולם של... הוא בני ביתו משפחתו שיסבלו ממה שהוא הולך לעשות, וזה חלק ממרכיבי החיים. השאלות הללו מורכבות עד למאוד מאוד איפה השיעור שהאדם עושה את הדברים בהעלם בהסתר, ובאיזה אופן הוא מוציאם לפועל, הן מצד התועלת שלו, הן מצד הנזק שלו, הן מצד היחס של מה שנמצא בחוץ, הן מצד היחס של סביבותיו. זה מאוד מאוד מאוד מורכב.
שאלה: מי שזה שורשו, יותר קל לו לגעת ביחודיות שלו?
תשובה: לגעת בנקודה של מה שמתאים לו, כן. אבל יכול להיות שיש לו הרבה מאוד חלקים אחרים בנפש שעוטפים אותו ומעכבים עליו מפנים וזוויות שונות. אתה יכול לראות כאלה בנ"א אפילו שאינם שומרי תורה ומצוות שיש להם את התכונה הזאת, ויש להם מעכבים לגמרי אחרים בנפש שיוצרים העלם לא קטן פחות מההעלם הזה.
שאלה: לא הבנתי אתה ההגדרה, זה תנועה מיוחדת באדם שכל תנועתו שונה גם ברע גם בטוב?
תשובה: זה כלומר שכל תנועה נובעת מהעצמו שלו, ותנועה שנובעת מהעצמו שלו היא בהכרח שונה. ברע על דרך כלל זה לא נובע מהעצמו המוחלט, אבל עדיין יש לו את חלקו הרע הפרטי שלו.

דע.את.מידותיך.הדרכה.מעשית.אש.גאוה_013_עפר.דאש.דאש.כח.הביטול.כשורש.לעלייה
בענין קנאת סופרים תרבה חכמה
שאלה: גבי "קנאת סופרים תרבה חכמה", קצת לא ברור הנקודה, יש אופן שאפשר להסתכל על כך שהוא רואה אדם גדול ממנו עושה הנהגות מסוימות ופותח לו מושגים חדשים שאפשר לעשות ככה, אז ממילא גם הוא יכול, דבר כזה אני לא רואה את נקודת החסרון. אם זה מצד שהוא אומר שהוא מתייחס על זה בעין רעה למה יש לו, אז מובן היטב, אבל מצד מושגים חדשים, יש יהודי גדול שעושה ככה.
תשובה: הדבר מורכב מטוב ורע מעורבים זה בזה. כמובן ש"קנאת סופרים תרבה חכמה" נאמר בסוגיא בב"ב כלפי נקודת המעלה, אבל לא כתוב שזה נקי. ככל דבר בבריאה דידן, טוב ורע מעורבים.
שאלה: אבל א"כ מהיכן יקבל האדם מושגים שמעבר למדרגתו?
תשובה: נגדיר עוד פעם, אין כוונת הדבר שאדם מיד שואף ומגיע לנקודה העליונה, הוא משתמש למטה בנקודות התחתונות קודם לכן. אבל, לכן הזכרנו, האי התעסקות עם בנ"א באה בהדרגה, אז אם הוא מחליט דבר ראשון לא להתעסק עם בנ"א שעליהם מתקיים "קנאת סופרים תרבה חכמה" אז הוא לא פועל באופן הנכון. דבר ראשון, שיפסיק לדבר על בנ"א שלא מתקיים בהם "קנאת סופרים תרבה חכמה", אז נשאר לו מספיק זמן ושנים קודם לקיים בעצמו "קנאת סופרים תרבה חכמה". לאחר מכן הוא צריך גם להגיע לשלב שההשגות שלו בנויות לפי עצמו ולא לפי זולתו.
שאלה: א"כ מהי ההבנה בקנאת רחל על לאה.
תשובה: ראשית אתם שואלים שאלות על אמותינו, אז ודאי שהשאלות חוזרים לנקודת קושי בדבר. אבל מבואר בחז"ל ש"ותקנא רחל באחותה", זה היה קנאה גמורה דתיקון, או שגם היה בה גם צד מסוים, "ויחר אף יעקב ברחל". היה כאן צדדים מסוימים לכאן וצדדים מסוימים לכאן, באיזו שהיא נקודה. ודאי שא"א לדבר על אמותינו הקדושות, אבל בערכנו שלנו כמובן שהנקודה אינה שלמה. בלשון ברורה, גם אם נדבר על אמותינו, ואין לנו שום השגה, אז כוונת הדבר שגם אצל רחל היה סולם מתתא לעילא, וזה לא היה אחריתה של מדרגת רחל.
בענין צדיקים שרואים רע באחרים
שאלה: כתוב על רב'ה מסוים שהקב"ה לקח לו את הכח לראות את הרע. למה בעצם אדם גדול כזה היה צריך לו את הכח לראות את הרע, רואים שהצדיקים השתמשו בזה, להוכיח לקרב וכו'.
תשובה: באופן כללי מאד מה שאתם אומרים, זה תלוי בשורשים. מי שהשורש שלו הוא באופן של יצחק, אז יש לו יותר את אותו נקודת נידון שאם אומרים. מי שהשורש שלו הוא בבחינת אברהם, אברהם אוהבי, אז הנקודה הזו צריכה להיות יותר מוקטנת. א"א להביא ראיה מחכם אחד לחכם שני, זה כל אחד לפי שורש עבודתו.
בענין סיפורי צדיקים
שאלה: בסיפורי צדיקים מספרים עם שם של הרב שמספר עליו.
