שאלה:
שלו' לרב שליט"א. אני מנסה לעשות לי לסדר בהבנת מהלך יציאת מצרים כפי שהוא מתואר בשער הכוונות, וכמה מבוכות לפני. אשמח אם הרב יאיר עיני.
מה שהבנתי עד כה הוא שבאופן כללי, היה זה תהליך ממוהר של לידת ז"א (ונוקבי'), והגדלתו עד תכליתו (בליל השימורים).
א. האם משמעות הלידה הזו היא גילויו של ה' בעולמו, וקיומן של כל ההבטחות שבפרשיות הקודמות על "וידעו כי אני ה' בקרב הארץ"?
ב. אך, הרח"ו מבאר עוד, כי אז, בליל התקדש החג, היה זיווג עליון, והנוקבא התעברה [ובז' של פסח היא צריכה להוליד]. מה משמעותו של עיבור נוסף זה? מה צריך להיוולד עוד? איזה גילוי חסר לאחר שזו"ן גדלו עד תכליתן? [ומה כוונת הרח"ו בדברו על "נשמות" שצריכות להיוולד מעיבור זה?].
ג. על אודות שביעי של פסח, הרח"ו מאריך בסוד קריעת ים סוף. וכמה פרטים לא מובנים לי:
- הרי מיום השני של פסח, חזרו זו"ן לקטנותם (בסילוק המוחין). איך שייך, א"כ, שהנוק' תישאר מעוברת ותלד ביום שביעי של פסח? [ואם נחלק בין מה שקרא אז (עיבור ולידה מיום א' דפסח עד יום ז'), למה שקורה בדורות הבאים בכל שנה (כניסה של המוחין שלב שלב בימי ספיה"ע), אז אין לנו שייכות היום לכוונות אלו?].
ד. מה הכוונה שהחיצונים עלולים, ח"ו, להתאחז בוולד? איך זה מתבטא בגילוי האלוקות בעולם [בהנחה שגם 'ולד' זה הינו גילוי אלוקות מסוים (אולי "ה' איש מלחמה" שנתגלה על הים כבחור וכו'].
ה. במה 'זיווג ביסוד דקטנות' מהווה פיתרון לבעיה הנ"ל? כלומר, אם באופן כללי, 'קריעת הים' היא הנמשל של אותו 'זיווג' (נשיכת הנחש), וגילוי ה' כאיש מלחמה הוא הנמשל של ה'לידה', איפה נבחן ה'קטנות' בזיווג זה [ובפרט שהוא נצרך להארה גדולה של א"א ("בעי לאוקיר לדיקניה")]? ואיפה רואים כאן שהחיצונים מתאחזים ב'סיגים' של אותו זיווג דקטנות, והולד הקדוש מוצל מאחיזתם בלידתו? [לומר שטביעת מצרים בים היא 'דינים' לא עוזר לפרש במה יש כאן "אחיזה" של החיצונים שמונעת את "אחיזתם" בקדושה].
ו. למה זיווג זה דקטנות "בעתיקא תליא"? כלומר, איזה גילוי עליון הוא שגורם לגילוי התחתון המלווה בדינים וסיגים? ואיך זה גורם את זה?
בתודה רבה.
מה שהבנתי עד כה הוא שבאופן כללי, היה זה תהליך ממוהר של לידת ז"א (ונוקבי'), והגדלתו עד תכליתו (בליל השימורים).
א. האם משמעות הלידה הזו היא גילויו של ה' בעולמו, וקיומן של כל ההבטחות שבפרשיות הקודמות על "וידעו כי אני ה' בקרב הארץ"?
ב. אך, הרח"ו מבאר עוד, כי אז, בליל התקדש החג, היה זיווג עליון, והנוקבא התעברה [ובז' של פסח היא צריכה להוליד]. מה משמעותו של עיבור נוסף זה? מה צריך להיוולד עוד? איזה גילוי חסר לאחר שזו"ן גדלו עד תכליתן? [ומה כוונת הרח"ו בדברו על "נשמות" שצריכות להיוולד מעיבור זה?].
