שאלה:
בס"ד
כ"ט חשון תש"פ
שאלות לכבוד מאור עינינו, מורנו הרב שליט"א,
ברצוני לשאול שאלה כללית, אבל לצורך הבהירות אשאל ע"י נתינת דוגמא מעשית. ידוע שיש מחלוקת בנוגע לזיהוי מין שיבולת שועל. המקובל ברוב ישראל היה לזהותו עם מין הנקרא בלע"ז "אוטס", ע"פ דברי רש"י ועוד ראשונים. אבל פרופ' פליקס גילה שאין זיהוי זה מוסכם. המין הנ"ל טבעי לארצות שבהם חיו הראשונים האלו, אבל לא היה מצוי בארץ ישראל, והראשונים שם [הרמב"ם ועוד] זיהו אותו אחרת, וגם האריך בסברות והוכחות לזיהוי שלהם. השאלה היא:
א. ע"פ סברא הישרה היה נראה לי שעם אחר בדיקת הנימוקים היה מקום גדול לקבל טענותיו. [אין הכוונה לבדוק הדברים מבחוץ, כי אינני עוסק בתחום, ואינני חושב שרצונו ית' שאצא לחוץ לחקור הדברים מבחוץ, אלא בדיקת המידע המצוי בביהמ"ד ע"י הדנים על הדבר]. אבל נגדנו מסורת ישראל ע"פ רבותינו הראשונים כמלאכים. אבל אחרי שרואים דברים הנראים ע"פ עיון כאמיתיים, ומרגישים כי זהו המציאות האמיתית, האם רשאים אנחנו להזניחו? [כאמור, זהו משל בעלמא, ונוגע להרבה סוגיות אחרות, כמובן]. בנידון הזה שמעתי כי הרב שלמה זלמן זצ"ל היה נוהג להחמיר ולברך שהכל על דייסא מהשיבות שועל המקובל, עד שגער בו הרב אלישיב זצ"ל איך שמשום חוקר אחד עוקר מסורת ישראל. אבל לכאורה "מנין אתה אומר שאם שמע מפי אדם קטן שבישראל שיהא עליו כשומע... מפי הקב"ה", והאם יש להוכיח שמפני שהקב"ה הזמין שהדבר יתגלה ביד חוקר שאיננו אמיתי? והשאלה אמורה, כנראה, רק כאשר מרגישים באמת שזהו הנראה כמציאות האמיתית, על אף שודאי אין בה ודאות מוחלטת. [ויש עוד אפשרות שלא לקבל הזיהוי, אבל לנקוט שהדין אמת, ויש באמת יותר מה' מיני דגן. ואולי יש להוכיח כן, ממה שגם מה שמזהים כשיפון (שקוראים "ריי") מסיק שם שאיננו מן חמשת המינים, והמין ההוא כנראה ודאי מחמיץ. אבל בירושלמי דורשת מפסוק שאין יותר מן החמשת המינים, ואולי יש לדחוק שמדבר רק על מה שהיה מצוי אצלם, וצ"ע. וגם זה חלק מן השאלה - היש לנו לנסות לקיים הדין של הראשונים, שכנראה חלק מהמקור שלו הוא שיקול דעת הראשונים שמין הזה נקרא דגן, גם בלומדוס אחרת ע"י פלפול כזה לחדש יותר מחמשת מיני דגן?]
ב. אם נאמר שעלינו לילך אחר מה שעינינו רואים, מה באופן שזה סותר מנהג שהוא כמעט מוחלט בישראל. למשל, ידוע שהגאונים והרמב"ם פסלו לחלוטים סת"ם הנכתב ע"ג קלף בלתי מעופץ, אבל ר"ת הכשירו כי עיבוד הסיד שלנו טוב כעפצים שלהם, אבל גילו שפעולת העפצים לכווץ העור חסירה לגמרי בעיבוד הסיד, וע"פ פשטות הדברים נקודה זאת לא היתה ידוע לר"ת. והנה שכ"ז ודאי בהשגחת ה', אבל עתה האם עלינו להחמיר בעיבוד העפצים? הקושי היא, שלפ"ז אנו נוקטים שכלפי הבנתינו עתה כל הסת"ם של כל הרבה דורות היו פסולים. וכנ"ל, אי"ז ודאי מוחלט אלא כך נראה לנו, ולהם היה נראה אחרת, אבל הרי אנו חושבים גם שמבינים "טעותם" כביכול.[לעומת כל זאת, נוכל לומר שכיון שהכל היתה בהשגחתו ית', עלינו לחדש פלפול בכל סוגיא להעמיד מעשי רוב הראשונים, והמקור ע"פ אמונתינו במנהג. וכפי הבנתי כן עלינו לעשות כשיש דבר סותר מה שיוצא מפי כל הראשונים כולם, או מציאות המוזכרת בגמרא. אבל זה רק אם מוכרח כל מנהג ותיקין להיות נכון, שאל"כ, הרי צריכים לאחוז בפשטות בלי הכרח. וכל דברינו אמורים רק כאשר העיון המעמיק מורה כן.]
