תפיסה חיצונית ופנימית
שאלה: נתבאר בשיעור שיש למושג בריא וחולה תפיסה חיצונית, ותפיסה פנימית שבזה הרב הרחיב. אם הרב בא להפקיע את התפיסה החיצונית.
תשובה: לא, כל המדרגת נכונות.
שורש החולי בגוף – חוסר באור האמונה
שאלה: האם זאת אומרת אדם שהוא חולה בגוף זה בגלל חוסר אמונה.
תשובה: השאלה ברורה והתשובה ברורה היא כן. ברור שזה ככה. כל חולי זה מקום חלל, אבל כאשר מתגלה שאין עוד מלבדו אפילו בחללו של עולם אז אין מציאות של חולי. רק אי אפשר שלא יהיה מציאות של חלל כלל, כי הנפש הבהמית אינה יכולה לתפוס גילוי אלוקות שלם. כידוע מהבעש"ט, בבחינת צחקה שרה. שכל מקום שהאור לא מאיר בשלימות בנפש הבהמית, אז שם יש מציאות של חולי.
המשך שאלה: והאם לכן נאמר דייקא בריאות בשר, שהארת הבריא תאיר גם במקום הבשר.
תשובה: אתם אומרים נכון מאוד וזה דייקא בריאות בשר שנאמר בפרות ובבהמות. זה מדויק מאוד אמת.
שורש החולי בנפש
שאלה: מי שנכנס בו רוח שטות [חולה בנפשו] האם גם זה מחמת חללות של אמונה.
תשובה: הוזכר פעמים רבות מאוד, שהגדרת חכם, חיים, חלל, זה אותו גימטריה. כלומר בשורש, כל שוטה החללות שלו מתחילה בחסר לו בחיים. חכמה תחיה בעליה. וכשחסר לו בחכמה, שם מקום החללות שבו. זה שורש החללות. אין אדם חוטא אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות. איו הערוד ממית אלא החטא ממית. כלומר הממית זה החולה הגמור שהופך להיות חלל, כי ימצא חלל באדמה. א"כ שורש של כל חולי בפועל, שורשו בחכמה שנסתלקה. ימותו ולא בחכמה, לכן בהגבלות הדבר. ודאי ששורש השטות הוא שורש החללות במוחין עצמם. בגמרא (כתובות י"ז.) מבואר שבתוך השטות עצמה יש ענה לשטותיה, ענה לשיטתיה, כלומר בכל שטותא יש שיטתא, שזה בבחינת שלמה המלך כפי שהוזכר, שיכול להשכיל אפילו בדבר שוטה.
עינין חביבות היסורין
שאלה: מה הנידון בחז"ל אם חביבים עליך ייסורים, האם זה שונה מחולי או שזה גם נידון על החולי.
תשובה: בהגדרה חיצונית של חביבים עליך ייסורים, הוא אמר לא הם ולא שכרם, בהגדרה פשוטה, מחמת שהחולי שנמצא מבטל תלמוד תורה. מבואר בחז"ל פשפש ולא מצא, תולה בביטול תורה, וייסורים שיש בהם ביטול תורה, אינם ייסורים של אהבה.
בהגדרה עמוקה יש כאן שתי תפיסות. מי ששורשו בתפיסת הקו הממלא, לא אומר את החביבים ייסורים. מי ששורשו בצמצום ובחלל, עליו נאמר חביבים עליו הייסורים הם ושכרן. השכרן זה מגיע קו שלאחר מכן ממלא. אך מי ששורשו בקו, אצלו אין את ההגדרה חביבים עליך ייסורים. אי אפשר זה בלא זה, אלא הנידון הוא מה עיקר שורשו ומה הנקודה המצטרפת אליו. זה הגדרה בשורשי הנשמות.
תפיסת העוד ותפיסת ההוד
שאלה: מה שכתוב אֲזַמְּרָה לֵאלֹקַי בְּעוֹדִי (תהלים קמו ב) האם הכוונה שאדם צריך לתפוס את עצמו כעוד.
תשובה: כן, יש לזה שתי הגדרות. יש את העודי מה שהזכרנו שנאמר בע', ויש את העודי בלשון הודי', [לא כך כתוב בפסוק, אבל שורשם כמובן אחד.] יש שתי תפיסות בבריאה. יש תפיסה שהבריאה התכלית שלה לגלות בגבול שיש בלתי בעל גבול, שזה תפיסת העודי, וזה מה שהוזכר, ויש תפיסה שכל הבריאה כולה באה לגלות כביכול את היופי של הקדוש ברוך הוא, שזה בבחינת הודי בה'. ושניהם אמת.
עבודת ה' ביחס לשכינה
שאלה: מה שהרב הזכיר שכל ההשגה שלנו זה רק מה שנקרא שכינה, יש כאלה שבנו לפי זה את כל העבודה שלהם. אהבת השם מגיעים לזה כשאוהבים את השכינה, יראה וכו'. אבל יש כאלה שבנו שזה רק נקודה מסוימת בתוך העבודה, אבל רק נקודה.
