שאלה:
לכבוד מורנו ורבנו הרה"ג שליט"א.
א. רציתי לשאול לגבי ההסבר של הנפש החיים שכלפי עצמותו 'אין עוד מלבדו כפשוטו', ורק כלפי השגתנו יש השתלשלות ועולמות ונבראים. שמעתי מהרב דרך קול הלשון שבתוך מסגרת הרצון תמיד רצונו בקיומנו. ורציתי להבין האם הכוונה כמו שמוסבר בדעת תבונות, שחוץ מזה שתמיד היה ביכולתו לברוא את העולם, אז גם ברצונו תמיד היה קדום שיברא, אבל לא שקיים שם בבריאה אפילו לא בכח, אלא זה קיים ברצון המופשט. ואם זה הכוונה אשמח להבין את זה יותר טוב. וגם מה הכוונה שכלפי עצמותו אין נבראים, הרי לפי זה חייב לומר שכלפי עצמותו אין גם את הרצונות שלו, ואם כך אין הרצון מתייחס אליו לקרותו בעל הרצון. ואם אנו אומרים שהרצון הוא רק כלפנו, אז אם כך איך אפשר לומר על הרצון שהוא קדום, שהרי ודאי שהוא לא קדום מכח עצמו אלא רק מכח הגילוי רצוני (הסכמתי) שיתפשט ממנו רצון בלי גבול, או יכולת לרצות דברים בלי גבול, ואם כך אז צריך להיות איזה קשר בין עצמות לאור אין סוף.
ועוד קצת קשה לי, שהרי על אור אין סוף שלפני הצמצום עליו דיבר הנפש החיים, ששם זה אור אחדותו שיש רק הוא ואין זולתו, ולכאורה אי אפשר לומר שהרצון שבו תמיד היה קדום, שהרי משמע שהיה שלב של אור אין סוף לפני עלות הרצון, אשמח להבין נושא זה מהרב.
ב. האם אחרי שיטת הרמח"ל אפשר לומר שה' בחר דוקא בגילוי היחוד, מחמת שבעומק רק היחוד קשור בעצמותו, שמגלה שאין עוד מציאות מלבדו כמו לפני הצמצום, לעומת שאר המידות כמו חכם ורב חסד שהם רק מידות נרצים ממנו?
ג. האם כתר, חכמה, בינה, נקראים הנהגת היחוד בערך לז"א. והאם גם בספירות עגולים גם כן יש שם חילוק בין כח"ב לז"א כלפי האורות והכלים לגבי המושג הנהגת היחוד והנהגת המשפט?
ד. לגבי סוף העליות כשיתגלה שכולנו חלקי גילויו שלו, האם זהו גם לגבי עצמותו שנוכל לומר שאז בעתיד כולם יתכללו בעצמות ממש ולא רק באורו?
וגם אם זהו התכללות ביכולת שבעצמות, אז האם בכלל שייך לומר יכולת שבעצמות כמו היכולת להאיר והיכולת שלא להאיר כמו שמבינים בחב"ד שידעתיו הייתיו כפשוטו. אם הרב יוכל להרחיב לי בענין אשמח.
ה. מה הפשט שכולם בטלים ונכללים בדבר ה' כמו אור השמש בתוך גוף כדור השמש, וגם שכולם כלולים בא"ק, אז האם היינו כלולים באותו האופן הגשמי שאנו נמצאים כרגע או שרק החיות הפנימית שלנו. ולמה זה לא סותר למה שידוע שבהשתלשלות של החיות בין עולם לעולם, אז יש בין עולם לעולם העדר של יש מאין, ונשמע שלא אותה חיות אלוקית נשתלשלה ונעשתה גשמית?
ו. קשה לי איך התניא מסביר שכל הקליפות הם בשורשם יותר מעולם התיקון, ומביא משל מחומת אבנים שנופלת, שמה שהכי למעלה נופל הכי רחוק, ולכאורה הכח"ב דנקודין בכלל לא נפלו, וגם מה שנפל לעשיה זהו רק חיצוניות הכלים וגם מזה נברר החלק הטוב ורק הסיגים נשארו?
