שאלה:
שאלה: מצב העולם יש בו הרבה רעש ואין לאדם שום זמן לשום דבר. שני שאלות: (א) למה הוא כן בדור בזה? (ב) ומה לעשות לצאת מזה, ואיך אפשר בחיי יום להתקשר לדבר פנימי בתוך כל המצב של חיי יום יום?
תשובה:
(א)בודאי שהעולם והמצב שאנו נמצאים בו הוא מבולבל מאד. שנו רבותינו שאנו נמצאים בדור בתראה שהוא דור של נשמות ערב רב, כלומר ריבוי של תערובות, ובחיצוניות הכוונה שיש נשמות רעות שהם ערב רב, אבל במבט פנימי הכוונה שהכל מבולבל מהכל, וכמו שרואים לנגד עינינו. זה הגדרה בהירה פשוטה וברורה.
(ב)מה עושים למעשה? לומר שכל אדם אין להם שום זמן לכלום, זה לא מדויק. כמובן שכל אדם טרוד מאד בהרבה ענינים, כל אחד לפי שלו, ברור. למעשה, אי אפשר לתת הגדרה מעשית לכל אחד. אבל כל אדם צריך שיהיה לו זמן אחד ביום שבו הוא מנותק מהעולם. הצד השוה של כולם הוא - ולא מדובר על הזמן של התבודדות, אלא אפילו בזמן שהאדם לומד תורה – שבזמן הזה הוא מת, הוא לא קיים. מי שזמין כל הזמן לכל דבר, כל הזמן הוא מעורב עם העולם ואז אין לו חיים. יש מי שיכול לעשות את לזה לתשע עשות, יש לשש שעות, ויש לחצי שעה. אבל כל אדם צריך זמן שבו העולם בטל ואינו קיים. פעם היינו יכולים לומר שכל אדם יש לו זמן אחד ביום שהוא לבד, כשמתפלל שמונה עשרה. אבל היום, כל הזמן הפון מצלצל והוא אומר כל הזמן "נו נו נו !". אי אפשר לאדם לחיות כזה באופן שהוא ניעור כל רגע, חוץ משבת. להיות זמין כל רגע לכל העולם, זה באמת גלות נוראית. אבל ככל שהאדם יותר פנימי, יש לו זמן של ניתוק מעולם בזמן שהוא לומד. והלואי שהוא יעשה יותר מזה, אבל המינימום של המינימום הוא שלכל הפחות יש לו זמן בכל יום שבו הוא מנותק מהכל, ואין לו אלא הקב"ה ותורתו באותו זמן, זה זמן של חיבור וישוב הדעת. זה תחילת אפשרות איך להתקיים בכל התערובות.
שאלה: ואיך האדם יכול להרחיב את זמן [הניתוק] הזה.
תשובה: כהגדרה כוללת, מחד להרחיב את הזמן שהוא נמצא לבד, ומאידך שיהיה לו נקודה פנימית שבו הוא מקושר איליה, וגם כשהוא צריך לצאת חוצה, הוא נשאר מקושר לאותו נקודה הפנימית. זה התמצית הפנימית איך להתקיים בעולם המורכב. מי שאין לו זמן של לבד, ואין לו כח אחד פנימי להתחבר איליה כשהוא יוצאת חוצה, אז מיד הוא מתערב עם כל הכולם, שזה חיים שהוא כולו סכנה.
זה לא דבר לחשוב, זה דבר לעשות למעשה. זה זמן לא לעשות כלום, זמן של אין כלום. זה לא מחשבה לחשוב. דבר ראשון הוא, להתרגל שיש זמן כזה בכל יום. פעם זה היה פשוט לכל אדם, היום זה הפך להיות דבר בלתי אפשרי. דבר ראשון -להתרגל שיש כזה זמן.
לפעמים אי אפשר לעשות זמן זה בבית המדרש, כי בבית המדרש עצמו אין שקט. זה זמן של אין כלום. יש לו חברותא, או לומד לבד, כל אחד לפי ענינו - זה מה שיש עכשיו. זה הבסיס, לחזור להמינימום שחיו בו אבותינו בצורה הבהירה. מכאן ואילך כמובן כל מה שהאדם יכול לעשות יותר הוא יותר טוב.
קטגוריות
