בענין כח התכלית שבנפש [#19182]

המושג של תכלית, לדעת את התכלית, צריך להשתמש, או רק לדעת?

אתם שואלים שאלה יסודית, הדוגמא היסודית למשל שאומרים, אחד מי"ג עיקרים כמו שמסדר הרמב"ם כידוע עד למאד זה אמונה בביאת משיח, כל שאינו מאמין בביאתו, אינו מצפה לביאתו, ח"ו. אז מה המכוון של אינו מצפה לביאתו, אינו מאמין לביאתו עוד מילא, אינו מצפה לביאתו, למה הציפוי לביאתו הוא מעיקרי יסודות האמונה. אז פעמים רבות נאמר בדברי רבותינו, כידוע יש את אלו שהקשו על הרמב"ם וכו'. אבל בלשון קצרה מאד, אדם שרוצה להגיע לתכלית, אז אם הוא באמת מכוון כל הזמן לתכלית, אז התכלית באמת מושכת אותו לשם. זה מצפה, הוא מקווה לדבר, אז הוא קושר כקו חיבור שמתחבר לדבר. אבל אם בעצם עומדת בנקודה כאן, רק יש איזו שהיא מחשבה או ידיעה בעלמא שהוא שם, אז בעצם הוא עכשיו כאן, הוא בכלל לא מקושר לשם. אדם שכולו מכוון לתכלית, אז התכלית כביכול מושך אותו ומקשר אותו לשם כבר עכשיו. ואז הכח שהוא מקבל הוא בתרתי, יש לו את הכח שאיפה שהוא נמצא עכשיו שלעצמו, אבל הכח של התכלית כל הזמן כאבן שואבת מושכת אותו לאותו מקום. ככל שאור התכלית גלוי אצל האדם, האדם יכול להרגיש זאת, הוא נמשך יותר ויותר. אז ודאי כהגדרה חיצונית אז מרגישים את זה בנפש ודאי כי אם ברור לו התכלית אז הוא יותר רוצה, אני לא אומר שזה לא נכון, זה נכון, אבל זו הגדרה חיצונית. ההגדרה הפנימית מחמת שאור התכלית באמת מושך אותו להגיע לאותו מקום. מי שאור התכלית שלו חזק מאד בנפש, אז כח המשיכה שלו להתקדם הוא מאד מאד מאד גדול. אבל זה לא מיסוד האש הפשוט שבנפש, זה כח בתכלית עצמו שמושך אותו להגיע לאותו מקום.