שאלה:
שלו' לרב שליט"א.
שמעתי כמה פעמים את דברי הרב על מידת התמימות, ועדיין אין לי משנה מסודרת בנושא.
בתשובה שהופיעה בעלון של פר' בלק (תשע"ט), הרב העמיד שלש מדרגות של תמימות:
תמימות של אברהם אבינו הבאה לו מכח ברית המילה.
תמימות של יעקב אבינו כמקור לחכמה.
ותמימות לשם תמימות, דרגתו של משיח.
האם הרב יכול לבאר עוד כמה נקודות:
א. מה מבדיל בין תמימות דקלקול לתמימות דתיקון? למה על אחד נאמר שהוא תמים במובן שלילי, ועל השני זה יהיה שבח? (שאלה זו התעוררה לי בעקבות דברי הרב על 'תמימות לשם תמימות' שבדרגת המשיח: למה תמימות כזו טובה? ומה בינה לבין תמימות רעה)?
ב. מהי תמימות של ברית מילה? כלומר האם מדובר במידה אנושית כמידת הביישנות והחסד, למשל, או שמדובר בהשגה שכלית שאברהם זכה לה? כך או כך, מהי הגדרת המידה ('כנות'?, 'שמחה'?, 'עין טובה'?, אחר?) או ההשגה ('נבואה'?, 'ייחוד'?, 'הבנת תכלית העולם'?, אחר?) הזו? ואיך היא קשורה לברית מילה ('נובעת' ממנה)?
ג. איך התמימות יכולה להיות מקור לחכמה? (והכתוב אומר "אני חכמה שכנתי ערמה" - היפך התמימות לכאורה?!). לכאורה תמימות היא 'השתקת' המוח והמחשבה, וקבלת הכל בלי הרהור וערעור. זה ממש סותר את החכמה החוקרת, מנתחת, מבקרת, מנגדת, ובקיצור את 'הפעלת' המוח הרחבה מאוד? ואיך התורה יכולה לנבוע ממנה ולהוביל אליה?
ד. תמימות לשם תמימות? לשם מה? מה טוב בזה? כנראה אני לא מבין מהי בכלל 'תמימות לשם תמימות': האם הכוונה ללכת לישון ולא ליזום כלום? ברור לי שלא הבנתי.
בתודה רבה לרב שליט"א, ובברכת הדיוט בכל מעשה ידיו.
שמעתי כמה פעמים את דברי הרב על מידת התמימות, ועדיין אין לי משנה מסודרת בנושא.
בתשובה שהופיעה בעלון של פר' בלק (תשע"ט), הרב העמיד שלש מדרגות של תמימות:
תמימות של אברהם אבינו הבאה לו מכח ברית המילה.
תמימות של יעקב אבינו כמקור לחכמה.
ותמימות לשם תמימות, דרגתו של משיח.
האם הרב יכול לבאר עוד כמה נקודות:
א. מה מבדיל בין תמימות דקלקול לתמימות דתיקון? למה על אחד נאמר שהוא תמים במובן שלילי, ועל השני זה יהיה שבח? (שאלה זו התעוררה לי בעקבות דברי הרב על 'תמימות לשם תמימות' שבדרגת המשיח: למה תמימות כזו טובה? ומה בינה לבין תמימות רעה)?
ב. מהי תמימות של ברית מילה? כלומר האם מדובר במידה אנושית כמידת הביישנות והחסד, למשל, או שמדובר בהשגה שכלית שאברהם זכה לה? כך או כך, מהי הגדרת המידה ('כנות'?, 'שמחה'?, 'עין טובה'?, אחר?) או ההשגה ('נבואה'?, 'ייחוד'?, 'הבנת תכלית העולם'?, אחר?) הזו? ואיך היא קשורה לברית מילה ('נובעת' ממנה)?
ג. איך התמימות יכולה להיות מקור לחכמה? (והכתוב אומר "אני חכמה שכנתי ערמה" - היפך התמימות לכאורה?!). לכאורה תמימות היא 'השתקת' המוח והמחשבה, וקבלת הכל בלי הרהור וערעור. זה ממש סותר את החכמה החוקרת, מנתחת, מבקרת, מנגדת, ובקיצור את 'הפעלת' המוח הרחבה מאוד? ואיך התורה יכולה לנבוע ממנה ולהוביל אליה?
ד. תמימות לשם תמימות? לשם מה? מה טוב בזה? כנראה אני לא מבין מהי בכלל 'תמימות לשם תמימות': האם הכוונה ללכת לישון ולא ליזום כלום? ברור לי שלא הבנתי.
