שאלה:
שלום הרב. אני ממש מודה לרב על היסודות, החכמה, החיבור לה’, וההדרכות שאני למד מהרב. הדברים יוצאים בצורה בנויה, מבוהרת ומסודרת. ממש מודה תודה עמוקה וגדולה. בזמן האחרון נוצר לי סערת רגשות ומחשבות שלא נותנות לי מנוח. מתנצל על האורך, אשמח אם הרב יוכל לענות ולהשקיט את רוחי.
א. נניח זיהיתי שאחת מתפיסות החיים, יסוד מחשבתי שעל פיו התנהלתי, הוא טעות ועלי לשנות אותו. דוג', עד עתה תפסתי שאדם נתפס לפי התוצאות, אם בסוף אדם לא תיקן את המידה שעליה הוא עבד – לא שווה כלום. עתה אני מבין שיש משמעות עצומה לעצם העמל והטרחה בעבודת ה', התוצאות לא תמיד בידינו, כמובן נדרשת עבודה עצומה וחתירה לתוצאה, אבל עתה אני מבין שהמדד אינו רק התוצאה. אולם, השינוי הזה נעשה אצלי רק בתור ידיעה שכלית.
כיצד משנים תפיסת חיים, שהיסוד הזה יהיה נטוע בי כמו שאר היסודות שאדם בונה במהלך חייו, שנתספות אצלו כדבר ברור ומנחה, לא רק שיהיה לי ברור שכלית שתוצאות זה לא הכל?
ב. האם הנקודה הנ"ל נכונה? כלומר עד כמה יש להתייחס לתוצאות? כפי שציינתי אני לא נח עד שאני יודע בבירור שהשגתי את המטרה. כל דבר שאני רוצה לעשות, אני מציב לעצמי מטרה ברורה, אם זה כמות לימוד של דפי גמרא, מידה שאני רוצה לתקן, תפיסת חיים שעלי לשנות. כל עוד אני לא מגיע למטרה ומשיג אותה אני מתמלא תוגה, חוסר סיפוק, ריקנות פנימית.
שני דברים בנקודה הזו:
ראשית כל – מה היחס בין העמל לבין התוצאות מבחינת זווית ההסתכלות שלי. וכיצד היחס שהעמל לא "יהרוס" ויתן לי סיפוק עד כדי שאולי אומר לעצמי – "אני עושה מה שאני יכול, זה שאני לא מצליח לא תלוי בי" – למרות שבאמת אני יכול לעבוד יותר? בדר"כ כשחברים אומרים לי תשמח מעצם כך שניסית וכו' אני די מזלזל. כי אני חושב שסתם זה ניחום ושזה נובע מעצלנות, שאני עושה קצת ואומר שעשיתי מה שמוטל עלי.
שנית, ראיתי שהגר"א מחלק את הלומדים לשלושה – טוב, ערב ומועיל. יש מי ששמח רק כשהוא גומר את המסכת, את הש"ס, אין לו שמחה מעצם הלימוד. נראה לי שאני חלק מאלו. האם אין בזה דבר אמיתי וצודק? – המטרה שלנו זה לדעת ש"ס, לא להסתפק בדף גמרא, כיצד א"כ אני יכול לשמוח בדף ב' ולהיות רגוע, כשאני יודע שהמטרה שלי היא ש"ס או מסכת?
זה נקודה ש'מציקה' לי בכלל בעבודת ה', לא רק בת"ת. אני מציב לעצמי מטרות וכל עוד אני לא משיג אותם אני לא שוקט, אין לי מנוחה נפשית. אני רוצה שלימות כאן ועכשיו. אני ממש מוכן לעבוד, אני רוצה בעמל, אני מכיר בחשיבות העמל, אין לי בעיה לעמול כלל וכלל, אני עמל כל רגע ורגע (משתדל עד היכן שידי מגעת). אלא שיש לי רצון לשלימות. כל מה שפחות מכך לא נותן לי מנוח.
ג. לפעמים כשאני לומד סוגיה – אני נחלש. כי אני חושב לעצמי – מליון ת"ח עיינו בסוגיה לפני ויעיינו אחרי, סכמו אותה בצורה הרבה יותר טובה ממה שאני יסכם אותה וכו', השקיעו בה הרבה יותר זמן ממני. מעבר לעצם הלימוד, מה עניין יש ברצון להבין עד הסוף, הרי את הנושא אותו אני לומד היו כאלו שחקרו שנים על גבי שנים ועיינו בכל נקודה אפשרית מכל זווית אפשרית. פשוט אלמד את המאמר שלהם וזהו. למה לי לעשות הכל מההתחלה? אולי עדיף ללמוד סוגיה שלא עיינו בה כ"כ (אם יש)?
