שאלה:
מתי האדם יכול לידע אם הגיע לו הזמן הראוי להרביץ תורה לאחרים? ובקשור להנ"ל, אם אברך יש לו כוחות הנפש להרביץ תורה לאחרים, איך הוא צריך לתפוס את עצמו ביחס ללימוד התורה שלו, שהוא עומד בעזרת ה' לישב כל ימיו בלימוד התורה – האם הוא צריך מתחילה את הביקוש למלא את צרכי הנפשו להרביץ תורה לאחרים, כיון שיש לו כוחות לכך (לפחות או לרוב), או שאינו צריך לחשוב על זה כלל, רק להיות מרוכז בלימוד התורה כל היום, ולא לחשוב היום על העתיד כלל. האם יש מקום אפי' עכשיו למלא את הצורך שהוא מרגיש, לפעול עם אחרים בלימוד, או שבכל מקום נאמר שהוא צריך להיות מרוכז רק בלימוד התורה ולא לחשוב על זה.
תשובה:
האדם מורכב מג' חלקים. א. קבלה מזולתו. ב. גילוי עצמותו. ג. נתינה והשפעה לזולתו. ואלו הם ג' שלבים שבאדם. בתחילה מקבל מאביו ורבו. ואח"כ לאט לאט בונה את עצמו. וכאשר גדל בעצמו נעשה גדול אף להשפיע לזולתו. כדוגמת קטן שאינו מוליד, ואח"כ כשגדל נעשה בר הולדה. כי גדר קטן סמוך על שולחן אביו כמ"ש בפ"ק דב"מ, ולא דוקא קטן ממש. שכל שסמוך על שולחן אביו חשיב כמקבל, והינו נמצא בשלב הראשון.
ולכך על כל אדם לראות ראשית שהשלב הראשון, קבלה, נעשה אצלו כראוי. ואז עיקר עבודתו לבנות עצמו חוץ ופנים. חוץ קביעות מעשית חזקה בעולמה של תורה תמידין כסדרן. ופנים, חיבור עמוק בתוך תוכו לתוה"ק ולנותנה. וכאשר קיים בעצמו שלב זה, מתוך רוב אור פנימי נעשה טופח ע"מ להטפיח לזולתו, כמשלו הידוע של המגיד מודבנא, על כוס שכאשר מלאה על גדותיה שפע הנוסף הבא אליה נעתק לזולתה. ובעומק זה גורם שפע אף למשפיע, שנפתח לו מעין רב ורחב יותר.
אולם פעמים האדם לא השלים חלק הראשון של קבלה מזולתו, ופעמים רבות מאוד לא השלים את בנין עצמו. אולם עקב מקובלות חברתית לאחוז במשרה תורנית, ואילולי כן נחשב שלא הצליח. או לחילופין מחפש "מחייב". או לחלופין אינו מוצא חיות וסיפוק בתוך עצמו, ומקוה שע"י השפעה לזולתו ימצא סיפוק. או לחילופין פעמים בדקות מחפש לברוח מתוך עצמו. ופעמים זהו רצון של כבוד, שליטה, ממון, ועוד. ולכך נצרך בדיקה עמוקה מהיכן נובע הרצון להשפיע, ולפ"ז היחס בכל מקרה לגופו.
כאשר האדם לא השלים עצמו הן בקבלה והן בבנין עצמו, ואעפ"כ משפיע לזולתו, זהו חסרון במשפיע וממילא ימצא החסרון אף בהשפעה.
מ"מ כיון שצורך זה של להשפיע נמצא באדם, ופעמים זהו חלק מתיקונו עתה אף שלא השלים חלקו כנ"ל, שעי"ז גופא מתחזק הוא בעצמו כמו שמצוי היום לרוב. ובלא זאת קשה לו להתגבר ולעמול עם עצמו. בידו הבחירה האם לעמול לבדו בתוקף ובעוז במסירות, או לחילופין להתחיל להשפיע טרם השלמת חלקו. ואם בחר בדרך זה, עליו לאזן יומו באופן ניכר שחלק ניכר בכמות ואיכות יהיה בחלק שעדין חסר לו להשלים עצמו. ונצרך זהירות יתירה לא לצאת מעולמו של עצמו לעולם של השפעה, כי בזה מתרוקן מתוך עצמו. כי מצוי הדבר מאוד שכאשר נכנס לעולם של השפעה, ראשית נעשה טרוד באופן חיצוני ומעשי בחלק של השפעה. ויתר על כן יוצא נפשית מתפיסת קבלה ובנין עצמו לתפיסת השפעה.
וכשם שהדבר אמור במי שלא השלים עצמו וכבר יוצא להשפיע, כמו כן אף מי שהאיר נפשו רבות ונעשה טופח ע"מ להטפיח, ורק אז משפיע. גם הוא חייב לפנות שעות בכל יום שבהם כל עיסוקו להמשיך לבנות עצמו כל ימי חייו. כי לעולם נצרך לכל ג' החלקים, מקבל, עצמו, משפיע. אלא שהאיזון יש בו שינוי בין אדם לאדם ומתקופה לתקופה. אולם הצד השווה בכל שלעולם לא יהא כח ההשפעה ח"ו חזק כ"כ שיעקור את האדם מעולמו הפנימי.
