שאלה:
באופן מעשי איך נכין ונשמור את עצמינו שלא נהיה בבחינת קוצר רוח?
תשובה:
כתיב (שמות, לד, ו) הוי"ה הוי"ה אל רחום וחנון ארך אפים וגו'. וכתיב (במדבר, יד, יח) ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת לאמר, הוי"ה ארך אפים וגו'. וכתיב (תהלים, פו, טו) אל ארך אפים וגו'. וכן שם (קג, ח; קמה, ח). ומעין כך בנחמיה (ט, יז). וכתיב (יואל, ב, א) כי חנון ורחום הוא ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה. ומעין כך ביונה (ד, א). וכתיב (נחום, א, ג) הוי"ה ארך אפים וגדול כח ונקה לא ינקה וגו'. וכתיב (משלי, יד, כט) ארך אפים רב תבונה וקצר רוח מרים אולת. וכתיב (שם, טז, לב) טוב ארך אפים מגבור.
ויש הבדל בין ארך אף וקצר אף, לארך רוח ולקצר רוח, כמ"ש המלבי"ם (משלי, טז, לב) וז"ל, האף הוא התגלות הכעס לחוץ (כמ"ש בכמה מקומות בהבדל בין אף וחמה), והרוח הוא הפנימי, ויש ארך אפים וקצר רוח, כמ"ש ההבדל בין ארך אף לארך רוח (לעיל, יד, כט), עכ"ל.
וז"ל המלבי"ם (שם, יד, יז) מדרך התבונה להאריך אף ושלא לנקום ולריב תיכף, כמ"ש ארך אפים רב תבונה וקצר רוח מרים אולת, וזה מדרכי התבונה, וכן השכל יחייב כן, כמ"ש שכל אדם האריך אפו (שם, יט, א) וכו', ויש קצר אפים וקצר רוח, שהקצר רוח יצוייר גם במי שהוא ארך אפים, שהאפים הוא האף החיצוני, והרוח הוא המעלה הציורים על הלב, "ומי שהוא קצר רוח לא יוכל להשקיט את רוחו, ויעלה על לבבו ציורי הנקמה והמשטמה, והגם שיאריך אפו לא יעשה רע בגלוי, ישמור שנאתו בלב לעת מצוא, וזה הגם שאינו נגד דרכי התבונה והשכל, הוא נגד חקי החכמה, שתצוה שלא יעלה ציורים הרעים האלה ברוחו על לב, רק ישפילם, ויעלה תחתיהם ציורי הסבל והרחמים והענוה והמחילה", וכו', אבל קצר אפים נוקם תיכף בפעל, עכ"ל. עיי"ש, ועיין עוד בדבריו (שמות, ו, ט).
וכתב הר' יונה (משלי, יד, כט) וז"ל, כי לא יגיע איש קצר רוח למחקר, לפי שיקח בידו המחשבה הראשונה שתשפר עליו, ולא ימצא את לבבו להתיישב ולהשגיח על צדדי המחקר, לראות אם יש צד שיסתור את מחשבתו עד שיגיע למחשבה המתקיימת והשקולה, וזה לא ימצא רק בבעל הישוב, וכו'. תדע, כי בעל קצר רוח, כשישמע דבר שלא יתקבל על הדעת, בתחלת העיון, לא יוכל למהר עיון התבונה על הדבר, ויחתוך להזניחו, ובעל התבונה יאזין עד תבונת דברי חבירו, עד יחקור מילין, ופעמים שיתקבל עליו הדבר בסוף העיון, עכ"ל. עיי"ש עוד בדבריו. ועיין רלב"ג (שם). וזש"כ (משלי, שם) וקצר רוח מרים אולת, וביאר היעב"ץ (אבות, ד, א) וז"ל, וקצר רוח מרים אולת – כי הוא אויל "בכח", עכ"ל, עיי"ש.
והשורש הפנימי לקצר רוח, ביאר בבגדי שרד (הגש"פ, חד גדיא, הדרך הראשון, ד"ה ואפשר כל זה) וז"ל, וכשיתחזק האדם ויעורר יסוד הרוח להיות זהיר וזריז בתורה ובמצות, אז בזה ג"כ זוכה האדם וקונה הרוח (מלבד הנפש שיש בקרבו), וע"ז אמרה תורה ולא שמעו אל משה מקצר רוח, דהיינו כבד להם ולא שמעו אל משה, ומי גרם להם זה, מחמת קצר רוח, שעדיין לא קנו הרוח, עכ"ל. ועיין שפתי כהן (בראשית, א, א, ד"ה וישראל קודם).