תשובה: צריך להבין שסיפורי צדיקים על דרך כלל זה תחילת מדרגתו של האדם. מי שכל החיים שלו בונה על סיפורי צדיקים, אז הוא לעולם לא אני. אם זה מביא אותו לידי נקודת התחלה, אם לפעמים הוא משתמש בזה כנקודת התעוררות, תינח. אבל אם הכל בנוי באופן הזה, אז הוא לא אני.
בענין דיבור על נקודות שליליים עם האשה על עניני הילדים שבבית
שאלה: לדבר עם אשתו ביחס לילדים, זה ודאי נצרך, אחד שיש לו שתים עשרה שלש עשרה ארבע עשרה ילדים הוא כל היום מדבר על הילדים.
תשובה: אתם מעוררים נקודה קשה. בא נגדיר ראשית כל את נקודת הדבר. פעמים רבות הרי יש אהבה, אהבת אב אהבת אם לילדים. אבל הרבה פעמים האהבה הזו נמצאת יותר באתכסיא ופחות נמצאת באתגליא. ראשית כל עצם כך שבן אדם מדבר על ילדיו, צריך שהוא ירגיש סתירה בנפש. אם כבר הוא הגיע לידי מצב שהדיבור על ילדיו הופך להיות נקודה טבעית, ויתר על כן לפעמים יש כעס ומרמור וכדומה, והדיבור מגלה את הכעס ואת המרמור, אז אנו נמצאים במצב של נפש שהאהבה הולכת ומתכסה ומתכסה, וכל הדיבור הופך להיות בנקודה כזו של נקודת השלילה שבדבר. הצורה הראשונה ראשית כל זה לעורר את האהבה באתגליא, הן ביחס למה שדובר עכשיו, והן כרוחב היקף הרבה יותר גדול, מחמת שזה צורת החיים האמיתית מול הילדים באתגליא כלפיהם. אבל שיהיה אצל ההורים הכח של האהבה באתגליא. זה שלב ראשון בשביל להגיע לשלב הבא. אחרי שיש כח אהבה באתגליא, אז גם כאשר האדם נוגע בנקודות של ילדים שהם אינם מתוקנות וחייבים לגעת בהם בשיעור מסוים, אבל עדיין צריך לדעת שיש כללי לשון הרע גם ביחס לילדים, הרבה פעמים זה נשכח, כי זה נראה לבן אדם שהוא בעל הבית על בני ביתו. אבל, גם שם, הרי יש כאן שאלה מאד מאד יסודית, כאשר האדם מסתכל על ילד ודן, אז הרבה פעמים כיוון שההורים נמצאים בתוך הבית ועסוקים לפטור בעיות, אז כל נקודות הנידון ויתר על כן כל נקודות ההסתכלות עוסקות תמיד בנקודות השלילה שצריך לטפל. אבל הצורה האמיתית שגם האדם צריך להסתכל על ילדיו ולראות אותם לעולם במבט כולל ורחב. אי אפשר לא לראות את החסרונות והוא צריך לטפל בהם, אבל אי אפשר רק לראות את החסרונות. כל פעם, או לפחות ברוב הפעמים המוחלט שהוא עוסק בחסרונות, להביט על הדברים בהיקף השלם שלהם, ובתוך זה לראות את נקודת החסרון שבדבר. כמו שאת עצמו הוא לא היה רוצה לראות רק בנקודות שלילה, על אף שיש כאלה שנפולים בתוך עצמם למקום הזה, אבל אדם בריא בנפשו לא רוצה לראות את עצמו בכזו צורה. אז גם את בני ביתו הוא לא יכול לראות בכזו צורה. הוא צריך לחשוב גם לפעמים מחשבה פשוטה: מה היה קורה אם הילד היה נכנס לחדר ההורים והיה שומע בדיוק את מה שהם מדברים, ומדברים את כל החסרונות שיש לו, איך היה צורת פני הדברים? אם הם באמת מדברים את כל המעלות שיש לו, וגם דנים עכשיו על נקודת החסרון, מצד גופו של ענין זה גם ראוי כי הרי אם מתייחסים רק לחסרון לא מקבלים היקף נכון. אז בגילוי האהבה, והסתכלות על היקף נקודות המעלות, והעמדת החסרון ביחס לנקודות הכלליות, עם תפלה וכו', שם עוד יש מקום שזה יכול לבוא מנקודה מתוקנת. אבל זה צריך להבין, שלפעמים ההורים כ"כ טרודים כמו שאתם אומרים, שהם לא מדברים לא בינם לבין עצמם ביחס אליהם, אלא הכל עוסק ביחס לילדים, ובדר"כ בית מהסוג הזה הופך להיות בית אבוד. אם אין להורים זמן להתעסק בעניינים הפרטיים שלהם ביניהם, אז בין כך ובין כך המצב נפול. וגם זה כמובן א"א לתת הוראה ברורה, אבל המכוון צריך להיות שיהיה קשר עצמי בין ההורים כמציאות לעצמם, קשר ביחס לילדים. ואפשר לקבוע זמנים שלא מדברים על הילדים, ויתר על כן אפשר לקבוע זמנים מוגדרים מתי מדברים על הילדים, אא"כ יש נקודת יוצא דופן. יש בתים שמרוב שהחינוך ילדים ב"ה עוברים עוד סדנאות ועוד הרצאות ועוד קורסים, זה הופך להיות שהנידון של חינוך ילדים הפך להיות כל השיג ושיח של מציאות הבית. זה צריך להיות לזה שיעור, גבול, ככל דבר, ולהבין עוד פעם, כפי כל החלקים שהוזכרו.
בענין הסתכלות בחסרונות ובמעלות של אחרים
שאלה: [האם יש] להסתכל על בני אדם אחרים על מנת ללמוד ולקלוט בנפש סדר מדרגות?