וזהו סוד הצלחתם של בעלי הפנימיות. שמחד שקועים עמוק בתוך עולמם הפנימי, ומתוך עולם זה יוצאים ברצוא ושוב להשפיע לזולתם בעין יפה.
באופן מעשי. ע"ד כלל אין "לחפש" מקום להשפיע, אלא להתפלל לקב"ה מעומקא דלבא שאם יש צורך להשפיע, ומתי שיש צורך, והיכן שהצורך, יזמין לו הדבר בנעימות. ק"ו ח"ו שאם יש מחלוקת בדבר, יברח מכך כבורח מן האש ויתר על כן. ולעת עתה ישקיע נפשו בעולמו הפנימי בתורה ועבודה מתוך תפילה כנ"ל לקב"ה, ולא יעסיק מחשבתו בזה עד כמה שניתן לפי מדרגתו, כי דרגות בנ"א שונות בזה הרבה מאחד לרעהו.
ולכך על כל אדם לראות ראשית שהשלב הראשון, קבלה, נעשה אצלו כראוי. ואז עיקר עבודתו לבנות עצמו חוץ ופנים. חוץ קביעות מעשית חזקה בעולמה של תורה תמידין כסדרן. ופנים, חיבור עמוק בתוך תוכו לתוה"ק ולנותנה. וכאשר קיים בעצמו שלב זה, מתוך רוב אור פנימי נעשה טופח ע"מ להטפיח לזולתו, כמשלו הידוע של המגיד מודבנא, על כוס שכאשר מלאה על גדותיה שפע הנוסף הבא אליה נעתק לזולתה. ובעומק זה גורם שפע אף למשפיע, שנפתח לו מעין רב ורחב יותר.
אולם פעמים האדם לא השלים חלק הראשון של קבלה מזולתו, ופעמים רבות מאוד לא השלים את בנין עצמו. אולם עקב מקובלות חברתית לאחוז במשרה תורנית, ואילולי כן נחשב שלא הצליח. או לחילופין מחפש "מחייב". או לחלופין אינו מוצא חיות וסיפוק בתוך עצמו, ומקוה שע"י השפעה לזולתו ימצא סיפוק. או לחילופין פעמים בדקות מחפש לברוח מתוך עצמו. ופעמים זהו רצון של כבוד, שליטה, ממון, ועוד. ולכך נצרך בדיקה עמוקה מהיכן נובע הרצון להשפיע, ולפ"ז היחס בכל מקרה לגופו.
כאשר האדם לא השלים עצמו הן בקבלה והן בבנין עצמו, ואעפ"כ משפיע לזולתו, זהו חסרון במשפיע וממילא ימצא החסרון אף בהשפעה.
מ"מ כיון שצורך זה של להשפיע נמצא באדם, ופעמים זהו חלק מתיקונו עתה אף שלא השלים חלקו כנ"ל, שעי"ז גופא מתחזק הוא בעצמו כמו שמצוי היום לרוב. ובלא זאת קשה לו להתגבר ולעמול עם עצמו. בידו הבחירה האם לעמול לבדו בתוקף ובעוז במסירות, או לחילופין להתחיל להשפיע טרם השלמת חלקו. ואם בחר בדרך זה, עליו לאזן יומו באופן ניכר שחלק ניכר בכמות ואיכות יהיה בחלק שעדין חסר לו להשלים עצמו. ונצרך זהירות יתירה לא לצאת מעולמו של עצמו לעולם של השפעה, כי בזה מתרוקן מתוך עצמו. כי מצוי הדבר מאוד שכאשר נכנס לעולם של השפעה, ראשית נעשה טרוד באופן חיצוני ומעשי בחלק של השפעה. ויתר על כן יוצא נפשית מתפיסת קבלה ובנין עצמו לתפיסת השפעה.
וכשם שהדבר אמור במי שלא השלים עצמו וכבר יוצא להשפיע, כמו כן אף מי שהאיר נפשו רבות ונעשה טופח ע"מ להטפיח, ורק אז משפיע. גם הוא חייב לפנות שעות בכל יום שבהם כל עיסוקו להמשיך לבנות עצמו כל ימי חייו. כי לעולם נצרך לכל ג' החלקים, מקבל, עצמו, משפיע. אלא שהאיזון יש בו שינוי בין אדם לאדם ומתקופה לתקופה. אולם הצד השווה בכל שלעולם לא יהא כח ההשפעה ח"ו חזק כ"כ שיעקור את האדם מעולמו הפנימי.
וזהו סוד הצלחתם של בעלי הפנימיות. שמחד שקועים עמוק בתוך עולמם הפנימי, ומתוך עולם זה יוצאים ברצוא ושוב להשפיע לזולתם בעין יפה.
באופן מעשי. ע"ד כלל אין "לחפש" מקום להשפיע, אלא להתפלל לקב"ה מעומקא דלבא שאם יש צורך להשפיע, ומתי שיש צורך, והיכן שהצורך, יזמין לו הדבר בנעימות. ק"ו ח"ו שאם יש מחלוקת בדבר, יברח מכך כבורח מן האש ויתר על כן. ולעת עתה ישקיע נפשו בעולמו הפנימי בתורה ועבודה מתוך תפילה כנ"ל לקב"ה, ולא יעסיק מחשבתו בזה עד כמה שניתן לפי מדרגתו, כי דרגות בנ"א שונות בזה הרבה מאחד לרעהו.
קטגוריות