ג. על אודות שביעי של פסח, הרח"ו מאריך בסוד קריעת ים סוף. וכמה פרטים לא מובנים לי:
- הרי מיום השני של פסח, חזרו זו"ן לקטנותם (בסילוק המוחין). איך שייך, א"כ, שהנוק' תישאר מעוברת ותלד ביום שביעי של פסח? [ואם נחלק בין מה שקרא אז (עיבור ולידה מיום א' דפסח עד יום ז'), למה שקורה בדורות הבאים בכל שנה (כניסה של המוחין שלב שלב בימי ספיה"ע), אז אין לנו שייכות היום לכוונות אלו?].
ד. מה הכוונה שהחיצונים עלולים, ח"ו, להתאחז בוולד? איך זה מתבטא בגילוי האלוקות בעולם [בהנחה שגם 'ולד' זה הינו גילוי אלוקות מסוים (אולי "ה' איש מלחמה" שנתגלה על הים כבחור וכו'].
ה. במה 'זיווג ביסוד דקטנות' מהווה פיתרון לבעיה הנ"ל? כלומר, אם באופן כללי, 'קריעת הים' היא הנמשל של אותו 'זיווג' (נשיכת הנחש), וגילוי ה' כאיש מלחמה הוא הנמשל של ה'לידה', איפה נבחן ה'קטנות' בזיווג זה [ובפרט שהוא נצרך להארה גדולה של א"א ("בעי לאוקיר לדיקניה")]? ואיפה רואים כאן שהחיצונים מתאחזים ב'סיגים' של אותו זיווג דקטנות, והולד הקדוש מוצל מאחיזתם בלידתו? [לומר שטביעת מצרים בים היא 'דינים' לא עוזר לפרש במה יש כאן "אחיזה" של החיצונים שמונעת את "אחיזתם" בקדושה].
ו. למה זיווג זה דקטנות "בעתיקא תליא"? כלומר, איזה גילוי עליון הוא שגורם לגילוי התחתון המלווה בדינים וסיגים? ואיך זה גורם את זה?
בתודה רבה.
תשובה:
א. כל מדרגה היא גילוי נוסף של ה' בעולמו, אלא שנצרך הבנה מה גדרו ומהותו של כל גילוי. גילוי זה עדיין אינו הגילוי השלם, אלא שלב.
ב. בנ"י נקראים "בנים אתם לה' אלקיכם", בנים של זו"ן, כנודע. והרי שיש את גדולתם של זו"ן, ויש את בנ"י שהם תולדותיהם, כלומר גילוי שלהם, וזהו נשמות שנולדים. כל לידה הוא גילוי של הדבר, בחינת מולד הלבנה. והרי שיש את גדולתו לעצמו, ויש את גילויו.
ג. נחלקו בגמרא אי קטן מוליד. ובדקות, קטן מוליד קטנות. והבן שיש זו"ן הגדולים וזו"ן הקטנים, בחינת יעקב ורחל. ובערך לכך שזו"ן הגדולים נעשו קטנים, ביחס ליעקב ורחל, זו"ן הקטנים, זהו נקרא גדלות. ובעומק הפיכת זו"ן הגדולים לזו"ן הקטנים זהו גופא שחזרו לקטנותם. כי זו"ן הקטנים במקום נה"י, שהוא מקום הקטנות, עיבור. ולכך הם ברי הולדה.
ד. גדלות תפיסת כלל, קטנות תפיסת פרט, ובסוד הכללות אין אחיזה לחיצונים, כי כל הויתם פרט. ובלשון אחר, כאשר נגלה הכלל ניכר גילוי השם. אולם כאשר נראה פרט בלבד ניתן לסבור ח"ו שיש כח לעצמו. כדוגמת מקרה לעומת חזקה. וזהו הסכנה בולד קטן.
ה. גילוי עליון כללות, וחיבור כל הפרטים. גילוי תחתון, זיווג בקטנות, חיבור פרטים. ובשורש הארת הכלל מחבר הפרטים אף פרט עם עוד פרט בלבד. ושורשו הארת דיקנא. שמחבר אורות אזן חוטם ופה יחדיו, והתפשטותם, עד שבלת הזקן, חזה וטבור. ויתר על כן חיבור השערות, כל שערה פרט ודיקנא מחברם. ועי"כ מאיר הארה לתתא לחבר אף פרט עם פרט בלבד. שזהו זיווג דקטנות כנ"ל. חיבור דגדלות, חיבור כללים. חיבור דקטנות, חיבור פרטים.