ג. כל הנ"ל לגבי גילויים של מציאות שמגלה הקב"ה לנו בדור האחרון, ששם הדבר בולט יותר. אבל הדבר נכון אולי עוד יותר לגבי גילויי כתבים מהראשונים והאחרונים, [עם ההבנה שלא כל מקור עתיק דינו כראשון], וגם על מנהגים שנוסדו ע"פ פלפולים ודחוקים, שאחר בנין על גבי תורת כל הדורות שלפנינו מגלים שבילים חדשים הנראים ישרים בים התלמוד המורים אחרת. ובודאי בכל מקרה צריכים להבין שורש המנהג, וגם מציאות הנידון, אבל השאלה כמה משקל ליתן למנהג מקומו, מנהג רוב ישראל, ומנהג כל ישראל [בדורות האחרונים].
ד. בכל הנ"ל, איך עלינו להבין מעשי רבותינו. הרי הם כמלאכים ואנו כחמורים, ואיך אפשר שאנו נעשה מצוות באופן כביכול יוצר שלם משלהם?! האם כיון שהם עשו כפי מה שגילה ה' ית' רצונו להם אין חסרון והפרש כלל וכלל אם כיוונו לאמת או לא?
ה. וביותר כללות בענין כח המנהג בהלכה: כנראה שיש בין רבותינו יחס שונה למנהגים. למשל, אצלנו בארה"ב הגר"מ פיינשטיין זצ"ל היה אוחז מאד במנהג, ודעתו היתה שמנהג קבוע הוא עיקר הדין ורק מידת חסידות להחמיר נגדו ורק כשאין חשש יהורא וכדו'. וכך למשל בחדש חו"ל, על אף שהחמיר לעצמו בצינעא, הורה להתיר וכפי הנשמע גם אכלו בעצמו כשהיה עם ציבור האוכלים. ועל אף שגם בין מיישבי המנהג, הרי רובם כותבים שנעשה ע"פ יסוד של שעת הדחק, היה דעתו שנעשה ע"י המנהג כדבר מוכרע ושוב אינו אלא מידת חסידות להחמיר. וכנראה כך ומעין כך היה אצל כמה מרבותינו [אולי המאירי], ולאידך פשוט שהגר"א והרבה עוד רבותינו אינם סוברים כן. האם ענין זה תלוי בנשמת הצדיק? ומי שאיננו רואה כן בעצמו, היוכל לסמוך ע"ז כלל?
אחתום בהכרת הטוב מרובה לכבוד הרב, על עוצם מסירותו בעדינו, להשפיל עצמו לנו עד העפר ולמטה מכך, לנסות להעלנו עד לשחקים ולמעלה.
תשובה:
א. אין לחדש ולשנות בדורינו שום דבר ממה שסדרו ראשונים כמלאכים. ויש לתלות בחוסר הבנה, או שינוי הטבעים. כי הראשונים שכלם ישר, והשגתם אמת, ושכינה חפפה עליהם, ורוח הקודש דברה מגרונם.
אולם באחרית הימים מאיר אורו של משיח, ולפיכך המשיג אור זה יכול לברר האם חידוש זה שורשו באור זה, ודבר זה נמסר רק לחכמים הפנימיים. אולם זולת זה אין לחדש דבר, כמ"ש החת"ס חדש אסור מן התורה, ואין לשנות אפילו כמלא נימה.
ב. אין עלינו החובה "לדחוק" ולהבין דבריהם, אלא להבין עד מקום שיד שכלנו הישר מבין, וזולת זה לקבלם באמונה ותמימות ולנהוג למעשה אך ורק ע"פ דבריהם, כנ"ל.
ג. אם נמצא דבר בכתבי הקדמונים, ביותר ממקור אחד, מקורות שונים, הרוצה לחוש יחוש אולם אין חובה בכך. ובעומק, הדורות האחרונים בבחינת "סוף", והוא אור של בן "המאסף לכל המחנות", ולכן נגלים אוסף תורתם של רבותינו שנעלמו ברבות השנים. וכן נגלה תוכנות מחשב המקבצים את התורה כמעט כולה שבידינו למקום אחד. וזהו אור קיבוץ גלויות בתורה שבס"ד ישתלשל בקרוב לקיבוץ גלויות בפועל ממש בדירה בתחתונים.
אולם לעת עתה, ישנם כלים, ישנם ניצוצות של אור, וחלק מן האור, אולם אינו מאיר בשלמות. כי כח "המדיה" המחברת את כל העולם יחדיו, חיבור קליפת שער הנו"ן מעכב גילוי זה בשלמות.
ד. מצד סדר הדורות, יש ירידת הדורות, על דרך כלל, ופעמים בפרטים קטנים ישנו עליה, "איכשר דרא". אולם מצד אורו של משיח, כנ"ל, ישנה עליה. והוא דבר והיפוכו, והבן היטב היטב.
ה. ישראל ואורייתא חד. וישראל משועבדים לאורייתא. וכח המנהג הוא גילוי כח של תורה בתוך ישראל עצמם. בבחינת "מנהג ישראל תורה". ומי ששייך לשורש זה אצלו מנהג חזק יותר.
קטגוריות
