שאלה:
מהו ההסבר לטומאת סדום הנוראה בדור זה שפורצת כל גבולות, וכיצד לעזור לאלו שנפלו לצאת מכך?
תשובה:
שורש הסוגיא. בפרצופים העליונים עתיק ואריך, ששם נאמר לית שמאלה בהאי עתיקא. ואין שם (בעתיק) נוק' גמורה אלא כולו דוכ'. והנקבה הנמצאת אחור באחור עם הדוכ' היא במדרגת דוכ', נוק' דדוכ' ולא נוק' גמור. וכן באריך שימינו דוכ' ושמאלו נוק', אינו נוק' גמור אלא נוק' דדוכרא. ולכך אין לו נוק' גמורה ספירת מלכות, אלא נכללת בעטרת היסוד. לעומת כך, בפרצופים התחתונים, פרצופי אבא ואמא, ז"א ונוק', יש נוק' גמורה.
בעולם שבו אנו נמצאים עולם המעשה, המקביל לנוק'. יש דוכ' ויש נוק' גמורים וזה גדרי הדין והוא סדר כוחות הנפש והגוף. אולם באחרית הימים מאיר האורות העליונים שהם הם שורש הארת משיח. וכשם שמשיח יצא מסדום, מואב. וכמ"ש חז"ל מצאתי דוד עבדי, היכן מצאתיו בסדום. ולכך גם השתא שמתנוצץ ומאיר אורו של משיח, כמ"ש רבותינו משנת שש מאות כנודע, לכך יחד עמו, זה לעומת זה, מתגלה תוקף קליפת סדום. ובקדושה זו הארת פרצופי עתיק ואריך, ובקלקול זה מתלבש בעולם המעשה, מעשה סדום. והבן שפרצוף עתיק ואריך תופס את כל הקומה, ובערכו אין או"א וזו"ן, רק בהלבשה. אבל בעצמותו אין נוק' ואין הולדה. וכאן יש להבדיל בין האור הרוחני בשורשו שכולו זכר ללא נקבה, ומהותו נתינה ללא קבלה. כלומר כולו לשמה, שלא ע"מ לקבל. וכאשר אור זה מאיר בעולם מצד התיקון אזי האדם דבק מאוד במדרגת לשמה. אולם כאשר אור זה נופל ומאיר ניצוצי הארתו במדרגת גוף שכולו מקבל, ואין רצונו לעבוד לשמה, הוא מפרשו בפגם של סדום, שכולו דוכ' כביכול, שבעומק שניהם נהפכים לנוק'. והבן מאוד.
ועיקר התיקון היא ההכרה של פנימיות הכח בנפש ככח בקדושה "לשמה". ולהבין שהגוף מפרשו באופן שאינו נכון. ולכך יש להעמיק את האור שכולו דוכ' בנפש, ע"י גילוי הלשמה, ואזי האדם מכיר היכן הרגשתו אמת בשרשה. יש לציין שתיקון זה נכון לנשמות טהורות שנדבק בהם מעט מטומאה זו שממלאה את העולם כולו, כמעט ללא מיצרים. אולם יש נפשות שהם דבוקים בכך ממש, ורובם של אלו הם גלגולי נפשות ממש של אנשי סדום. ואצלם כמינות חשיבא. ותקנתם רק בהסכמה למות על קדוש השם.
בחלק הנמוך בנפש יסוד תאוה זו הוא כח המדמה. כנודע אמרו חז"ל (שלהי מסכת סוכה) ז' שמות יש לו ליצה"ר, ור' נחמן מברסלב אמר שיש לו שם שמיני, והוא מדמה. ושם זה מאיר בעיקר באחרית הימים ובעיקר בתאוה זו. ומהותה שמדמה שמתאוה לזולתו כמוהו!!! כמו מראה שרואה את עצמו ומתאוה למעין עצמו!
ועומקם של דברים, שכתב הגר"א פעמים רבות (משלי ועוד) שיש שני שורשים ליצה"ר, תאוני וכעסני. מים ואש. וחטא אדה"ר תאוני, תאוה הוא לעינים. אולם הכעסני שורשו בשבירת מלכין קדמאין. שהשתא עיקרו כעס, כי רוצה דבר מעין תאוה ואינו מתקיים אזי כועס. אולם בשורש זה אינו כעס אלא גאוה, אנא אמלוך. ועומק הגאות שכולם צרכים להיות כמוני. זהו גאוה המתגלה ע"י כח המדמה. ועי"כ מתאוה מכח גאוה. והבן שהשתא התאוה משעבדת את הכעס והגאוה אליה. אולם מצד אור אחרית הימים שאז מתגלה שורש הרע ולא מחטא אדה"ר נחש וחוה, זכר ונוק', אלא שורש מלכי אדום. אזי שם זהו אנא אמלוך של אדום, מלשון מדמה. ומלכין אלו היו דוכ' בלא נוק'.