ו. הכח להאיר הארת דיקנא אף בתחתון למטה ממקום הארתו (שהרי יורד מרישא לגופא) הוא ע"י עתיק, שמעתיק נו"ה שבו, חלקיו התחתונים, יורדים לראשית עולם הבריאה בסוד דדי בהמה, כלומר לצורך קיום וחיבור התחתונים, ממש בעלמא דפירודא. כח זה של עתיק מחבר כוחות אלו. גילוי זה יורד למקום הפרוד. ולכך אף הנס, נעשה תחלה באופן שנקרע הים לי"ב גזרים, אופן של פרוד, ולבסוף "וישב הים אל איתנו, שורש הארת כללות. והבן שרק מכח עתיק ישנה אפשרות להאיר אור עליון במקום הפרוד הגמור, ולחבר פרט עם פרט.
ב. בנ"י נקראים "בנים אתם לה' אלקיכם", בנים של זו"ן, כנודע. והרי שיש את גדולתם של זו"ן, ויש את בנ"י שהם תולדותיהם, כלומר גילוי שלהם, וזהו נשמות שנולדים. כל לידה הוא גילוי של הדבר, בחינת מולד הלבנה. והרי שיש את גדולתו לעצמו, ויש את גילויו.
ג. נחלקו בגמרא אי קטן מוליד. ובדקות, קטן מוליד קטנות. והבן שיש זו"ן הגדולים וזו"ן הקטנים, בחינת יעקב ורחל. ובערך לכך שזו"ן הגדולים נעשו קטנים, ביחס ליעקב ורחל, זו"ן הקטנים, זהו נקרא גדלות. ובעומק הפיכת זו"ן הגדולים לזו"ן הקטנים זהו גופא שחזרו לקטנותם. כי זו"ן הקטנים במקום נה"י, שהוא מקום הקטנות, עיבור. ולכך הם ברי הולדה.
ד. גדלות תפיסת כלל, קטנות תפיסת פרט, ובסוד הכללות אין אחיזה לחיצונים, כי כל הויתם פרט. ובלשון אחר, כאשר נגלה הכלל ניכר גילוי השם. אולם כאשר נראה פרט בלבד ניתן לסבור ח"ו שיש כח לעצמו. כדוגמת מקרה לעומת חזקה. וזהו הסכנה בולד קטן.
ה. גילוי עליון כללות, וחיבור כל הפרטים. גילוי תחתון, זיווג בקטנות, חיבור פרטים. ובשורש הארת הכלל מחבר הפרטים אף פרט עם עוד פרט בלבד. ושורשו הארת דיקנא. שמחבר אורות אזן חוטם ופה יחדיו, והתפשטותם, עד שבלת הזקן, חזה וטבור. ויתר על כן חיבור השערות, כל שערה פרט ודיקנא מחברם. ועי"כ מאיר הארה לתתא לחבר אף פרט עם פרט בלבד. שזהו זיווג דקטנות כנ"ל. חיבור דגדלות, חיבור כללים. חיבור דקטנות, חיבור פרטים.
ו. הכח להאיר הארת דיקנא אף בתחתון למטה ממקום הארתו (שהרי יורד מרישא לגופא) הוא ע"י עתיק, שמעתיק נו"ה שבו, חלקיו התחתונים, יורדים לראשית עולם הבריאה בסוד דדי בהמה, כלומר לצורך קיום וחיבור התחתונים, ממש בעלמא דפירודא. כח זה של עתיק מחבר כוחות אלו. גילוי זה יורד למקום הפרוד. ולכך אף הנס, נעשה תחלה באופן שנקרע הים לי"ב גזרים, אופן של פרוד, ולבסוף "וישב הים אל איתנו, שורש הארת כללות. והבן שרק מכח עתיק ישנה אפשרות להאיר אור עליון במקום הפרוד הגמור, ולחבר פרט עם פרט.
קטגוריות
