שאלה:
א. במה שנתבאר לעיל (בתשובה הקודמת תשובה א), אם הבנתי נכון, מה שמצינו בחז"ל שנזהרו והזהירו על שמירת הממון, הוא משום שבזמן חז"ל נהגו בצורה של בחירה ברוב הענינים. אולם באמת, מצד הנהגת היחוד אין אדם יכול להפסיד עצמו ע"י מעשיו, אלא שבזמן שהנהגת המשפט שולטת אזי נראה ומושג לאדם שהוא נפעל לפי פעולותיו, וכפי התראות זו יראה לו כי מעשיו גרמו לו ההפסד, ועליו לנהוג על פי זה. ומצינו בש"ס, שמלבד מה שהזהירו על שמירת הממון, לא רק להמון העם הזהירו, אלא כך גם נהגו חכמי התלמוד בעצמם, וכדאיתא בחולין (קה,א): "אמר שמואל אנא להא מלתא חלא בר חמרא לגבי אבא, דאילו אבא הוה סייר נכסיה תרי זמני ביומא ואנא לא סיירנא אלא חדא זימנא. שמואל לטעמיה דאמר שמואל מאן דסייר נכסיה כל יומא משכח אסתירא. אביי הוה סייר נכסיה כל יומא ויומא" וכו', עי"ש. ומבואר א"כ שהנהגה זו היתה מחוייבת המציאות אפילו לגדולים שבאותו הדור (עכ"פ מצד חיצוניות ההנהגה כמבואר במכתב הנ"ל), באופן שכמעט לא יכלו להשמט ממנה.
והנה בדורנו, אף שנשתנתה ההנהגה כנ"ל, מ"מ אין היא מחויבת המציאות, שהרי רוב העולם עדיין אוחזים בהנהגת המשפט, וגדולי הדורות מזהירים גם עתה לנהוג בחשבון, וכמו שמצינו לח"ח בביאור הלכה (סי' תקכט) שהזהיר על המותרות, עי"ש. וצ"ל, שמה שנתחדש בדורות האחרונים הוא שיכול כל אדם להתעלות ולהשיג את הנהגת היחוד, באופן שתהא עיקר אחיזתו בה, מה שלא היה בדורות הראשונים. ומ"מ גם בזמן הזה אין היא נחלת הכלל מפני שהיא הנהגה עליונה, וצריך האדם להתעלות כדי להשיגה.
נמצא, שבזה"ז ביד כל אדם להשיג ולאחוז בהנהגת היחוד באופן שתתראה לו בגילוי, ויראה בחוש שאין ההשתדלות פועלת בהכרח, ואין העדרה מונע טוב ממנו. מה שלא היה אפשר להשיג בדורות הראשונים.
ב. בענין הנ"ל, כתב הרב (בתשובה שם) לעיין במפרשי האגדות. ואכן ראיתי בבן יהוידע שהביא מדברי רבנו האר"י, שמי שאינו חס על ממונו נראה כמזלזל בשפע שהשפיע לו השי"ת. וביאר בזה מה שחזר יעקב אע"ה על פכים קטנים, ואף הוסיף שלכן חזר בעצמו ולא ע"י שליח, משום דמצוה בו יותר מבשלוחו. עי"ש. ונמצא מהפך היוצרות, דמה שחייב אדם להיות חס על ממונו אינו מחיוב ההשתדלות, אלא הוא חיוב מחיובי המצוות, וא"כ הוא דבר שמחויב בו מן הדין ושייך שפיר אף לפום הנהגת היחוד. ולפ"ז נמצא לכאורה, דאף האדם המרומם ביותר לא יוכל לפטור עצמו מלחיות בחשבון שלא יוציא מעותיו לבטלה.
ג. במה שנתבאר במכתב הקודם אודות המותרות, דמצד השלא לשמה שבנפש וכן מצד גופו, לעולם חיבור לחומר יש בו סכנה, אף כאשר כוונתו לש"ש, כי בודאי אינו יכול שיהיה לש"ש גמור. וא"כ לכאורה אין זה ענין למותרות בלבד, אלא ה"ה לכל עניני החומר כאכילה ומלבוש וכיו"ב, ואף מה שנצרך לכדי חיותנו - יש בו סכנה. וא"כ מה נשתנו המותרות, שהרי השלא לשמה קיים בכדי חיותנו כמו במותרות, והלשמה - גם במותרות אינו חסרון. וא"כ מה נשתנו אלו מאלו? ומהי עבודתנו בזה?
והנה בדורנו, אף שנשתנתה ההנהגה כנ"ל, מ"מ אין היא מחויבת המציאות, שהרי רוב העולם עדיין אוחזים בהנהגת המשפט, וגדולי הדורות מזהירים גם עתה לנהוג בחשבון, וכמו שמצינו לח"ח בביאור הלכה (סי' תקכט) שהזהיר על המותרות, עי"ש. וצ"ל, שמה שנתחדש בדורות האחרונים הוא שיכול כל אדם להתעלות ולהשיג את הנהגת היחוד, באופן שתהא עיקר אחיזתו בה, מה שלא היה בדורות הראשונים. ומ"מ גם בזמן הזה אין היא נחלת הכלל מפני שהיא הנהגה עליונה, וצריך האדם להתעלות כדי להשיגה.
נמצא, שבזה"ז ביד כל אדם להשיג ולאחוז בהנהגת היחוד באופן שתתראה לו בגילוי, ויראה בחוש שאין ההשתדלות פועלת בהכרח, ואין העדרה מונע טוב ממנו. מה שלא היה אפשר להשיג בדורות הראשונים.