בתודה רבה לרב שליט"א, ובברכת הדיוט בכל מעשה ידיו.
תשובה:
תשובה:
א. תמימות רעה מפני שאין לו דעת להבדיל בין טוב לרע. תמימות דקדושה שורשה בלמעלה מן הדעת. ויתכן אצל אותו אדם שמקור תמימותו למעלה מן הדעת, אולם מתפשטת אף לתמימות רעה, כי אין בו דעת להבדיל בין טוב לרע. תמימות זו מצויה בעיקר אצל עמך ישראל, ובפרט מאלו הבאים מארצות שרוח ההשכלה פחות נגעה בהם.
ב. התהלך לפני והיה תמים. תנועה מעשית טבעית ללא שום התנגדות. וכל זמן שיש לאדם "ערלה", יש לו מסך המבדילו. ולכך נתנה מצוה זו ראשונה אצל אדם למולו, ואזי קונה תמימות זו, לנוע בלי שאלות וספקות אחר מצות הבורא.
ג. זו התדבקות נפשית עמוקה בתורה – חכמה, מתוך אמונה תמימה בייקרת שלמותה של תורה. וזהו תורת ה' "תמימה" מלשון "שלמה". ואזי דבק ב"שלם" ולא בחלק. כי כאשר האדם מתבונן בפרט של דברי תורה הוא עוסק בפרט, בחלק. אולם ע"י התמימות דבק ב"שלם". ואזי זוכה לשפע של השלם שמתוכו מאיר לו עוד פרט ועוד פרט, אולם מתפיסת השלם. ולכך השגתו בתורה רבה מאוד. לא רק מחמת הריבוי הנשפע משם אלא מחמת שמקור הארתו הוא שלם. ולכך כל פרט מאיר בו אור השלם, ומתוך הארה זו מתראה כיצד הוא חלק מן השלם.
ד. ישנו מהלך של תמימות – חכמה. וחוזר חלילה זהו חכמה מאין תמצא. וישנו מהלך של תמימות – חכמה – תמימות. שהראשית תמימות, ותכלית החכמה תמימות. שכשם שראשיתה תמימות אף אחריתה תמימות. וכל החכמה אינה אלא שביל לתמימות. שלם – חלק – שלם. יוצא מן השלם, עוסק בפרט, וחוזר לשלם.
א. תמימות רעה מפני שאין לו דעת להבדיל בין טוב לרע. תמימות דקדושה שורשה בלמעלה מן הדעת. ויתכן אצל אותו אדם שמקור תמימותו למעלה מן הדעת, אולם מתפשטת אף לתמימות רעה, כי אין בו דעת להבדיל בין טוב לרע. תמימות זו מצויה בעיקר אצל עמך ישראל, ובפרט מאלו הבאים מארצות שרוח ההשכלה פחות נגעה בהם.
ב. התהלך לפני והיה תמים. תנועה מעשית טבעית ללא שום התנגדות. וכל זמן שיש לאדם "ערלה", יש לו מסך המבדילו. ולכך נתנה מצוה זו ראשונה אצל אדם למולו, ואזי קונה תמימות זו, לנוע בלי שאלות וספקות אחר מצות הבורא.
ג. זו התדבקות נפשית עמוקה בתורה – חכמה, מתוך אמונה תמימה בייקרת שלמותה של תורה. וזהו תורת ה' "תמימה" מלשון "שלמה". ואזי דבק ב"שלם" ולא בחלק. כי כאשר האדם מתבונן בפרט של דברי תורה הוא עוסק בפרט, בחלק. אולם ע"י התמימות דבק ב"שלם". ואזי זוכה לשפע של השלם שמתוכו מאיר לו עוד פרט ועוד פרט, אולם מתפיסת השלם. ולכך השגתו בתורה רבה מאוד. לא רק מחמת הריבוי הנשפע משם אלא מחמת שמקור הארתו הוא שלם. ולכך כל פרט מאיר בו אור השלם, ומתוך הארה זו מתראה כיצד הוא חלק מן השלם.
ד. ישנו מהלך של תמימות – חכמה. וחוזר חלילה זהו חכמה מאין תמצא. וישנו מהלך של תמימות – חכמה – תמימות. שהראשית תמימות, ותכלית החכמה תמימות. שכשם שראשיתה תמימות אף אחריתה תמימות. וכל החכמה אינה אלא שביל לתמימות. שלם – חלק – שלם. יוצא מן השלם, עוסק בפרט, וחוזר לשלם.
קטגוריות
