שאלה:
ב. צדיקי הדורות נחלקו זה עם זה הן בחלקי התורה והן בחלקי העבודה וכדו', וידוע היסוד שהרבה מזה תלוי בשורש נשמתם. האם כשנחלקו זה עם זה היה זה עם ידיעה ברורה שהשני צודק לפי שורשו, או בשיטה שהשני אינו צודק כלל וכלל?
ג. עוד בהנ''ל היאך יתכן שצדיק ישפיע על תלמידיו וחסידיו ואף יקרב רחוקים לעדתו, מנין לו שחלקם חלקו?
ד. עוד בהנ''ל, בחוגים מסוימים התפיסה הוא שמי שאינו שייך להם או אינו חסיד מהרבי שלהם לא קרב כלל לעבודת השם, ואני מדבר מאלה שזה נובע ממימרות של צדיקים אמיתיים או מהחסידים הגדולים, היאך יכול צדיק לומר שמי שיהיה דבוק בתורתי וכו', הא הרבה דרכים יש, וי''ב שבטי ק"ה וכדו'?
תשובה:
א. לעולם התכלית היא דבקות בקב"ה אלא שיש בה כמה גונים, וכולם נצרכים:
דבקות באמונה פשוטה, ובחוש פשוט בהוית הא"ס ב"ה.
דבקות בשורש ההתגלות ע"י לבוש שהוא התוה"ק שנעשית חד עמו כביכול הוא ורצונו וחכמתו חד.
דבקות במדותיו ית"ש, מה הוא רחום אף אתה רחום וכו'.
מצד תכלית הגילוי לעשות לו דירה בתחתונים – קיום מצות בפועל, וזהו דבקות במקום התחתון. מצות – צותא אליו ית"ש, כנודע. וכולם אינם אלא אופני דבקות.
ב. פעמים כך ופעמים כך. וע"ד כלל, מי ששורשו בפנימי פחות הכיר כן. משא"כ מי ששורשו במקיף יותר הכיר כן.
ג. או שהשיג ברוה"ק, או שפועל באמונה שאם הקב"ה כיון את האדם הנ"ל אליו זהו רצונו. כן נהג החזו"א.
ד. כונתו שהוא השער הכולל את הי"ב, כנודע. ומי שאינו דבוק בו זכה לאור הפרט ללא אור הכלל.
קטגוריות