תשובה: אתם מדברים מצד המעלה, או מצד החסרון, או מצד שניהם? אם אין לו עין טובה מאד לזולתו, בודאי שזה הרבה הרבה יותר מסוכן. גם אם יש לו עין טובה לזולתו, עד"כ הדרך היא שבאותו חלק שהוא עצמו לא מתוקן והוא כן מסתכל בין כך ובין כך, אז שיעשה את זה. אבל אם הוא כבר מתוקן, אז שלא ירד לאותו מקום.
שאלה: ואם זה מעלות עליונות, ז"א מצד אחד זה מעורר בו שאיפה לעורר במעלות עליונות, אבל זה לא מוריד אותו, ומצד שני זה כן הסתכלות בזולת.
תשובה: חוזר למה שדובר לעיל, שעל דרך כלל אדם לא מתוקן בשלמות שהוא לא מסתכל על זולתו, זה החלק הדק ביותר שהוא מסתכל על זולתו, אז אם הוא לא תיקן את כל הקומה אז החלק הזה בודאי לא במדרגתו להסתכל.
שאלה: אז הסתכלות במעלות זה רק בספה"ק ולא בבנ"א?
תשובה: אני אומר עוד פעם, גם הסתכלות בבנ"א כיוון שהאדם עצמו לא מתוקן והוא בין כך ובין כך מסתכל בזולתו, אז לפחות שיגדיר זאת למקומות העליונים ולא על הצדדים השפלים. אם הוא כבר נהיה מופשט, אז הוא כבר לא צריך להסתכל גם בזה.
שאלה: נח צדיק היה בדורותיו, הוא הסתכל על הרשעים ואמר כזה אני לא רוצה להיות וזה מה שהעלהו. אז זה טוב לשלב ראשון, או לא טוב בכלל?
תשובה: לשלב ראשון זה כן טוב, אבל להישאר שם ככל מדרגות לא נשארים במדרגה התחתונה. רוב בני אדם הם לא ברי השגה כלל כדי לבדוק את רוב נקודות הנידון שעליהם הם בונים את החיים שלהם, אין לו את הכח להתחיל לבדוק מהתחלה. רוב בנ"א דנים מנקודות שאין להם כח הכרעה בכלל, והיא גופא על זה נאמר עשה לך רב, ומי הרב שלך, אז היא גופא הוא לא מסוגל להכריע, אז כל מה שנשאר לו זה אמונה ותפלה לקב"ה, אבל הוא לא בר דעת להכריע. הוא לא בר דעת להכריע על רוב השאלות ששנויות במחלוקות, רוב בנ"א הם בכלל לא ברי הכי להכריע. זה כמו שילד מתחיל לדון במחלוקת ר' חיים ור' שמעון, והוא לא מבין לא את ר' חיים ולא את ר' שמעון, רוב בנ"א עוסקים בדברים שהרבה מעבר לתפיסת ההשגה שלהם.
בענין רב שנראה לתלמידיו כטועה
שאלה: אדם שיש לו רב מסוים, ורב זה שייך לפלג מסוים ועכשיו נהיה שני צדדים, אז למה הוא צריך להיכנס לענין ולחזק את הצד שלו, הוא מקבל את זה בגלל שזה רבו, ולא שהוא בדק שזה האמת והוא הגיע לדרגה שהוא יכול יחליט שזה האמת, כך הוא גדל וזה הקהילה שלו וזה הרב שלו.
תשובה: אתם שואלים את אחד השאלות הכי קשות שישנם, כבר דובר על זה כמה פעמים. ר' יוחנן כהן גדול נעשה צדוקי לאחר שמונים שנה - מה חשבו תלמידיו של ר' יוחנן כהן גדול? כנראה היה שם שני סוגי בנ"א, חלק אמרו שאסור להרהר אחר רבו, חלק אמרו הרי למעשה הוא נעשה צדוקי. אז מה עושים...?
שאלה: שם זה ברור.
תשובה: לא, אסור להרהר, אומרים לך על שמאל שהוא ימין.
שאלה: "דברי הרב דברי התלמיד מי שומעין".
תשובה: היא גופא, אבל זה הויכוח, האם הוא צדוקי, או שאולי הם לא משיגים ואומר לך על שמאל שהוא ימין וימין שהוא שמאל, שמע לו.
