בענין פנים זועפות של האדם – אם הוי בור ברשות הרבים [#4126]

י"ד כסלו התש"פ

שאלה:

זה כבר הרבה שנים שאני סובל צער עמוק (ואחר מכן עצבות) כל יום מאחרים, כשאני הולך עובר לפניהם ברחוב או בשכונתי, והרבה פעמים אני נותן להם קצת חיוך או אני מנענע ראשי להזולת, אבל על פי רוב הם אינם מחייכים לי, ואני סובל מזה מאד. מיד אני חושב שאחרים שונאים אותי או שאינם מרוצים ממני, וזה מכאיב אותי ביותר בשכונתי כשאני פוגש השכנים שלי ואני מחייך להם או אומר שלום להם, ואני רוצה התקשרות להם, להרגיש קשור להם, ואני מרגיש שהם אינם רוצים להתקשר לי, וזה גורם לי לחשוב שהם אינם שונאים אותי. וגם איני סובל בכלל על שאני חי בעולם שאין בו כ”כ חום ואהבה, רוב בנ”א (עכ”פ לפי דמיונותי) חיים חייהם הפרטיים ושקועים בתוך עצמם ובחייהם ובמשפחתם, ולדאבוני אני רואה הרבה בנ”א שהם רוחניים ביותר שהם השקועים ביותר בעצמם ואינם רוצים להתקשר לאחרים ואינם נותנים הרגשה טובה לאחרים. לאחר כל פעם שאני חווה מצבים אלו, אני עושה חשבון הנפש עם עצמי ואני מכריע שכל זה נובע או (א) מדרישת כבוד מאחרים, והרבה פעמים אני חושב על הפסוק “וכל זה איננו שוה לי” ושהצער שלי הוא אותו צער של המן ואינו כדאי לי להיות בצער הזו…(ב) ופעמים אני מסיק שזה נובע מדימוי עצמי שלילי (ג) או לפעמים אני חושב שזה בא מדמיונות (ד) או שזה נובע משום שאחרים טרודים ואינם נותנים לב לאחרים וא”כ אין זה נובע משנאה לי..ובזה אני נרגע קצת, אבל עדיין אני סובל מאד מזה.
אפשר אם הרב יכול לתת לי עצות להתגבר על הקושי הזה שאני סובל ממנו הרבה כבר להרבה שנים בכל יום. יישר כחך מאד להרב שליט”א, ותודה רבה מאד, מאד, מאד.
תשובה:

המבט הפנימי הנקי שאדם פוגש בזולתו, לא לייחס כל הבעה שלהם שהיא תלויה בך, כי לכל אדם יש “עולם” מרובה בטרדות גוף, ונפש. בריאות, פרנסה, מדות, מצבי רוח, וכו’ וכו’. ואינך יכול להיות תלוי במצבם ותנודתם, שברובם אינם קשורים אליך כלל.

הממולץ לחפש חבר או שנים שעמם יוצרים קשר פנימי יותר, ושם לרכז את עיקר הקשר הנפשי עם חיוך וכדו’. ולשאר בנ”א לומר להם שלו’ בדרך כבוד וכו’, אולם לא לבנות קשר נפשי של צפיה לתגובה.

את הצורך הנפשי בקשר יש לקבל מהחבר הקרוב או שנים.

מלבד כך ככל שאדם קשור עמוק אל תוכו, פנימיותו, נשמתו, כן נעשה פחות תלוי בזולתו. ויתר על כן כאשר קשור לקב”ה.

מלבד כך במקביל לעדינות הנפש שיש בנפשך כתולעת, נצרך לבנות תוקף של קשה כארז. וכאשר כח זה נבנה בנפש במקביל לעדינות, אזי האדם אינו מתפעל כ”כ מזולתו. אולם כאשר העדינות שולטת, האדם מתפעל מאוד מזולתו.