נמצא שהשורש דקדושה פרצופי עתיק ואריך שאין שם נוק' גמור. והתגלות הפגם נעשה ע"י כח מדמה, המונע ממדת גאוה, אנא אמלוך. וכולם צריכים להיות כמוני. ולכך מתאוה לכשכמותו, שיעבוד התאוה לגאוה.
ואמת הדבר שכל מדמה – שקר, אם אין בו ניצוץ של אמת אינו יכול להתקיים. ושורש האמת הגמורה בפרצופי עתיק ואריך כנ"ל, והתפשטות של ניצוץ אמת הוא שכל פרצוף דוכ' נהפך לנוק' ביחס לזה שמעליו, וכל נוק' נהפך לדוכ' למה שתחתיו. ולכך יש בכח המדמה להשתמש בשינוי זה. ובעומק כנ"ל, שבתאוה זו שניהם נהפכים לנוק' ורק מצד המדמה שניהם דוכ'.
ושורש התיקון: ראשית ההבנה הברורה של צורת הדברים, וההכרה בנפש כיצד מתראה הכח בשורשו – לשמה. ומצד כך כמה שניתן לעבוד על לשמה למי ששייך בכך.
שנית: ההבנה שיסוד תשוקה זו גאוה, ולפיכך יש לעבוד על גאוה, כפי שנתבאר בארוכה בדברי חכמי כל הדורות, וכפי שהורחב למעשה בסדרת דע את מידותיך, יסוד האש – גאוה.
שלישית: להכיר שזהו כח מדמה שרוצה לדמות אחרים אליו. ותיקונו לדמות עצמו לזולתו אליו ית"ש ובזה נהפך לנוק', מקבל דתיקון. זאת ועוד בהתלבשות בנפש הבהמית זה נתלבש בגונים שונים. פעם בתאוה, פעם בפחד, פעם בשפלות (היפך שורשה גאוה) פעם ברצון להיות שונה, פעם ברצון להיות שייך ל..., וכו'. אולם אלו רק ההלבשות התחתונות שבהם זה מתלבש, אולם זה לא השורש. אולם ככל בעיה בנפש הבהמית יש לתת את הדעת ג"כ לפטור את התלבשות זו.
וכן למסור נפשו על קדושת השם באהבה כנ"ל, שהוא שורש ביטול גמור, היפך גאוה.
וככל שיהיו יותר בנ"א שיעבדו לשמה, אזי יתוקן פגם זה כנ"ל, כי יאיר בעולם אור זה דקדושה ויסלק הטומאה. ואזי מתגלה מ"ש למעני למעני אעשה, כביכול.
בעולם שבו אנו נמצאים עולם המעשה, המקביל לנוק'. יש דוכ' ויש נוק' גמורים וזה גדרי הדין והוא סדר כוחות הנפש והגוף. אולם באחרית הימים מאיר האורות העליונים שהם הם שורש הארת משיח. וכשם שמשיח יצא מסדום, מואב. וכמ"ש חז"ל מצאתי דוד עבדי, היכן מצאתיו בסדום. ולכך גם השתא שמתנוצץ ומאיר אורו של משיח, כמ"ש רבותינו משנת שש מאות כנודע, לכך יחד עמו, זה לעומת זה, מתגלה תוקף קליפת סדום. ובקדושה זו הארת פרצופי עתיק ואריך, ובקלקול זה מתלבש בעולם המעשה, מעשה סדום. והבן שפרצוף עתיק ואריך תופס את כל הקומה, ובערכו אין או"א וזו"ן, רק בהלבשה. אבל בעצמותו אין נוק' ואין הולדה. וכאן יש להבדיל בין האור הרוחני בשורשו שכולו זכר ללא נקבה, ומהותו נתינה ללא קבלה. כלומר כולו לשמה, שלא ע"מ לקבל. וכאשר אור זה מאיר בעולם מצד התיקון אזי האדם דבק מאוד במדרגת לשמה. אולם כאשר אור זה נופל ומאיר ניצוצי הארתו במדרגת גוף שכולו מקבל, ואין רצונו לעבוד לשמה, הוא מפרשו בפגם של סדום, שכולו דוכ' כביכול, שבעומק שניהם נהפכים לנוק'. והבן מאוד.