...נביא, שיש נביא שקר, אז נתן לך אות מופת, ואינו מתקיים.... יש לנו גדרים. אבל הוראת חכם, בפרט בדברים שהם לא ש"ע להדיא, בן אדם לא יכול לדעת באמת איפה הגבול של האמונת חכמים ואיפה הגבול של אותו דבר שמכאן ואילך רבו באמת הוא ניצוץ שנעשה צדוקי. התשובה האמיתית לכל השאלות האלה, שזה עומק נקודת הספק של הבריאה של קליפת עמלק. ועל זה חל תמיד תפלה בעומק הנפש של האדם, שהוא בוכה לקב"ה שתמיד הוא יזכה לאמת. אדם לא יכול להכריע למעשה אם רבו טועה, אם הוא יכול להכריע אם רבו טועה אז בעצם הוא הגיע למדרגת רבו. ואם כל אחד יכריע אם רבו טועה, אז אין לך עשה לך רב, כל הבריאה כולה מתבטלת. אלא מאי, אבל אולי באמת הוא טועה. היסוד שאומר ר' חיים כידוע שהרשב"א בודאי במקום אחד טעה, אבל אין לנו את הדעת לדעת איפה הרשב"א, כל אחד יכול לומר אז אולי כאן. אנו לא יכולים לדעת איפה אז כל מקום בעינינו דברי הרשב"א הם דברים מוחלטים, וכי לא יתכן שהרשב"א טעה, הרי גם אמוראים חזרו בהם, אז בודאי שיכול להיות שיש נקודת טעות. אלא מאי, אדם בוכה לפניו ית"ש כסדר, הוא יודע שבודאי אין כאן אמת שבהכרח תמשיך להיות אמת תמיד ויכול להיות שח"ו יש נקודת שבירה בבריאה, כמו שהיה במשך כל הדורות כולם, הוא מצד עצמו אין לו כח להכריע, והוא בוכה לפניו ית"ש שיכוון אותו לאמת. מי שיבכה באמת באמת באמת, הקב"ה יכוון אותו לאמת. איך? הקב"ה יש לו מספיק דרכים, אבל, מי שלא מבקש באמת את האמת, והוא ממשיך אחרי דרכו, יתכן שמן שמיא, כמ"ש הגמ' הידוע בב"ק, שמטים אותו, שמים רועה שאינו נאמן, ראש העדר, ועי"כ הוא נופל וכולם נופלים אחריו, כמו שאומרים רבותינו. אבל עוד פעם, מי שמבקש את האמת באמת, ותמיד מסתפק שמא הוא טועה, ובוכה לפניו ית"ש שיכוון אותו לאמת באמת, בהכרח הקב"ה יעזור לו להגיע לאמת. וכל מי שבטוח בדרכו, רוב פעמים הוא באמת נופל.
שאלה: אני למשל רוצה להסביר לבני ביתי שזה לא טוב לדבר על אותם נושאים שאמרו עכשיו, עכשיו הם מביאים מפלוני ואלמוני שהם אוחזים זאת בתור מצוה, עד היום ידעתי שהדרך הכי פשוטה להסביר שפלוני ואלמוני טועים, אבל לצורך זה אני צריך לדבר עליהם ולהשפיל אותם.
תשובה: השאלות שאתם שואלים הם נקודות קשות עד למאד בדור דידן שאנו נמצאים. הצורה היותר ראויה עד כמה שניתן היא להעמיד את זה באופן כזה, שודאי הדרך היותר אמיתית היא שונה.
שאלה: סיפור בשבח הצדיקים לא באופן של קנאה, אלא באופן שזה נותן לי תקוה וחיבור לאותה מדרגה?
תשובה: זה הפשטה מהצדיק לבין המדרגה, זה גופא מה שהוזכר, להפשיט את הדברים, ולא לצרפם אהדדי.
דע.את.מידותיך.הדרכה.מעשית.אש.גאוה_014_מים.דאש.דאש.התענוג.ככח.עלייה
בענין מה שלבו חפץ
שאלה: מה [עם הגדר של] לומד היכן ש"לבו חפץ"?
תשובה: זה בזמן נקודת האמצע, זה ה"מ שהלב שלו טהור, כי אם לא, אז הוא בכלל יכול להגיע לנקודות מאוד מאוד רחוקות. בתחילת דרכו ממש משתמשים בזה ג"כ.
איך לחנך הילדים ליראת שמים בדורינו לקבלת עול ותענוג ברוחניות
שאלה: גירסא דינקותא בר שית בר שבע, אם כל הדור הפוך איך אפשר להנחיל זאת בגיל שבע שמונה? יש כאלו שלא יבינו מה רוצים מהם.
תשובה: להפקיע את כל הריח המתירני שקיים מול כל נקודת הטעם אתה לא יכול, כי הילד או הילדה מסתובבים היכן שהם מסתובבים בכל המסגרות הקיימות, אבל מאידך הם גם צריכים לשמוע במקביל לשפע של הטעמים שנמצא, אני מדגיש במקביל כי מי שינסה לעצור זאת בדור דידן באופן קיצוני זה לא יעזור לו כי המסגרות שהוא נמצא יתנו את זה ואז האדם נכנס לסתירה בלתי אפשרית בחיים, אבל במקביל לזה צריך להעמיד נקודת יר"ש פשוטה ביותר, יש דין ויש דיין, ויש מי שברא את האדם, ויש מי שעתיד לחזור וליתן דין וחשבון. את האמת הכי פשוטה שהייתה ידועה בכל הדורות כולם גם לילדים הקטנים.
שאלה: הבחירה לא האם להתענג, אלא האם מגשמיות או רוחניות?
תשובה: זה לא הבחירה עד"כ בשלב הראשון, בשלב מסוים יש כזו בחירה. אבל בשלב הראשון לעין הרואה, לא זו הבחירה שלו, הוא עוד לא מכיר תענוג ברוחניות שהוא יכול לדעת מהו תענוג ברוחניות, בחלק גדול מהמקרים.
שאלה: הרב אמר שרק עם השלב השני אפשר לאבד השקיעות ברגע, איך השלב הג' מקנה לו את השקיעות?
תשובה: השלב הג' מקנה לו את האופן הזה שהוא עוסק בד"ת בין כשיש טעם ובין כשאין טעם, ובעומק סיבת ההתעסקות בד"ת היא לא רק מחמת סיבת הטעם, אלא אפילו לאחר שהוא מיצה דבר בכל טעמו הוא עדיין מחובר, אז גם אם כביכול יטלו ממנו את נקודת הטעם אז החיבור שלו לד"ת כבר קנה קביעא וקיימא מכח המדרגה הג', יכול להיות שבשיעור הזמן הוא עדיין לא במדרגה לעסוק כולו רק באופן הזה, אבל לא הכל בנוי על נקודת השלא לשמה שבנפש, אלא נקודת הלשמה שבנפש יש לה ג"כ קביעא וקיימא באחוז לא קטן.
שאלה: העבודה של יראת העונש בדורנו....
