279. גילוי הנשמה בהחלשות הגוף, וענין חומר וצורה [#5001]

א. במש"כ בספר בלבבי מ"א על שבת קודש (שיעור עירובי תחומין): "כאשר האדם מתעייף ונחלש, הוא נח, הוא לא עושה מלאכה. מה העומק של זה? בחיצוניות זוהי תופעה ברורה מאד, כי כשאין כח לא עושים מלאכה. אבל הפנימיות של זה הוא, שכאשר האדם עושה מלאכה והוא נחלש, אז הנשמה גלויה יותר, וכתוצאה מכך שהנשמה גלויה יותר - הוא לא עושה מלאכה! הסיבה הגופנית הפשוטה היא שהאדם טרח והתייגע, וכבר אין לו כח, ולכן הוא מפסיק לעשות מלאכה. אבל כל דבר חיצוני יש לו שורש פנימי עמוק, והשורש הפנימי להעדר מלאכה באדם עייף ותש כח, הוא מחמת שכאשר הגוף נחלש אזי הנשמה נתגלתה, וכשהנשמה בגילוי, הפועל יוצא הוא - העדר מלאכה".
ויש להבין לכאורה, כי המציאות אצל רוב בנ"א שככל שהאדם עייף יותר הוא נוטה יותר לבטלה ועסק בדברי חולין, ואין לו כח לעסוק במושכלות?
ב. לאחרונה אני מרבה לעיין בספרי המהר"ל, ופעמים רבות נזכר בדבריו ענין "זכר ונקבה – חומר וצורה", מה משמעות הדברים?

א. אדם שגופו שולט בו, כאשר אין לו כח בגופו הוא נופל עוד יותר ליסוד העפר ושוקע בשינה. אולם אדם שנשמתו גלויה אצלו, אזי כאשר גופו נחלש נשמתו מתגדלת, ואזי מתוך סיבת מנוחה שאין לגוף כח לפעול, הוא יכול להגיע לסיבת מנוחה של "כאילו כל מלאכתך עשויה". אולם נדגיש שוב ונאמר, כל זאת אמור רק באדם שנשמתו שולטת בקרבו, אולם אדם שגופו שולט בקרבו - חולשת הגוף גורמת לו לירידה נוספת, לשפלות גופנית נוספת.
ב. חומר כדוגמת חמר שעושים ממנו כלים שאין לו צורה מעצמו כי הוא נוזל, וכן מים. נקראים חומר, כי אין להם צורה מצד עצמם. אשה כנגד עשיה ואיש כנגד יצירה, לשון צורה. כמ"ש חז"ל שאין אשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי, כלומר שנותן בה את צורתו וזו צורת הכלי, האשה, מעתה. אם לא ברור דיו אפשר לשאול פעם נוספת.