ד. התורה רחבה מיני ים, ולכל דבר יש סברא הפוכה, יש "אפכא מסתברא". כל סוגיה יש לה כמה צדדים, הרבה סברות ניתן לפרוך. הרבה פעמים אני כאילו לומד ובעצם חושב שכאילו אין לי קרקע יציבה להשען עליה. לדוג', כל גמרא שאני יכול להביא כראייה לצד אחד, משהו יכול לבוא ולהגיד בדיוק הפוך. או מגמרא אחרת או מאותה גמרא ממש, להראות אותה מזווית אחרת.
לא רק בגמרא, גם סברות והשקפות. בלימוד אמונה וכו' הדבר שכיח יותר. ישנם הרבה ידיעות שרווחו בתקופה קודמת, היו בטוחים בה, ועתה באים ובשאלה קטנה מפריחים את אותה ידיעה. היו עסוקים בשאלה אמונית עצומה, נתנו לה מענה, ועתה באים והופכים אותה. מי אמר שעוד כמה שנים לא יבואו ויפילו את התשובה שאנחנו נותנים לשאלה האמונית הזו? בעצם כל דבר כמעט ניתן לפרוך ולהקשות. אז מה לי לנסות "להתחכם" ולהגיד שיש לי תשובה, שיש לי מה להגיד בסוגיה? – הרי בשניה הבאה יבוא איזה ת"ח ממקום אחר ויפרוך את מה שאמרתי.
נראה לי שהדבר נובע מרצון עצום לכוון לאמת לאמיתה. כיוון ולהגיע אליה לפחות אני לא יכול כעת, ואולי גם אף אחד, קצת מתערער לי הדחף ללמוד אמונה, ללמוד יסודות בהשקפה, לחשוב על תפיסות חיים, סברות בסוגיות בעיון וכו'.
ה. מה המקום של חפץ הלב בלימוד התורה. היינו, בלימוד גמרא הדבר ברור שיש סדר. מתחילים גמרא, אח"כ רש"י, תוס’ וכן הלאה. נ"ל ברור שגם בלימוד אמונה ומוסר הדבר כן, שישנו מסלול סדור (לא יודע מה הוא, אולי סדר התקופות, היינו שלימוד ספרי ראשונים כאמונות ודעות, כוזרי, מורה נבוכים, ורק אח"כ מהר"ל, רמח"ל, ר' צדוק וכו'). התורה רחבה מאוד, והספרות התורנית עצומה ב"ה. כמובן שיש ללמוד את הדברי בצורה של בניין וכו'. עוד נ"ל ברור, יש 'ענין' להקיף ולדעת כמה שיותר מקורות. היינו להקיף לימוד ספרות הראשונים, אח"כ אחרונים, אח"כ חסידות וכו'. כמו בלימוד הלכה, ככל שיש יותר מקורות ביד הדבר שלם יותר, אמיתי יותר ויציב יותר.
היכן הכלל של "לעולם ילמד אדם במקום שליבו חפץ"? האם כל רגע אדם ישאל את עצמו מה 'בא לי' ללמוד עכשיו? איפה הגבול בדבר? – כל תחילת זמן אדם ישנה סדר לימוד? וגם אם לא יחליף באופן קבוע, בחור מגיע לישיבה גדולה, יש לו רצון עצום ללמוד מהר"ל או לקוטי מוהר"ן, האם נגיד לו תלמד את זה כרצונך, או שנאמר לו שיש דרכי לימוד, עליך להתחיל בלימוד מסודר (א"כ מהו הסדר? לעיל צייניתי שלי נראה סדר דורות, ראשונים ואז אחרונים, האם אמת הדבר)?.
ו. עד כמה נדרש 'ללחוץ' על עצמי ללמוד? ב"ה אני שוקד על לימודי יומם ולילה (כמה שאני יכול בע"ה). אולם לפעמים חברים ורבנים אומרים לי לשים לב שאני לא חונק את הנפש, שאני יעשה הפסקות (לא הפסקות לאכול, לישון וכו', אלא הפסקות נפשיות, לדבר קצת עם חברים, לנגן בגטרה אם אני מתחבר, לצחוק קצת וכו'). וכן לגבי זמנים בהם יש קצת חולשה, תמיד יש לי איזה סוגיה אמונית או הדרכתית שלא יורדת מהראש.