תשובה: לכאורה לא זו ההגדרה בכלל, מה שאתם אומרים זה סברא נפוצה עד למאוד, ההגדרה היא שכנגד היראת העונש החזקה צריך שיהיה כח של אהבה וכח של תענוג גדול מאוד מאוד מאוד, אבל להקטין עכשיו את היראה, אלא להגדיל מאוד את הצד השני. ההקטנה של היראה יוצרת בעצם את התוצאה הברורה שאנו רואים לנגד עינינו שאין יראת שמים.
שאלה: אדם שעשה השלב הראשון, קבלת עו"ש, האם אפשר עכשיו להתענג כמה שיכול, או שצריך תמיד איזון?
תשובה: בוא נגדיר מה הרצוי ומה יותר קרוב למציאות למעשה. אם היינו מדברים מצד הרצוי שבדבר אז בוודאי שהגדרת הדבר שהיחס של התענוג צריך להיות יחסי ליחס של הקבלת עול מלכות שמים דיליה. אבל אם אנו מדברים בין הרצוי למצוי, אז אם נעמיד את האופן הזה שבדבר, אז כנגד כל הרוחות זרות שנמצאות בעולם אם האדם יהיה לו תענוג רק ביחס לעול מלכות שמים שיש לו אז כמה תענוג יהיה לו, לכן בלית ברירה לא העמדנו את הנקודה שאמרתם, ונתנו כביכול דרור לנקודת שיעור התענוג שבנפש, לא מחמת שבעצם זה הדרך הנכונה והשלמה, אבל עוד פעם, אם נמתין לשיעור של המלכות שמים ביחס לתענוג אז כמות התענוג ברוחניות תהיה מאוד מאוד מועטת, כי רמת היראת שמים היא לא גבוהה עד"כ, והכח של התענוג שנמצא בחוץ יהיה באין ערוך, ואז חזרנו עוד פעם לנקודת הקושי.
שאלה: אחרי זה שלומד לשמה אחרי הוא יחזור אח"כ שלא לשמה, מאי נפק"מ אם קודם או אח"כ.
תשובה: הנפק"מ מה המכוון שבדבר, אם תחילת הדבר מתחיל ממה שהוא מחפש שלא לשמה אז המכוון הוא שלא לשמה, הוא מחפש את התענוג, האי הוא גם טורח לשמה, פעמים זה לשמה, לפעמים זה יראת העונש, כמה לשמה יש ה' יודע. אבל אם המכוון לאחר שהוא הגיע לנקודת התענוג ללמוד את הדבר לא מצד נקודת הטעם בכלל, אז המכוון כאן הוא נקודת הלשמה.
שאלה: וכי הוא שוכח מזה שיחזור התענוג?
תשובה: לא, התענוג שיגיע אינו שווה בערכו לחזור ולעמול על הדברים מתחילתם, לא שלא יהיה בכלל שלא לשמה כמו ששאלו, ודאי שישאר תמיד שלא לשמה, אבל למעשה האם זה שווה לו עכשיו להתעסק בדבר או שהוא מעדיף להתחיל סוגיא חדשה שימצא בה טעם, לדידיה עדיף להתחיל סוגיא חדשה, כל אחד מכיר את זה, סוף הסוגיא לחזור עליה מתחלה זה קשיא עתיקתא מחדתא כלשון חז"ל הידוע.
מיצוץ טעם בלימוד בקיאות
שאלה: למה רק עיון, גם בבקיאות אפשר למצוא זאת, לחזור ולחזור, זה בחינה של לשמה.
תשובה: שדיברנו בעיון דיברנו על מיצוי נקודת הטעם, בבקיאות אי אפשר למצות נקודת טעם, אפשר לילך ללשמה אחרי כן אבל בלי שמיצה את נקודת הטעם.
...לא שוללים, רק אומרים זה לא הצורה המובנית באופן שהוא השלים את השלא לשמה, הוא לא השלים בבקיאות את השלא לשמה. ממילא גם הלשמה הוא לא גמור כי לא היה מיצוי גמור של השלא לשמה.
מיצוץ טעם בעבודת ה'
שאלה: במדרגות בעבודת ה', ג"כ צריך למצות את הטעם במדרגה זו ולא לעלות?
תשובה: נחדד, כאשר האדם עובד על דבר אין מושג שהאדם השלים את העבודה בדבר מסוים, אין שלמות בשום דבר בבריאה, אלא מאי, או שהאדם עוזב את המדרגה שבה עוסק כי לפי שיעור שכלו ותוקף דעתו הוא מבין שהחיים קצרים וסכ"ס צריך להמשיך לנקודה הבאה, וביחס הכולל הוא הגיע לאיזון מסוים וראוי להמשיך הלאה, או שהוא מיצה את הטעם. בערכין דידן, הוא מיצה את הטעם, ואפילו אחרי שהוא מיצה את הטעם הוא ממשיך את העבודה באותה נקודה זמן מסוים לצורך הזדככות בלי טעם.
לשמה ושלא לשמה בדורינו
שאלה: זה [שלילת מציאות טעם שבכל דבר] גם הגדרה של לשמה במדרגה הזו?
תשובה: בערכין דידן כן. אם הגדרנו את השלא לשמה בערך דידן כטעם, אז הלשמה שבדבר הוא שלילת הטעם.
שאלה: היה סיפור שאברך בא לסטייפלר ורצה לעזוב את הכולל שאשתו עבדה וללמוד וללמוד, והסטייפלר אמר לו גאווה, אתה רוצה להיות משהו. רואים שאדם רוצה לעשות לשמה והסטייפלר אמר לו גאווה...רואים שלא תמיד זה לשמה.