ז. האם יש טעם מובן למה ה' עשה ששת אלפי שנה, הרי התכלית היא הטבה, והדרך הוא גילוי הייחוד ובעולם הבא מתגלה שהתכלית הוא גילוי היחוד, והאמצעי לזה היה גילוי ההטבה דרך היחוד. ולכאורה מה הקשר והחיבור בין שני התפיסות, והמעבר בין ימות משיח והעולם הבא.
ח. האם זה נכון לומר שמה שכתוב "צדיק גוזר וה' מקיים" ו"הכל בידי שמים חוץ מצינים פחים ויראת שמים", האם זה נאמר רק לגבי הנהגת המשפט ולא לגבי הנהגת היחוד?
ט. האם זה נכון להפיץ ולמסור שיעורים באמונה גם כשאני מרגיש שיש לי גם רצון בכבוד ובפרסום של עצמי ע"י פרסום של ה' יתברך.
סליחה על הטרחה. אבל אין לי את מי לשאול שאלות אלו שמקוננות בי זמן רב. וב"ה שלא השאיר אותנו בדור הזה בלי פנימיות ושלח את הרב לזכות אותנו, שבאמת הרבה אנשים שמחפשים אמת פנימית מוצאים אותה בספרים ובשיעורים של הרב בקול הלשון וכו'.
א. רציתי לשאול לגבי ההסבר של הנפש החיים שכלפי עצמותו 'אין עוד מלבדו כפשוטו', ורק כלפי השגתנו יש השתלשלות ועולמות ונבראים. שמעתי מהרב דרך קול הלשון שבתוך מסגרת הרצון תמיד רצונו בקיומנו. ורציתי להבין האם הכוונה כמו שמוסבר בדעת תבונות, שחוץ מזה שתמיד היה ביכולתו לברוא את העולם, אז גם ברצונו תמיד היה קדום שיברא, אבל לא שקיים שם בבריאה אפילו לא בכח, אלא זה קיים ברצון המופשט. ואם זה הכוונה אשמח להבין את זה יותר טוב. וגם מה הכוונה שכלפי עצמותו אין נבראים, הרי לפי זה חייב לומר שכלפי עצמותו אין גם את הרצונות שלו, ואם כך אין הרצון מתייחס אליו לקרותו בעל הרצון. ואם אנו אומרים שהרצון הוא רק כלפנו, אז אם כך איך אפשר לומר על הרצון שהוא קדום, שהרי ודאי שהוא לא קדום מכח עצמו אלא רק מכח הגילוי רצוני (הסכמתי) שיתפשט ממנו רצון בלי גבול, או יכולת לרצות דברים בלי גבול, ואם כך אז צריך להיות איזה קשר בין עצמות לאור אין סוף.
ועוד קצת קשה לי, שהרי על אור אין סוף שלפני הצמצום עליו דיבר הנפש החיים, ששם זה אור אחדותו שיש רק הוא ואין זולתו, ולכאורה אי אפשר לומר שהרצון שבו תמיד היה קדום, שהרי משמע שהיה שלב של אור אין סוף לפני עלות הרצון, אשמח להבין נושא זה מהרב.
ב. האם אחרי שיטת הרמח"ל אפשר לומר שה' בחר דוקא בגילוי היחוד, מחמת שבעומק רק היחוד קשור בעצמותו, שמגלה שאין עוד מציאות מלבדו כמו לפני הצמצום, לעומת שאר המידות כמו חכם ורב חסד שהם רק מידות נרצים ממנו?
ג. האם כתר, חכמה, בינה, נקראים הנהגת היחוד בערך לז"א. והאם גם בספירות עגולים גם כן יש שם חילוק בין כח"ב לז"א כלפי האורות והכלים לגבי המושג הנהגת היחוד והנהגת המשפט?
ד. לגבי סוף העליות כשיתגלה שכולנו חלקי גילויו שלו, האם זהו גם לגבי עצמותו שנוכל לומר שאז בעתיד כולם יתכללו בעצמות ממש ולא רק באורו?
וגם אם זהו התכללות ביכולת שבעצמות, אז האם בכלל שייך לומר יכולת שבעצמות כמו היכולת להאיר והיכולת שלא להאיר כמו שמבינים בחב"ד שידעתיו הייתיו כפשוטו. אם הרב יוכל להרחיב לי בענין אשמח.
