שאלה:
א. מהו שהזהירו חז"ל בכמה מקומות להיות האדם חס על ממונו, וכדתנן בערכין (כח,א): "א"ר אלעזר בן עזריה מה אם לגבוה אין אדם רשאי להחרים כל נכסיו, על אחת כמה וכמה שיהא אדם חס על נכסיו". וכן בחולין (פד,ב): "מי שהניח לו אביו מעות ורוצה לאבדן, ילבש כלי פשתן וישתמש בכלי זכוכית, וישכור פועלים ואל ישב עמהן", ופירש"י: "ולפי דרכנו למדנו שהעושה אלה מאבד ממון, ויזהר אדם מהם". ומבואר שאם לא יזהר הרי הוא מפסיד לעצמו. כיצד מתישבים הדברים במבט של אמונה?
ב. בענין מותרות, האם פסולן משום שמשתמש בעוה"ז שלא לצורך עבודת בוראו, ואם יהיו מעשיו לשם שמים אין בכך כלום. או שמא פסולן בעצם, שהחומר מרחיק את האדם מבוראו, ואף אם יתכוון לש"ש לא ימלט מן ההפסד הזה?
ב. בענין מותרות, האם פסולן משום שמשתמש בעוה"ז שלא לצורך עבודת בוראו, ואם יהיו מעשיו לשם שמים אין בכך כלום. או שמא פסולן בעצם, שהחומר מרחיק את האדם מבוראו, ואף אם יתכוון לש"ש לא ימלט מן ההפסד הזה?
תשובה:
א. יש בחינת זמן, ויש בחינת נפש. ופעמים שמדרגת הזמן למעלה מן מדרגת הנפש, ופעמים להיפך. והנה כתב הרמח"ל בספרו "דעת תבונות", שבכל הדורות שולטת הנהגת המשפט, ובסוף ימי הגלות שולטת הנהגת היחוד. ומעתה ברור, שמצד הנהגת הזמן בכל הדורות - נהגו ואחזו בהנהגת המשפט (מצד חיצוניות ההנהגה, אולם פנימיות הנפש אינה שייכת לזמן). משא"כ בסוף ימי הגלות, עיקר האחיזה בהנהגת היחוד.
ודבר זה הוא יסוד גדול, עמוק ורחב, שמוליד הסתכלויות רבות. ולנידון דידן, הנהגת המשפט ענינה לפי הבחירה, ולכך נוהגים בצורה של בחירה ברובי הענינים, וא"כ נמצא שאדם צריך לדאוג בעניני גשם יותר מצד ההשתדלות.
אולם מצד הנהגת היחוד, זה אינו אור שתלוי במעשה בנ"א, ואז עיקר הדבקות באמונה. וע"ז אמרו: "בא חבקוק והעמידן על אחת, צדיק באמונתו יחיה", וכבר ביארו רבותינו שדברי חבקוק אלו נאמרו בעיקר על דור האחרון. קיצרנו בדברים, אולם הם עמוקים מאד. זולת ביאור זה, יש עוד ביאורים בדברי חז"ל הללו, ועיין במפרשי האגדות.
ב. אף כאשר אדם מתכוון לש"ש, סוף כל סוף יש את נקודת ה'שלא לשמה' שבנפש, שאי אפשר לעוקרה לגמרי, אלא להקטינה. ומצד חלק זה שבנפש, וכן מצד גופו, לעולם החיבור לחומר יש בו סכנה. כמ"ש הגר"א, שיש להזהר במצות עונג שבת, שמתוך לשמה יבא לשלא לשמה. והרי שמצד החלק שבנפש שמשתמש בחומר לשמה - אינו חסרון, ומצד כך אינו חשיב מותרות כלל אם הוא שימוש באמת לשמה, שהרי אינו מהוה נעלמות לבורא אלא גילוי, כי הבורא נגלה בו.
ודבר זה הוא יסוד גדול, עמוק ורחב, שמוליד הסתכלויות רבות. ולנידון דידן, הנהגת המשפט ענינה לפי הבחירה, ולכך נוהגים בצורה של בחירה ברובי הענינים, וא"כ נמצא שאדם צריך לדאוג בעניני גשם יותר מצד ההשתדלות.
אולם מצד הנהגת היחוד, זה אינו אור שתלוי במעשה בנ"א, ואז עיקר הדבקות באמונה. וע"ז אמרו: "בא חבקוק והעמידן על אחת, צדיק באמונתו יחיה", וכבר ביארו רבותינו שדברי חבקוק אלו נאמרו בעיקר על דור האחרון. קיצרנו בדברים, אולם הם עמוקים מאד. זולת ביאור זה, יש עוד ביאורים בדברי חז"ל הללו, ועיין במפרשי האגדות.
ב. אף כאשר אדם מתכוון לש"ש, סוף כל סוף יש את נקודת ה'שלא לשמה' שבנפש, שאי אפשר לעוקרה לגמרי, אלא להקטינה. ומצד חלק זה שבנפש, וכן מצד גופו, לעולם החיבור לחומר יש בו סכנה. כמ"ש הגר"א, שיש להזהר במצות עונג שבת, שמתוך לשמה יבא לשלא לשמה. והרי שמצד החלק שבנפש שמשתמש בחומר לשמה - אינו חסרון, ומצד כך אינו חשיב מותרות כלל אם הוא שימוש באמת לשמה, שהרי אינו מהוה נעלמות לבורא אלא גילוי, כי הבורא נגלה בו.
קטגוריות