ב. בענין הנ"ל, כתב הרב (בתשובה שם) לעיין במפרשי האגדות. ואכן ראיתי בבן יהוידע שהביא מדברי רבנו האר"י, שמי שאינו חס על ממונו נראה כמזלזל בשפע שהשפיע לו השי"ת. וביאר בזה מה שחזר יעקב אע"ה על פכים קטנים, ואף הוסיף שלכן חזר בעצמו ולא ע"י שליח, משום דמצוה בו יותר מבשלוחו. עי"ש. ונמצא מהפך היוצרות, דמה שחייב אדם להיות חס על ממונו אינו מחיוב ההשתדלות, אלא הוא חיוב מחיובי המצוות, וא"כ הוא דבר שמחויב בו מן הדין ושייך שפיר אף לפום הנהגת היחוד. ולפ"ז נמצא לכאורה, דאף האדם המרומם ביותר לא יוכל לפטור עצמו מלחיות בחשבון שלא יוציא מעותיו לבטלה.
ג. במה שנתבאר במכתב הקודם אודות המותרות, דמצד השלא לשמה שבנפש וכן מצד גופו, לעולם חיבור לחומר יש בו סכנה, אף כאשר כוונתו לש"ש, כי בודאי אינו יכול שיהיה לש"ש גמור. וא"כ לכאורה אין זה ענין למותרות בלבד, אלא ה"ה לכל עניני החומר כאכילה ומלבוש וכיו"ב, ואף מה שנצרך לכדי חיותנו - יש בו סכנה. וא"כ מה נשתנו המותרות, שהרי השלא לשמה קיים בכדי חיותנו כמו במותרות, והלשמה - גם במותרות אינו חסרון. וא"כ מה נשתנו אלו מאלו? ומהי עבודתנו בזה?
תשובה:
א. הבנת כראוי, והדברים דברי אמת הם. ומש"כ שבדורנו נשתנתה ההנהגה, זה אינו שינוי גמור, אלא גילוי ההנהגה הפנימית בתוקף רב, אולם עדיין נגלה אף הנהגת המשפט, ויותר בנקל לדבוק בהנהגת היחוד. בפרטות על מאמר חז"ל הנ"ל פירשו רבותינו על רוחניות.
ב. עיין ברמח"ל באדיר במרום עמ' תיד ואילך, ותמצא שיש בחינת מיעוט גם בסוג חשבונות אלו. והבן שאם אינו משתדל לשמור מפני שדבק בהנהגת היחוד, אין כאן זלזול בשפע הניתן לו מן הבורא, אלא להיפך.
ג. לשמה בחינת ידיעה, ושלא לשמה בחינת בחירה, והבן מאד (ויש בחינה לבחור בלשמה, ואכמ"ל). ומצד בחינת שלא לשמה יש בחירה. וככל שהאדם מרחיב את השלא לשמה על ידי ריבוי של מותרות, מרחיב את הבחירה. ובעומק מרחיב את האני הפרטי הבהמי, שהוא סוד הבחירה, בחר – רחב, אותם אותיות. ודי לו לאדם להתנסות עם הבחירה שהקב"ה נתן לו, ולמה להרחיב את נקודת הבחירה שבזה מתרחק מהקב"ה.
ויתר על כן, עי"כ דבק יותר בחומר, ומצא מין את מינו וניעור. ועי"ז גופו מתחזק, ומחליש את גילוי נשמתו.
ובאמת אמרו "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אע"פ שלא לשמה" וכו' (פסחים נ,ב). וענינו, שתמיד יש בנפש בחינת שלא לשמה. אלא שעבודת האדם להקטין את בחינה זו בנפשו, ולא להרחיבה.
המותרות מחד יכולים להרחיב את הלשמה של האדם, כמ"ש חז"ל (ברכות נז,ב): "שלשה מרחיבין דעתו של אדם אלו הן, דירה נאה ואשה נאה וכלים נאים". אולם מאידך בודאי שיש כאן הרחבת השלא לשמה ג"כ, והדבר עומד בשקול גדול מאד.
ב. עיין ברמח"ל באדיר במרום עמ' תיד ואילך, ותמצא שיש בחינת מיעוט גם בסוג חשבונות אלו. והבן שאם אינו משתדל לשמור מפני שדבק בהנהגת היחוד, אין כאן זלזול בשפע הניתן לו מן הבורא, אלא להיפך.
ג. לשמה בחינת ידיעה, ושלא לשמה בחינת בחירה, והבן מאד (ויש בחינה לבחור בלשמה, ואכמ"ל). ומצד בחינת שלא לשמה יש בחירה. וככל שהאדם מרחיב את השלא לשמה על ידי ריבוי של מותרות, מרחיב את הבחירה. ובעומק מרחיב את האני הפרטי הבהמי, שהוא סוד הבחירה, בחר – רחב, אותם אותיות. ודי לו לאדם להתנסות עם הבחירה שהקב"ה נתן לו, ולמה להרחיב את נקודת הבחירה שבזה מתרחק מהקב"ה.
ויתר על כן, עי"כ דבק יותר בחומר, ומצא מין את מינו וניעור. ועי"ז גופו מתחזק, ומחליש את גילוי נשמתו.
ובאמת אמרו "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אע"פ שלא לשמה" וכו' (פסחים נ,ב). וענינו, שתמיד יש בנפש בחינת שלא לשמה. אלא שעבודת האדם להקטין את בחינה זו בנפשו, ולא להרחיבה.
המותרות מחד יכולים להרחיב את הלשמה של האדם, כמ"ש חז"ל (ברכות נז,ב): "שלשה מרחיבין דעתו של אדם אלו הן, דירה נאה ואשה נאה וכלים נאים". אולם מאידך בודאי שיש כאן הרחבת השלא לשמה ג"כ, והדבר עומד בשקול גדול מאד.
קטגוריות