מתי אני צריך לאמר "עמל תורה" וללמוד למרות שאין כח, אין חשק, אין רצון, ומתי לומר שחשוב לעשות הפסקה, האם זה נכון לעצור באמצע סדר ולסדר את המחשבות או הרגשות שמציקות או להלחם (מה לגבי תקופות שיותר קל לשלוט בזה, ומה לגבי תקופות שאם אלחם יכול להיות שלא אצליח ישר לצלול בסוגיה, המחשבות עדיין יתפסו מקום אבל אני אמשיך להכנס לסוגיה, וכך המחשבה תלך ותחזור הרבה זמן, ויתכן שאצא בסוף הסדר בלי התקדמות גדולה בסוגיה, האם שם כן נגיד לעצור ולסדר את המחשבות, או שיש כאן עקרון של עמל תורה וכו' שאני עושה מה שאני יכול, אני יושב מול הגמרא, משתדל להכניס את הראש ואם המחשבות לא מניחות אין מה לעשות, להמשיך בשלי ורק בזמן המיועד [יום שישי, אותו יום בערב] להפנות לסדר את המחשבות?
ז. בפועל איפה בא לידי ביטוי עמל תורה? במאמץ השכלי? בזה שאני ממעט אכילה ושתיה? אולי העמל הוא לא תמידי, נניח שכשאני רעב ולמרות זאת אני ממשיך ללמוד – האם רק אז זה עמל, אבל סתם כך כשאני שבע ולא חסר לי משהו ואין שום דבר שמציק לי – שם אין עמל? אם אני צמא ויש לידי מים, לא לשתות כדי שיהיה עמל תורה, או שזה סתם שטויות שיכולות גם לבטל תורה, כמו ההדרכה לאברכים ומלמדי תינוקות שלא יעשו צומות שלא חייבים בהם כי ממעטים ממלאכת שמים?
אם אין בזה עמל תורה – איפה הגבול? – כשאני עייף אני יכול לעצור שנייה לקחת כוס קפה או קוביית שוקולוד לצורך העניין ולהתעורר, וכך לעשות כל פעם שאני עייף (אם יפסיק להשפיע כל פעם לקחת משהו אחר, היום יש הרבה סוכרים ודברים מעוררים) או שיש עניין להלחם בעייפות 'ראש בראש'?
ח. האם לימוד יסודות התורה (לימוד אמונה וכו') הוא לימוד יותר "מרומם" או "חשוב" מלימוד הלכה ועיון? זה הפשט בדברי הגמרא סוטה דבר גדול ודבר קטן? מה היחס בין לימוד אמונה ללימוד גמרא – תאורטית ומעשית?
א. נניח זיהיתי שאחת מתפיסות החיים, יסוד מחשבתי שעל פיו התנהלתי, הוא טעות ועלי לשנות אותו. דוג', עד עתה תפסתי שאדם נתפס לפי התוצאות, אם בסוף אדם לא תיקן את המידה שעליה הוא עבד – לא שווה כלום. עתה אני מבין שיש משמעות עצומה לעצם העמל והטרחה בעבודת ה', התוצאות לא תמיד בידינו, כמובן נדרשת עבודה עצומה וחתירה לתוצאה, אבל עתה אני מבין שהמדד אינו רק התוצאה. אולם, השינוי הזה נעשה אצלי רק בתור ידיעה שכלית.
כיצד משנים תפיסת חיים, שהיסוד הזה יהיה נטוע בי כמו שאר היסודות שאדם בונה במהלך חייו, שנתספות אצלו כדבר ברור ומנחה, לא רק שיהיה לי ברור שכלית שתוצאות זה לא הכל?
ב. האם הנקודה הנ"ל נכונה? כלומר עד כמה יש להתייחס לתוצאות? כפי שציינתי אני לא נח עד שאני יודע בבירור שהשגתי את המטרה. כל דבר שאני רוצה לעשות, אני מציב לעצמי מטרה ברורה, אם זה כמות לימוד של דפי גמרא, מידה שאני רוצה לתקן, תפיסת חיים שעלי לשנות. כל עוד אני לא מגיע למטרה ומשיג אותה אני מתמלא תוגה, חוסר סיפוק, ריקנות פנימית.