תשובה: וודאי שלא תמיד. בשביל זה צריך להיות הסטייפלר להחליט בכהרף עין מי זה.
שאלה: "מאור שבה" בכל שלא לשמה, למה אין.
תשובה: עוד פעם, אתם חוזרים לשאלה הקודמת. "מאור שבה" זה שאלה היקפית, אי אפשר להיכנס עכשיו לסוגיא של מאור, מאור זה שאלה היקפית על כלל כל החיים כולם לא קשור מצד הנקודות שאנו מדברים עכשיו, למה כל בנ"א המאור שבה לא מתגלה.
תשובה: מאור היא מדרגה שכוללת את כל המדרגות כולם שלמעלה מכל המדרגות, והיא צריכה להאיר בכל המדרגות כולם שמחזירם למוטב, אז בכל מדרגה לא נפק"מ למה בני אדם עוסקים בתורה שנאמר, לא ניכנס עכשיו לאיזה סיבה, אבל ב"ה עוסקים עשרות אלפים ומאות אלפים בתורה ולמה לא מתגלה אצלם המאור שבה מחזירם למוטב, זו שאלה עצומה, אך היא לא קשורה לכל הסוגיא דידן.
מיצוץ טעם במצוות ובתפילה ובעבודת ה'
שאלה: הרב העמיד בכוונה כל נקודת הנידון על התורה. ביחס למצוות, לתפלה, ועבודה, זה גם פועל באותם שלבים ואותו דרך?
תשובה: הזכרנו את התפלה והעבודה בלשון קצרה, ונסביר למה העמדנו זאת בעיקר על תורה, כי אם באים לצייר היכן נמצא עיקר נקודת הטעם שבדבר, אי אפשר לבנות חיים שהטעם במצוות יהיה כל החיים כולם, המצוות שמזדמנות מזמן לזמן, ואפילו מצוות שנמצאות בכל יום שאדם מקיימם, אז אי אפשר לבנות שכל החיים יהיו בנויים על טעם של מצוות, זה דבר לא יתכן. אלא מאי, ודאי שחביבא מצוה בשעתא שצריך שיהיה לו זמן של תענוג, אבל שבאנו להעמיד בנין של חיים שבנוי על רוחב של תענוג, אז הזכרנו בהבלעה, בקצרה, את התפלה, ואת נקודת המצוות, ושאר כל חלקי העבודה. אבל מה שיהיה טעם בכל רגע ורגע, אין דרך אמיתית שלימה רק אם האדם בונה את זה על מציאות של תורה. ודאי שיש יחידים ששייכים לעמוד התפלה, ובזה הם עוסקים רוב ימיהם, שזה לא עיקר דרך רבותינו, והיו כאלו בוודאי במשך הדורות כולם, ואצלם החיים היו בנויים על טעם של תפלה. אבל אם באנו בדרך הראויה לכלל, וכמעט ללא יוצא מן הכלל, על מה אפשר להעמיד נקודה של תענוג – על תורה. ודאי שמי שזך הוא נמצא במקום של קרבת ה' חושית אז התענוג שלו מגיע ממקום.. אבל זה גם רחוק מרוב בנ"א, ולכן על זה לא העמדנו את נקודת הדבר, התענוג בעיקר לאיש ולא לאשה, שבפניהם עכשיו אנו מדברים, בנוי על יסוד של תענוג מבוקר ועד לילה בעסק עמלה של תורה.
שני עיקר כוחות הנפולים לרוב בנ"א – גאוה (אש) או תאוה (מים)
שאלה: הרב אמר שמניע הכל זה מים, אז למה זה מקיף את כולם, וכי כולם יסוד המים?
תשובה: לא כולם יסוד המים, רק הנקודה שמניעה כל דבר לפעול. למשל אם יש לאדם יסוד האש נפול, ועיקר הכח שלו הוא כעס ולא גאווה, אז מה יניע אותו כל הזמן, הכעס לא מניע כל הזמן. אם נקח את יסוד העפר שבדבר, ויש לו עצלות ועצבות, זה העדר הנאה. אם ניקח רוח דברים בטלים וכדומה, אז זה רק תנועה מסוימת לאותו דבר. התנועה הנפולה אצל חלק גדול מבנ"א היא תאווה, ואצל חלק נוסף זה גאווה, זה בעצם שני שורשי הכוחות המניעים את רוב בנ"א מהנקודה הנפולה, רוב, כן, לא מדגישים הכל. רוב בנ"א מה הסיבות שהם פועלים פעולות מצד הנקודה הנפולה שבנפש, או גאווה או תאווה. זה שני הכוחות הנפולים.
בענין חינוך לקבלת עול בדורינו
שאלה: מה המניע של קבלת עול?
תשובה: קבלת עול זה גופא המניע. בקבלת עול גופא אתה יכול לחלק את השלא לשמה ולשמה בקבלת עול, בשלא לשמה זה יהיה רצועה להלקאה, כן, מקל.
שאלה: אם הוא לא מפחד מזה?
תשובה: אז יש לו עבודה ליצור יראה.
...זה כל מה שדובר באמת בהרחבה עד למאוד לפעול כך, אבל באגלי טל לא כתוב שאחרי שהוא גמר זאת הוא צריך להפסיק, על גבי זה יש עוד שלב נוסף כמו שנתבאר.
דע.את.מידותיך.הדרכה.מעשית.אש.גאוה_016_אש.דאש.דאש.תנועה.ומנוחה
בענין אם שייך להגיע למדרגות גדולות בדורינו
שאלה: האם שייך מישהו בדורנו שיגיע למקום כזה, שייך מישהו שיגיע ליראת שמים של החפץ חיים? אם לא כן, מה שייך כל הנושא למעשה? מצד הלמעשה בדורנו, לא שייך להגיע למקום כזה.
