שאלה: האם לפי מה שנתבאר בשיעור שיש שתיקה כאשר אדם שומע מרבו, יש גם מעלה של שתיקה בשעה שהוא מעיין בספר, על אף שלכאו' ישנה יותר מעלה כאשר האדם מוציא בפיו את הדברי תורה.
תשובה: מבואר כבר בראשונים שמהזמן שישנה כתיבה של דברי תורה, האדם מקיים את המצוה ללמד את התלמידים ע"י שהוא כותב ספרים, נמצא שגם בשעה שהאדם קורא בספר והוא איננו מדבר, ישנה את אותה הבחנה של מקבל מרבו, אלא שיש הבחנה שהוא מקבל מהפה של רבו, ויש הבחנה של קריאת ספר של רבו באופן שהוא שותק, שבשניהם הוא מקבל מרבו באופן של שתיקה אלא שכאן הוא שומע וכאן הוא קורא.
שאלה: האם לפי מה שנתבאר בשיעור, מה שאומרים חז"ל (עירובין נד, א) ש"חיים הם למוציאיהם בפה" שצריך להוציא את הדברי תורה בפה, זה בבחינות התחתונות יותר שלאחר השמיעה הראשונה.
תשובה: הרי עינינו הרואות שבזמן השמיעה הראשונה אין אפשרות בפועל להוציא בפה, וגם כשהוא יכול להוציא בפה לא נאמר שכך צריך לעשות, כלומר – הרי השו"ע הרב בהלכות תלמוד תורה אומר שכאשר האדם עוסק בדברי תורה, כל מה שהוא יכול להוציא בפיו שיוציא בפיו ורק מה שאינו יכול להוציא בפיו כגון כשהוא רוצה להעמיק ולעיין וכדו' אז הוא אינו צריך להוציא בפיו, - וכי בשעה שהוא מקבל מרבו הוא צריך לחזור על כל מילה ומילה שרבו אומר, או שיבקש מרבו שיכוין להוציא אותו מדין שומע כעונה[1]?! – לא שמענו שמאן דהו יטען כזו טענה – רק לאחר מדרגת ה'לשמוע' שקודמת ל'ללמוד וללמד' כמטבע הברכה (אהבה רבה) "לשמוע ללמוד וללמד", - רק כשהוא במדרגת 'ללמוד' לעצמו, הוא צריך להוציא בפיו.
וכמו"כ לאחר שהוא כבר למד, אם הוא חוזר ללמוד מרבו עוד פעם, הוא ג"כ אינו צריך להוציא מפיו את כל מה שהוא שומע מרבו.
[1] לפי הצד שזה לא 'כעונה' אלא זה נחשב 'עונה' ממש.
קטגוריות
