36. תכלית התפילה, שיעור הבקשות בגשמיות ורוחניות [#4418]

י"ב כסלו התש"פ

שאלה:

שלום לכבוד הרב שליט"א. יש משהו בעבודת השם שקצת קשה לי איתו, וזה צורת הפנייה והתפילה לקב"ה.
א. אני לא מצליח להבין למה כדי לקבל דברים ברוחניות או בגשמיות מהקב"ה, צריך להרבות בתחנונים ובבכיות, הרי אם אחד מהילדים יבקש מאבא משהו ואבא יודע שזה טוב לו אז הוא ייתן לו, ואם לא אז לא ייתן לו, אלא אם כן הוא ייתן לו למרות שהוא הסביר לו שזה לא טוב עבורו והבן לא מבין, אז יש מצב שהוא ייתן לו שילמד מעצמו שזה לא טוב עבורו, אלא אם כן זה סכנת נפשות וכיו"ב. ואבא לא היה רוצה שהבן שלו יתחיל לבכות לו ולהתחנן לפניו על כל בקשה, וכל שכן שלא ינדנד לו עשרות פעמים.
ב. כפי שקראתי שעל רוחניות צריך בלי סוף לבקש עד שיתקיים, ועל גשמיות לא. השאלה כמה כן צריך לבקש ולהתחנן על דברים בגשמיות, כי הרי גם הגשמיות היא משלימה את הרוחניות, אם זה פרנסה בלי מינוס וחובות, אם זה ילדים, אם זה בית משלי ולא בשכירות, וגם שיהיה יפה, ואשה נאה וכלים נאים, שמרחיבים דעתו של אדם ומאפשרים ללמוד בנחת בלי טרדות תוך כדי. תודה רבה לכבוד הרב.

תשובה:

תשובה:
א. תכלית התפילה אינה לקבל את מה שרוצה, אלא התכלית הוא בנין הקשר בין הנברא לבורא, ולכך עשה הקב"ה את החסר שהוא כלי שע"י יפנה האדם לבוראו ויתקשר אליו, כמו שביארנו רבותינו, על הפסוק "כי קולך ערב".
ב. מהות הרוחניות – נצח. מהות הגשמיות ארעי. וכך צריך להיות משקל הבקשה בנפש. בקשה ברוחניות ממקום של נצח, ולכך הבקשה נצחית, תמידית. בקשה בגשמיות ממקום של ארעי, ולכך הבקשה אינה מתמדת. ושיעור הבקשה כפי שיעור חיבורו לארעי, ולפיכך הדבר משתנה מנפש לנפש.