ועיקר התיקון היא ההכרה של פנימיות הכח בנפש ככח בקדושה "לשמה". ולהבין שהגוף מפרשו באופן שאינו נכון. ולכך יש להעמיק את האור שכולו דוכ' בנפש, ע"י גילוי הלשמה, ואזי האדם מכיר היכן הרגשתו אמת בשרשה. יש לציין שתיקון זה נכון לנשמות טהורות שנדבק בהם מעט מטומאה זו שממלאה את העולם כולו, כמעט ללא מיצרים. אולם יש נפשות שהם דבוקים בכך ממש, ורובם של אלו הם גלגולי נפשות ממש של אנשי סדום. ואצלם כמינות חשיבא. ותקנתם רק בהסכמה למות על קדוש השם.
בחלק הנמוך בנפש יסוד תאוה זו הוא כח המדמה. כנודע אמרו חז"ל (שלהי מסכת סוכה) ז' שמות יש לו ליצה"ר, ור' נחמן מברסלב אמר שיש לו שם שמיני, והוא מדמה. ושם זה מאיר בעיקר באחרית הימים ובעיקר בתאוה זו. ומהותה שמדמה שמתאוה לזולתו כמוהו!!! כמו מראה שרואה את עצמו ומתאוה למעין עצמו!
ועומקם של דברים, שכתב הגר"א פעמים רבות (משלי ועוד) שיש שני שורשים ליצה"ר, תאוני וכעסני. מים ואש. וחטא אדה"ר תאוני, תאוה הוא לעינים. אולם הכעסני שורשו בשבירת מלכין קדמאין. שהשתא עיקרו כעס, כי רוצה דבר מעין תאוה ואינו מתקיים אזי כועס. אולם בשורש זה אינו כעס אלא גאוה, אנא אמלוך. ועומק הגאות שכולם צרכים להיות כמוני. זהו גאוה המתגלה ע"י כח המדמה. ועי"כ מתאוה מכח גאוה. והבן שהשתא התאוה משעבדת את הכעס והגאוה אליה. אולם מצד אור אחרית הימים שאז מתגלה שורש הרע ולא מחטא אדה"ר נחש וחוה, זכר ונוק', אלא שורש מלכי אדום. אזי שם זהו אנא אמלוך של אדום, מלשון מדמה. ומלכין אלו היו דוכ' בלא נוק'.
נמצא שהשורש דקדושה פרצופי עתיק ואריך שאין שם נוק' גמור. והתגלות הפגם נעשה ע"י כח מדמה, המונע ממדת גאוה, אנא אמלוך. וכולם צריכים להיות כמוני. ולכך מתאוה לכשכמותו, שיעבוד התאוה לגאוה.
ואמת הדבר שכל מדמה – שקר, אם אין בו ניצוץ של אמת אינו יכול להתקיים. ושורש האמת הגמורה בפרצופי עתיק ואריך כנ"ל, והתפשטות של ניצוץ אמת הוא שכל פרצוף דוכ' נהפך לנוק' ביחס לזה שמעליו, וכל נוק' נהפך לדוכ' למה שתחתיו. ולכך יש בכח המדמה להשתמש בשינוי זה. ובעומק כנ"ל, שבתאוה זו שניהם נהפכים לנוק' ורק מצד המדמה שניהם דוכ'.
ושורש התיקון: ראשית ההבנה הברורה של צורת הדברים, וההכרה בנפש כיצד מתראה הכח בשורשו – לשמה. ומצד כך כמה שניתן לעבוד על לשמה למי ששייך בכך.
שנית: ההבנה שיסוד תשוקה זו גאוה, ולפיכך יש לעבוד על גאוה, כפי שנתבאר בארוכה בדברי חכמי כל הדורות, וכפי שהורחב למעשה בסדרת דע את מידותיך, יסוד האש – גאוה.
שלישית: להכיר שזהו כח מדמה שרוצה לדמות אחרים אליו. ותיקונו לדמות עצמו לזולתו אליו ית"ש ובזה נהפך לנוק', מקבל דתיקון. זאת ועוד בהתלבשות בנפש הבהמית זה נתלבש בגונים שונים. פעם בתאוה, פעם בפחד, פעם בשפלות (היפך שורשה גאוה) פעם ברצון להיות שונה, פעם ברצון להיות שייך ל..., וכו'. אולם אלו רק ההלבשות התחתונות שבהם זה מתלבש, אולם זה לא השורש. אולם ככל בעיה בנפש הבהמית יש לתת את הדעת ג"כ לפטור את התלבשות זו.
וכן למסור נפשו על קדושת השם באהבה כנ"ל, שהוא שורש ביטול גמור, היפך גאוה.
וככל שיהיו יותר בנ"א שיעבדו לשמה, אזי יתוקן פגם זה כנ"ל, כי יאיר בעולם אור זה דקדושה ויסלק הטומאה. ואזי מתגלה מ"ש למעני למעני אעשה, כביכול.
קטגוריות