תשובה: אתם שואלים שאלה יסודית, האם כל המדרגות כולם שנכתבו בדברי רבותינו שייכים לכל דור ודור או שיש דור שלא. כאן השאלה, זה לא קשור למה שדובר השתא בפרט.
...מה זה נקרא מדרגות גבוהות? האם כלל המדרגות הגבוהות שהוזכרו בדברי רבותינו שייכים רק לדרא קמאי או ששייכים גם לדורא בתרא, ואפילו לדור אחרון שבו? זה השאלה היסודית. שתי שיטות בדברי רבותינו. בלשון עמוקה מאד, בקצרה, ההגדרה בקצרה, ודאי שמצד אחד יש ירידת הדורות, אבל מצד שני ככל שמתקרבים לזמן הגאולה, אז אורו של משיח כדברי רבותינו "ערב שבת מחצות ואילך" מאיר, אז מצד שני אפשר להגיע. הם הגיעו מהקצה העליון, אנו מגיעים מהקצה התחתון. זה בעצם השתי שיטות בדברי רבותינו. מי שעסק בכלים אז עסק בירידת הדורות, מי שעסק באור זה היה בדיוק גילוי להיפך.
שאלה: ראינו מדברי רבותינו שאמרו שהגיעו למקום גבוה שאין להם טעם בחיים, אם התפלה של היום כמו אתמול אין להם טעם לחיות, ויש כאלו שהגיעו למקום הזה ובאמת נפטרו.
תשובה: השאלה שאתם אומרים היא מאד מאד עמוקה. ראשית כל יש מי שנמצא בעולם של אותיות, נקודות, תגים טעמים, וברגע שהוא לא מוצא טעם באותו דבר אז אין לו סיבה לחיותץ אבל מי שחי בלמעלה מטעם ודעת, חוקה חקקתי אין לך רשות להרהר אחריה, אז הפוך, מה שהוא לא מוצא טעם זה כל חיותו.
שאלה: אם אדם שיש לו תקיפות גם במדרגות התחתונות יכול להגיע למנוחה הזו, או שזה רק מתנה שהגיע לשלב האחרון, וכל הזמן צריך לאזן זאת עם מים, ורק בסוף יכול לאזן עם מנוחה? או שמהתחלה יש מנוחה ביחס למדרגה שנמצא בה?
תשובה: מה שאתם אומרים זה מחמת העפר שמתגלה בפרטות שמאוזן לשאר היסודות שהוזכר, זה דוגמא של תקיפות שיוצרת יציבות, אז בעצם יש לו גם כח עפר חזק בנפש. בדרך כלל אדם שיש לו תקיפות, אז יש לו כח של סדר, או כח של מעשיות. אחד משני הכוחות הללו. זה מתגלה מהעפר דפרטות של אותה מדרגה, זה מאוזן עוד פעם ביחס לעפר.
שאלה: זה לא המנוחה מה"תכלית".
תשובה: זו מנוחה שונה לגמרי. זה איזון בתוך היסודות. המנוחה שדוברה למעלה היא למעלה מכל היסודות.
שאלה: אז מנוחת הנפש לא שייך שהוא ישיג קודם שהגיע לתכלית?
תשובה: מנוחת הנפש היא לא הגדרה כן ולא. כלומר, יש לנו מדרגות בתוך המנוחה, מנוחת הנפש השלימה רק מנוחת העבודה, מנוחת שלימה כי יכירו וידעו כי מאתך היא מנוחתם, ובעומק, בך היא מנוחתם.
האם שייך בעלי גאווה בדורינו
שאלה: כתוב שכל עבירה היא שורשה בגאוה, שורשה בע"ז שלא יהיה לך. השאלה אם היום שייך גאוה באמת, שאדם אוחז שהוא משהו.
תשובה: יש את דברי החיד"א הידועים שהיום אין בעלי גאווה היום יש שוטים.
שאלה: אז לא צריך לעבוד על הגאוה?
תשובה: זה לא נראה בכל דברי רבותינו שלמדו רק כמו החיד"א, זה ראשית כל ההגדרה. החיד"א אמר כמו שאתם אומרים שהכל זה שוטים ולא בעלי גאווה. אבל בעומק, נקודת הדבר זה חוזר לשאלה הראשונה ששאלתם. מצד הכלים, זה שוטה. מצד האור, יש כאן מקום לגאוה.
שאלה: בחינה מסוימת, "שמינית שבשמינית".
תשובה: זה לא רק שמינית שבשמינית, אלא בעומק מצד נקודת האור שבדבר, באמת יש סיבה לחשוב שהוא בן עלייה, כי בעצם יש נקודה של "ממיצר קראתי" והקב"ה עונה לו, עומק המיצר שאנו נמצאים, הוא נהיה צוהר.
שאלה: זה כביכול שאדם חושב שהוא גאוותן, אבל הוא לא באמת גאוותן?
תשובה: יש חלק ששייך לדימיון, שזה מצד הכלים, שבעצם הוא השפל בירידת הדורות, התרחק מאדה"ר, התרחק מהר סיני, והוא רחוק ביותר. ויש מצד האור באמת, שיש כאן אור יותר גבוהה, רק האור הזה הוא באופן של אור מושאל והוא לא אור שלו, אז יש כאן סיבה להטות את נקודת הגאוה. רק בעומק אם הוא מבין שזה לא אור שלו אלא הוא הולך עם נרו של חבירו, נרו של הקב"ה, אז כל הגאוה שלו היא טעות, אבל יש כאן סיבה לתחילת נקודת נידון של גאווה.