ה. מה הפשט שכולם בטלים ונכללים בדבר ה' כמו אור השמש בתוך גוף כדור השמש, וגם שכולם כלולים בא"ק, אז האם היינו כלולים באותו האופן הגשמי שאנו נמצאים כרגע או שרק החיות הפנימית שלנו. ולמה זה לא סותר למה שידוע שבהשתלשלות של החיות בין עולם לעולם, אז יש בין עולם לעולם העדר של יש מאין, ונשמע שלא אותה חיות אלוקית נשתלשלה ונעשתה גשמית?
ו. קשה לי איך התניא מסביר שכל הקליפות הם בשורשם יותר מעולם התיקון, ומביא משל מחומת אבנים שנופלת, שמה שהכי למעלה נופל הכי רחוק, ולכאורה הכח"ב דנקודין בכלל לא נפלו, וגם מה שנפל לעשיה זהו רק חיצוניות הכלים וגם מזה נברר החלק הטוב ורק הסיגים נשארו?
ז. האם יש טעם מובן למה ה' עשה ששת אלפי שנה, הרי התכלית היא הטבה, והדרך הוא גילוי הייחוד ובעולם הבא מתגלה שהתכלית הוא גילוי היחוד, והאמצעי לזה היה גילוי ההטבה דרך היחוד. ולכאורה מה הקשר והחיבור בין שני התפיסות, והמעבר בין ימות משיח והעולם הבא.
ח. האם זה נכון לומר שמה שכתוב "צדיק גוזר וה' מקיים" ו"הכל בידי שמים חוץ מצינים פחים ויראת שמים", האם זה נאמר רק לגבי הנהגת המשפט ולא לגבי הנהגת היחוד?
ט. האם זה נכון להפיץ ולמסור שיעורים באמונה גם כשאני מרגיש שיש לי גם רצון בכבוד ובפרסום של עצמי ע"י פרסום של ה' יתברך.
סליחה על הטרחה. אבל אין לי את מי לשאול שאלות אלו שמקוננות בי זמן רב. וב"ה שלא השאיר אותנו בדור הזה בלי פנימיות ושלח את הרב לזכות אותנו, שבאמת הרבה אנשים שמחפשים אמת פנימית מוצאים אותה בספרים ובשיעורים של הרב בקול הלשון וכו'.
תשובה:
א. יש את עצמותו ממש, ובזה יש לנו רק ידיעה בקיומו. ומכאן ואילך כל עסקנו אינו אלא בגילוי בלבד ולא בעצמותו ממש. ולפיכך כח הרצון הוא גילוי של רצונו ובמערכת רצון זו שהיא רצונו אין עבר הוה ועתיד. ולכך זה מוגדר ששם תמיד היה כך רצונו, אני הוי"ה לא שניתי. כלומר, זמן מהותו תהליך, ושם הכל קיים בתת אחת אלא זה אחר זה. וזה הגדרה ששם אין עבר הוה עתיד, אלא הכל יחדיו.
גילוי ראשון זה, מהותו עצם כך שידעינן מקיומו של הא"ס. גילוי שני רצונו. וביחס לגילוי ראשון אין גילוי של רצון לזולתו. ולכן זה מוגדר "אין עוד מלבדו כפשוטו". כי במדרגה זו הדבר היחיד המתגלה זהו שיש את עצמותו. גילוי שני זהו רצונו.
יש להבין שמציאות נקראת כך מלשון יצא, גילוי, כמ"ש הלשם. וכל מציאות הגדרתה מה יצא, מה נתגלה. וזהו שורש כל ההבנה הפנימית. היפך ההבנה החיצונית התופסת מציאות כפשוטו, ומשם נולדים שורש כל הקושיות. כל עולם: ההויה שבו היא הגילוי, וגבולו הוא ההעלם שבו, וע"ש נקרא עולם.
ב. כן.
ג. כן. ז"ת דעיגולים הם בחינת הנהגה כללית, היפך הנהגה פרטית שהוא הנהגת המשפט.
לעומת ג"ר דעיגולים זהו הנהגת ההשתוות. כמו שהורחב בביאור על פתחי שערים. ז"ת – הנהגה כללית. ג"ר – השתוות של הויה.
ד. כיון שהכל אינו אלא כח גילוי כנ"ל. לפיכך התכללות בעצמות ענינה שכל כח הגילוי בנבראים יגלה רק את עצמותו. אולם אין התכללות כפשוטו. הכל בנוי על תפיסת מציאות כגילוי כנ"ל.
