שאלה:
בסדרת השיעורים 'דרכי הלימוד', שיעור י"ג, הרב שליט"א הסביר את מושג 'כלות המחשבה'. מושג זה הוגדר כ'נגיעה באפיסה', וכ'נגיעה בנעלמוּת', הבאה בעקבות ה'קביעות' של השכל בתורה, והעמקת ההתבוננות (בשכל ולב) בחלק התורה השייך ללומד בפרטות (לאחר שעבר על השלבים שתוארו בשיעורים הקודמים).
הוסבר עוד, שבכלות המחשבה, הנפש נכנסת ל'היכל של הנעלמות', והיא נוגעת במקום עמוק 'למעלה מטעם ודעת' (תורה שקדמה לעולם, מקום השעשועים שבמעמקי הנשמה).
עוד נאמר שבנקודה נעלמת זו, מתגלה ללומד החיבור הפנימי של התורה וישראל (הקיים מלכתחילה, שכן טבען ומהותן השורשיים של נשמות ישראל הם התורה והעסק בה, דבר הנעלם והמוסתר מבני האדם במצב רגיל), והוא מתדבק בנקודת הייחוד שבין הקב"ה, התורה וישראל, בה האדם ומציאות ה' הם 'חד ממש'. והוא המכוון האחרון של כל העסק בתורה.
עוד נאמר, שמשם (המַעֲיָין השרשי), הלומד צריך לחזור ו'להמשיך דברי תורה' למטה (מהלך של רצוא ושוב - ובלא דילוג). ארצה להבין יותר: אני מכיר (קצת) את השכל והמחשבה וכוחות הלימוד והעיון, ומצאתי אותם מתוארים יפה בשיעורים הקודמים של הרב.
ובקיצור: הידיעות מתקבלות בשכל מבחוץ פנימה, ואז, השכל מנתח אותן ומבחין ומבדיל בין המרכיבים השונים, מעמיד קצוות, כללים ופרטים, ואז, הוא מקשר ענפים לשרשם, מפתח שרשים לענפים חדשים, וכך הוא מסדר, מצייר ובונה את ידיעותיו למבנה מפואר. ע"כ, טוב ויפה. אבל איך ההתעמקות בכל אלה מובילה ל'נעלם', ל'למעלה מטעם ודעת' ול'אפיסה'? לכאורה כל המבנה הנ"ל שנעשה בעסק התורה נוגד לגמרי את המושגים הללו? איך ה'יש' ה'גדול' וה'גלוי' הזה יביא אותי ל'נעלם', ל'הסתר' ול'אין'?
ואם הכוונה ל'מסירות נפש', במובן של הקרבת עצמו עד כדי התבטלות והיעדרות, איך כוחות אלו משתתפים בלימוד בעיון, והעמקת המחשבה, הדורשים הימצאות והזדהות (הגדלת האני).
בלשון אחרת:
א. אינני מוצא את נקודת הממוצע המעבירה מהעסקת המחשבה בשיאה ל'כלותה' ולנגיעה ב'לא נתפס'?
ב. אבקש להבין מה ניתן 'להוריד' ו'להמשיך' ממקום אי הידיעה וההעלם?
הוסבר עוד, שבכלות המחשבה, הנפש נכנסת ל'היכל של הנעלמות', והיא נוגעת במקום עמוק 'למעלה מטעם ודעת' (תורה שקדמה לעולם, מקום השעשועים שבמעמקי הנשמה).
עוד נאמר שבנקודה נעלמת זו, מתגלה ללומד החיבור הפנימי של התורה וישראל (הקיים מלכתחילה, שכן טבען ומהותן השורשיים של נשמות ישראל הם התורה והעסק בה, דבר הנעלם והמוסתר מבני האדם במצב רגיל), והוא מתדבק בנקודת הייחוד שבין הקב"ה, התורה וישראל, בה האדם ומציאות ה' הם 'חד ממש'. והוא המכוון האחרון של כל העסק בתורה.
עוד נאמר, שמשם (המַעֲיָין השרשי), הלומד צריך לחזור ו'להמשיך דברי תורה' למטה (מהלך של רצוא ושוב - ובלא דילוג). ארצה להבין יותר: אני מכיר (קצת) את השכל והמחשבה וכוחות הלימוד והעיון, ומצאתי אותם מתוארים יפה בשיעורים הקודמים של הרב.
ובקיצור: הידיעות מתקבלות בשכל מבחוץ פנימה, ואז, השכל מנתח אותן ומבחין ומבדיל בין המרכיבים השונים, מעמיד קצוות, כללים ופרטים, ואז, הוא מקשר ענפים לשרשם, מפתח שרשים לענפים חדשים, וכך הוא מסדר, מצייר ובונה את ידיעותיו למבנה מפואר. ע"כ, טוב ויפה. אבל איך ההתעמקות בכל אלה מובילה ל'נעלם', ל'למעלה מטעם ודעת' ול'אפיסה'? לכאורה כל המבנה הנ"ל שנעשה בעסק התורה נוגד לגמרי את המושגים הללו? איך ה'יש' ה'גדול' וה'גלוי' הזה יביא אותי ל'נעלם', ל'הסתר' ול'אין'?
ואם הכוונה ל'מסירות נפש', במובן של הקרבת עצמו עד כדי התבטלות והיעדרות, איך כוחות אלו משתתפים בלימוד בעיון, והעמקת המחשבה, הדורשים הימצאות והזדהות (הגדלת האני).
בלשון אחרת:
א. אינני מוצא את נקודת הממוצע המעבירה מהעסקת המחשבה בשיאה ל'כלותה' ולנגיעה ב'לא נתפס'?
ב. אבקש להבין מה ניתן 'להוריד' ו'להמשיך' ממקום אי הידיעה וההעלם?
תשובה:
תשובה:
א. התאמצות שכלית עד כלות המחשבה, או לחילופין מחשבה בנעלם ברצוא ושוב. אולם זהו מסוכן, בבחינת במופלא ממך אל תדרוש וכו'.
ב. הכל. זהו האין שנוגע בהויה האמיתית, ולפיכך הכל. זולת ההויה עצמה שאינה בגדר "להוריד ולהמשיך".
א. התאמצות שכלית עד כלות המחשבה, או לחילופין מחשבה בנעלם ברצוא ושוב. אולם זהו מסוכן, בבחינת במופלא ממך אל תדרוש וכו'.
ב. הכל. זהו האין שנוגע בהויה האמיתית, ולפיכך הכל. זולת ההויה עצמה שאינה בגדר "להוריד ולהמשיך".
קטגוריות