איזון הנפש על ידי מידות הפוכות
שאלה: באופן כללי יש אפשרות שבני אדם שיש להם שני מידות הפוכות יאזנו אחד את השני?
תשובה: באופן כללי כן, רק מי שנמצא על דרך כלל בתוך אותם שני מידות אז אם הוא נולד עם איזון אז הוא בעצם אדם מרומם מאד, ואם הוא לא נולד עם איזון אז על דרך כלל הוא אדם שכח הסתירות שלו בנפש מבהיל עד למאד והוא אדם מיוסר בתוך עצמו מרוב הבלבול שהוא לא יודע, כמו שהיה אצל רבקה "ויתרוצצו הבנים בקרבה". אז מי שיש לו שתי יסודות חזקים שהם שני היסודות הסותרים, אם יש לו עפר מול רוח, או אש מול מים, ושניהם יחסית חזקים בנפש, אז אם הוא נולד כמתנת שמים מאוזן אז הוא בדרך כלל אדם בריא מאד, ויש כאלו, הוא בריאים מאד בנפשם. ואם לא, אז הם אנשים הרבה הרבה יותר קשים מהממוצע, כי נקודת הסתירה מובנת אצלם.
איזון הנפש על ידי הזולת שיש לו תכונות הפוכות ממנו
שאלה: שני בני אדם, יכולים לאזן אחד את השני?
תשובה: יש אפשרות כן, רק צריך הרבה חכמת חיים והרבה אורך רוח שהם יכולים להתחבר בבת אחת. בדרך כלל אנשים מהסוג הזה, יש אהבת השונה ואהבת הדומה, אבל אהבת השונה כולו של היפוכו שבן אדם יסכים להתחבר איתו זה צריך להיות שלב מסויים של בגרות נפשית כבר.
אש דאש דאש דקלקול – כללות קלקול הדור
שאלה: שהרע יכלה את עצמו, כל הדור זה "אש דאש דאש" - מצד הבני אדם נאמר? או מצד ההנהגה?
תשובה: לא, זה לא רק הבני אדם, זה כל הכח הכללי, זה דור שכולו חייב, כן. זה כח הכללות.
שאלה: כל הנפילות של הדור זה מצד המים.
תשובה: מי אמר.
שאלה: תאוות.
תשובה: זה סוגיא עמוקה. מי אמר לכם שדור אחרון עיקר הנקודה תהיה נפילה מכח התאווה? בדברי רבותינו הרי מה שמבואר שיחזרו הנשמות של דור המבול שזה מכח התאווה, אבל יחזרו גם הנשמות של דור ההפלגה שזה מכח הרוח, ויחזרו הנשמות של סדום שזה מכח האש, אז זה כולם בבת אחת. בקדושה זה נאמר שהיה ארון מזבח ושלחן, זה אותיות של אויר מים אש, בקלקול שלושתם יחזרו בבת אחת.
שאלה: אז למה זה אש דאש דאש שיכלה את עצמו, איך אש נכנס כאן?
תשובה: זה סוגיא, בעומק תהיה אש דאש דאש שתכלה את הכל, ואחר זה הקב"ה מחריב את עולמו והופך את הכל למים, ואז עושה הקב"ה רוח כנפיים לצדיקים ושטים על פני המים, אז זה רוח. אז בעומק יהיה את שלושתם, רק התייחסנו עכשיו לשלב הראשון, שהוא אש דאש דאש.
שאלה: מה כתוב שצדיקים אין להם לא מנוחה לא בעוה"ז וכו'.
בענין ת"ח אין להם מנוחה מול העדר המנוחה של שאר בנ"א
תשובה: הנקודה הזו עמוקה, אין להם מנוחה הכוונה היא שיש להם כח אחד בנפש שאין להם בו מנוחה, לא כוונת המנוחה שאין להם מנוחה בצד העליון שהזכרנו, הכוונה שיש להם כח אחד תמיד שהוא מצד עצמו בלתי נח. משא"כ אצל שאר בני אדם טבע האש לעלות ולרדת וגם להיכבות, על זה נאמר שאין להם מנוחה, אבל לא שאין להם עוד כח שנקרא מנוחה. כוונת הדבר שזה לא נובע מנוחה מכח העדר, כח עלייה.
בענין אורות בלי כלים
שאלה: מי שעובד כלפי האורות, הרב אמר ששניהם עשו את אותה פעולה מטוס ומכונית, המשל שהרב אמר, מי שעובד על האורות הוא גם עבר את המהלך הזה?
תשובה: מי שעובד רק על האורות ולא עובד על הכלים, אז יש לו בעיות אחרות לגמרי חריפות עד למאד, כי אין לו שום התאמה בין האורות לכלים שלו, אז בכלל יש לו קשיים מסוג שונה, צריך שמחד הוא יעבוד על הכלים, ובמקביל הוא עובד על האורות, ואז הוא עובד על חיבורם. אי אפשר לעבוד רק על זה או זה.
שאלה: אם אדם עובד רק על אורות, מה הוא מכלה?
תשובה: אם הוא עובד רק על אורות, אני לא יכול לענות. לעבוד רק על אורות, זו לא צורה נכונה של חיים.
שאלה: ודאי שלא, אבל איפה נקודת הכילוי אצלו?
תשובה: הכילוי שלו הוא כמו שהזכירו ברוחניות, בערכי שלי אני מכלה את הנקודה התחתונה, אבל זה לא כילוי גמור כי בערך לזולתי אני כן מעריך את אותה נקודה, אבל ערכי שלי אני לא מעריך אותה, ממילא אני לא רוצה. אני רואה אותה כבנין שאני בונה על גביו, אבל לא בשביל להיות שם.