ה. כל הויה ענינה גילוי כנ"ל. וכל פרט של גילוי תחתון, בשורשו היה דבר זה פרט של אותו גילוי, אולם בפן העליון שבו. ומעבר מגילוי לגילוי נקרא מעבר מעולם לעולם, מהעלם להעלם אחר. וזה בצורת יש, אין, יש. גילוי, העלם, גילוי, וחוזר חלילה.
ו. היה שבירה בז"ת בפרטות בכל מדרגה, כמ"ש הרש"ש.
ז. כל דבר יש בו שורש בנותן ושורש במקבל. ומצד שורש הנותן זהו יחוד. ומצד שורש המקבל זה הטבה. ביחוד התכלית המשפיע, "למעני למעני אעשה". בהטבה התכלית היא המקבל, שמקבל הטבה. ויש אחדות ביניהם. גילוי ההטבה שביחוד, וגילוי היחוד שבהטבה, שהכל טוב. והוא הוא שורש הנברא, שהוא בתפיסה של שתים. נותן ומקבל, בורא ונברא.
ח. בפשטות כן. אולם בעומק הכל כלול ביחוד. כלומר כלול שהצדיק יגזור וכו'.
ט. ראוי בכל פעם למעט מעט מכבוד עצמו, וזהו ניצוץ הלשמה שצריך להתרחב אט אט.
גילוי ראשון זה, מהותו עצם כך שידעינן מקיומו של הא"ס. גילוי שני רצונו. וביחס לגילוי ראשון אין גילוי של רצון לזולתו. ולכן זה מוגדר "אין עוד מלבדו כפשוטו". כי במדרגה זו הדבר היחיד המתגלה זהו שיש את עצמותו. גילוי שני זהו רצונו.
יש להבין שמציאות נקראת כך מלשון יצא, גילוי, כמ"ש הלשם. וכל מציאות הגדרתה מה יצא, מה נתגלה. וזהו שורש כל ההבנה הפנימית. היפך ההבנה החיצונית התופסת מציאות כפשוטו, ומשם נולדים שורש כל הקושיות. כל עולם: ההויה שבו היא הגילוי, וגבולו הוא ההעלם שבו, וע"ש נקרא עולם.
ב. כן.
ג. כן. ז"ת דעיגולים הם בחינת הנהגה כללית, היפך הנהגה פרטית שהוא הנהגת המשפט.
לעומת ג"ר דעיגולים זהו הנהגת ההשתוות. כמו שהורחב בביאור על פתחי שערים. ז"ת – הנהגה כללית. ג"ר – השתוות של הויה.
ד. כיון שהכל אינו אלא כח גילוי כנ"ל. לפיכך התכללות בעצמות ענינה שכל כח הגילוי בנבראים יגלה רק את עצמותו. אולם אין התכללות כפשוטו. הכל בנוי על תפיסת מציאות כגילוי כנ"ל.
ה. כל הויה ענינה גילוי כנ"ל. וכל פרט של גילוי תחתון, בשורשו היה דבר זה פרט של אותו גילוי, אולם בפן העליון שבו. ומעבר מגילוי לגילוי נקרא מעבר מעולם לעולם, מהעלם להעלם אחר. וזה בצורת יש, אין, יש. גילוי, העלם, גילוי, וחוזר חלילה.
ו. היה שבירה בז"ת בפרטות בכל מדרגה, כמ"ש הרש"ש.
ז. כל דבר יש בו שורש בנותן ושורש במקבל. ומצד שורש הנותן זהו יחוד. ומצד שורש המקבל זה הטבה. ביחוד התכלית המשפיע, "למעני למעני אעשה". בהטבה התכלית היא המקבל, שמקבל הטבה. ויש אחדות ביניהם. גילוי ההטבה שביחוד, וגילוי היחוד שבהטבה, שהכל טוב. והוא הוא שורש הנברא, שהוא בתפיסה של שתים. נותן ומקבל, בורא ונברא.
ח. בפשטות כן. אולם בעומק הכל כלול ביחוד. כלומר כלול שהצדיק יגזור וכו'.
ט. ראוי בכל פעם למעט מעט מכבוד עצמו, וזהו ניצוץ הלשמה שצריך להתרחב אט אט.
קטגוריות