תשובה: שאלה יסודית מאוד מאוד מאוד מאוד. ניקח למשל את הדוגמה שרוב בני אדם שומעים את הנקודה הזו ומתחברים, [מנסים להתחבר אליה], ניקח את הזמן האבלות, זה נקרא צער השכינה. ששכינתא בגלותא. שם הביטויים האלה מקבלים רוחב גדול בחז"ל וידוע לרוב בני עלמא. אז כמובן שרוב הנפשות מתקשות לקלוט מה הכוונה צער השכינה. לא הקדוש ברוך הוא מצטער אלא השכינה מצטערת. ומבארים את זה במשלים כמו שיש בעל ואשה, שיש שהבעל משתתף בצער האשה, המלך עצמו הוא המלך וזה אשתו של המלך, מצטערים בצער האשה של המלך. ועוד ועוד ועוד הגדרות, לא שהם לא נכונות. אבל בתפיסה העמוקה זה הוא ושמו אחד. והשכינה היא גילוייו שלו. זה לא דבר נפרד מאמיתתו. רק הערך שאנחנו תופסים כל דבר הוא ביחס לגילוי. זה נקרא שכינה, כמו שהרחיב בזה הלשם רבות. אנחנו לא תופסים שיש את מציאותו יתברך שמו, ויש מציאות של שכינה, ואנחנו מצטערים בצער השכינה ובונים את קומת השכינה. וזה צד התיקון. אלא שכינה זה גילוייו, וזה נקרא שמו. שהוא ושמו לבדו, הוא ושמו אחד, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד, זה גילוי של אחד. כל תפיסתנו בו היא נקראת שכינה. לא שכינה במובן שאנחנו תופסים רק שכינה. תפיסתנו בו, כלומר זה גילוי שיש לנו ממנו. הגילוי שיש לנו ממנו, זה גופא נקרא שכינה. זה הגדרה העמוקה הפנימית. ונכון שיש הגדרות יותר נמוכות מכך, אבל זה בהגדרה כללית תפיסה של בי"ע. ששם יש אורות וכלים. אך בתפיסה של אצילות, שם האורות וכלים הוא אחד, התפיסה של שכינה היא איננה אלא גילוי של אמיתת הויתו עצמו.
מהו צער השכינה
שאלה: לפי הנ"ל מהו הצער.
תשובה: כיוון שכל תכלית הבריאה היא גילוי, וכאשר הגילוי מצטמצם, זה נקרא הגדרה של צער. לא רק שהאדם מצטער בהעדר גילוי השכינה, העדר הגילוי זה נקרא צמצום של צער. הוא משתתף בהעדר הגילוי, זה נקרא הצער. מדגישים את הלשון. לא שיש שכינה שאיננה מתגלה ואז אנחנו מצטערים. אלא מצטער בצער השכינה, כי המציאות של העדר הגילוי הוא צמצום. הצמצום הזה נקרא מקום צר, מאותו שורש של המילה, זה נקרא צער. אדם שיש לו צער, זה מחמת שיש לו מיצר, יש לו צר, אז יש לו צער. זה נקרא להשתתף בצער השכינה, זה להשתתף בצמצומה. וצמצומה זה העדר גילויה. העדר בשלימות או העדר חלקי, אין העדר שלם בדקות.
עבודת ה' למעשה ביחס לשכינה
שאלה: לפי זה מה שאדם אוהב וירא זה ממנו יתברך או מהשכינה.
תשובה: כשמגיעים לעבודה עמוקה בלב, כשנכנסים לכאלה חשבונות, אז בעצם מאבדים את הפשיטות ואת הקשר הישיר מול הקדוש ברוך הוא. זה אותה שאלה שמקבילה, מה מכוונים בתפילה, האם לכוון בתפילה כפשוטו אליו יתברך שמו, או לז"א דאצילות, כדוגמה, וכן על זה הדרך. ובהגדרות מפולפלות. לאור אין סוף שמתלבש בתוך ז"א דאצילות. בהגדרה יותר פשוטה, בלי שום חשבון. כתינוק בן יומו. אתה יכול להגדיר איך האופן של הגילוי. האופן של הגילוי יכול להתלבש בכל מדרגה שהיא מתלבשת. אז יהיה ז"א דאצילות. אבל התפיסה למי אני פונה, אליו יתברך שמו כפשוטו, בלי שום חשבון. אם האדם מאבד את הנקודה הזו, זה בעצם אותה תפיסה שטחית שהספירות זה דבר כמציאות לעצמו, ואנחנו עוסקים רק באור אין סוף, ואור אין סוף זה לא הוא, אז אנחנו עוסקים רק באור אין סוף ועוסקים בספירות. בעצם בעצם בדקות זה מקצץ בנטיעות. הוא מאבד את הקשר הפשוט לקדוש ברוך הוא. לפעמים ככל שהאדם נכנס פנימה, ומתפלל לפי הכוונות, אז הוא עוד יותר ויותר מתנתק מהקדוש ברוך הוא. אז אם הוא יכול להכיל את שניהם בבת אחת, אשריו וטוב לו, זו מדרגתו. אבל כשהוא לא יכול להכיל את שניהם בבת אחת, אז הוא עסוק בלבוש המלך ולא עסוק במלך. והיסוד הזה חייב להיות ברור, זה לא משנה אם זה איש בעל מדע וחכמה מופלגת או אדם נעדר כמעט השכלה. הנקודה השווה שהיא הפשוטה וצריכה להיות שווה בכולם, הוא הקשר הפשוט ביותר אליו יתברך שמו. וזו הפנייה הפשוטה. מי שבעל מוחין גם יכול להלביש חלק מהדברים, כל אחד לפי שורשו ומה שהוא צריך לעשות ולפי מדרגתו. אבל הכל בנוי על הקשר הפשוט שעומד כמציאות ברורה. בלשון ר' חיים [מבריסק] זה נקרא שיש עומד לפני המלך ויש פירוש המילות. שתי החלקים שמתגלים בשמונה עשרה. עומד לפני המלך זה הקשר הפשוט לקדוש ברוך הוא. פירוש המילות על מה זה מתלבש. אבל מי שתופס את הדבר בהלבשה וזה נעשה מחיצה בינו לבין הפשיטות, אז הוא מאבד את הקשר הפשוט.
קטגוריות