וטעם נוסף שיש קוצר רוח, כמ"ש (משלי, שם) ארך אפים רב תבונה, וקצר רוח מרים אולת, וכמ"ש לעיל שהוא העדר "מוחין". וטעם נוסף הוא מפני קטנות אמונה, כמ"ש בליקוטי מוהר"ן (תנינא, תורה פו). ועיין ליקוטי הלכות (תפילין, הלכה ה; הלכות פסח, הלכה ג). ועיין רמב"ן (שמות, ו, ט).
ומלבד הענין הנפשי, כן הוא משתלשל לגופני, כמ"ש רש"י (שמות, ו, ט) וז"ל, מקוצר רוח – כל מי שהוא מיצר, רוחו ונשימתו קצרה ואינו יכול להאריך בנשימתו, עכ"ל. כי שורש הנשימה בנשמה, וכל זמן שלא זכה לנשמה, אין לו אריכות נשימה, ובפרט זוכה לכך כאשר זוכה ליחידה (כנגד אריך אנפין, שממנו כח האריכות), אזי נשימתו ארוכה ושלימה. כי אזי דבוק ביחידו של עולם, שעליו נאמר (מיכה, ב, ז) הקצר רוח ה', בתמיה.
ובפרטות, יש לאדם נפש – רוח – נשמה – חיה – יחידה. ויש רוח דפרטות בכל אחד מהם, רוח דנפש, רוח דרוח וכו'. ולכך בכל אחד מהם יש קצר רוח, ונבאר בפרטות מהות כל אחד מהם.
רוח דנפש: מעשיו אינם נעשים במתינות ונחת, אלא מנסים לגמור המעשה בחפזה. וזהו קוצר רוח שהיה בגלות מצרים, כמ"ש (שמות, ה, יג) והנגשים אצים לאמר כלו מעשיכם דבר יום ביומו כאשר בהיות התבן. וכתיב (במדבר, כא, ד) ותקצר נפש העם בדרך.
רוח דרוח: גילוי הרוח בדיבור, רוח ממללא, ולכן דיבורו קצר וחפוז, ואותיות דיבורו אינם ברורים. וזש"כ בגלות מצרים גבי משה, שהיה כבד פה וכבד לשון, וזהו מכח קצרות הרוח שהיתה בגלות מצרים. ועיין רא"ש (במדבר, יא, טו). וכלי יקר (שמות, ו, ט). והעמק דבר (שם).
רוח דנשמה: כתיב (שמות, ו, ט) ולא שמעו אל משה מקוצר רוח, ונודע שכח השמיעה השלימה מכח הנשמה (עיין עץ חיים, שער אח"פ).
רוח דחיה: מכח כך מחשבתם אינה מיושבת אלא מבולבלת, כמו שנתבאר לעיל מדברי הר' יונה. וקוצר רוח, קיצור החיה. עיין ספורנו (בראשית, כו, לה). ועוד כתב בגור אריה (שמות, ו, ט) וז"ל, מי שהוא מחשב על דבר קשה הוא דואג ומציר לו ונשמתו קצרה, וזוה מקצר רוח, עכ"ל, עיי"ש. ועיין אור החיים (שם).
רוח דיחידה: נחסר להם כח אריכות הנשמה השלימה, כמו שנתבאר לעיל מדברי רש"י.
ושלימות תיקון הקצר רוח (מלבד הפיכתו לארך רוח) הוא שיהא הקוצר רוח מופנה לגלות ובצפייה לגאולה. וכתב הרבינו בחיי (שמות, ו, ט) וז"ל, מקוצר רוח – רמז להם לקץ הגאולה, שהוא חשבון מקצר (גימט' ת"ל), כענין שכתוב (שם, יב, מא) ויהי מקץ שלושים שנה וארבע מאות שנה, ויהי בעצם היום הזה יצאו צבאות בני ישראל מארץ מצרים, עכ"ל. ורמז להם שיהא לא קוצר רוח מעבודה קשה, אלא מצפייה לגאולה.
ומי שידבוק בקוצר רוח זה, יזכ
קטגוריות