שני דברים בנקודה הזו:
ראשית כל – מה היחס בין העמל לבין התוצאות מבחינת זווית ההסתכלות שלי. וכיצד היחס שהעמל לא "יהרוס" ויתן לי סיפוק עד כדי שאולי אומר לעצמי – "אני עושה מה שאני יכול, זה שאני לא מצליח לא תלוי בי" – למרות שבאמת אני יכול לעבוד יותר? בדר"כ כשחברים אומרים לי תשמח מעצם כך שניסית וכו' אני די מזלזל. כי אני חושב שסתם זה ניחום ושזה נובע מעצלנות, שאני עושה קצת ואומר שעשיתי מה שמוטל עלי.
שנית, ראיתי שהגר"א מחלק את הלומדים לשלושה – טוב, ערב ומועיל. יש מי ששמח רק כשהוא גומר את המסכת, את הש"ס, אין לו שמחה מעצם הלימוד. נראה לי שאני חלק מאלו. האם אין בזה דבר אמיתי וצודק? – המטרה שלנו זה לדעת ש"ס, לא להסתפק בדף גמרא, כיצד א"כ אני יכול לשמוח בדף ב' ולהיות רגוע, כשאני יודע שהמטרה שלי היא ש"ס או מסכת?
זה נקודה ש'מציקה' לי בכלל בעבודת ה', לא רק בת"ת. אני מציב לעצמי מטרות וכל עוד אני לא משיג אותם אני לא שוקט, אין לי מנוחה נפשית. אני רוצה שלימות כאן ועכשיו. אני ממש מוכן לעבוד, אני רוצה בעמל, אני מכיר בחשיבות העמל, אין לי בעיה לעמול כלל וכלל, אני עמל כל רגע ורגע (משתדל עד היכן שידי מגעת). אלא שיש לי רצון לשלימות. כל מה שפחות מכך לא נותן לי מנוח.
ג. לפעמים כשאני לומד סוגיה – אני נחלש. כי אני חושב לעצמי – מליון ת"ח עיינו בסוגיה לפני ויעיינו אחרי, סכמו אותה בצורה הרבה יותר טובה ממה שאני יסכם אותה וכו', השקיעו בה הרבה יותר זמן ממני. מעבר לעצם הלימוד, מה עניין יש ברצון להבין עד הסוף, הרי את הנושא אותו אני לומד היו כאלו שחקרו שנים על גבי שנים ועיינו בכל נקודה אפשרית מכל זווית אפשרית. פשוט אלמד את המאמר שלהם וזהו. למה לי לעשות הכל מההתחלה? אולי עדיף ללמוד סוגיה שלא עיינו בה כ"כ (אם יש)?
ד. התורה רחבה מיני ים, ולכל דבר יש סברא הפוכה, יש "אפכא מסתברא". כל סוגיה יש לה כמה צדדים, הרבה סברות ניתן לפרוך. הרבה פעמים אני כאילו לומד ובעצם חושב שכאילו אין לי קרקע יציבה להשען עליה. לדוג', כל גמרא שאני יכול להביא כראייה לצד אחד, משהו יכול לבוא ולהגיד בדיוק הפוך. או מגמרא אחרת או מאותה גמרא ממש, להראות אותה מזווית אחרת.
לא רק בגמרא, גם סברות והשקפות. בלימוד אמונה וכו' הדבר שכיח יותר. ישנם הרבה ידיעות שרווחו בתקופה קודמת, היו בטוחים בה, ועתה באים ובשאלה קטנה מפריחים את אותה ידיעה. היו עסוקים בשאלה אמונית עצומה, נתנו לה מענה, ועתה באים והופכים אותה. מי אמר שעוד כמה שנים לא יבואו ויפילו את התשובה שאנחנו נותנים לשאלה האמונית הזו? בעצם כל דבר כמעט ניתן לפרוך ולהקשות. אז מה לי לנסות "להתחכם" ולהגיד שיש לי תשובה, שיש לי מה להגיד בסוגיה? – הרי בשניה הבאה יבוא איזה ת"ח ממקום אחר ויפרוך את מה שאמרתי.
נראה לי שהדבר נובע מרצון עצום לכוון לאמת לאמיתה. כיוון ולהגיע אליה לפחות אני לא יכול כעת, ואולי גם אף אחד, קצת מתערער לי הדחף ללמוד אמונה, ללמוד יסודות בהשקפה, לחשוב על תפיסות חיים, סברות בסוגיות בעיון וכו'.
ה. מה המקום של חפץ הלב בלימוד התורה. היינו, בלימוד גמרא הדבר ברור שיש סדר. מתחילים גמרא, אח"כ רש"י, תוס’ וכן הלאה. נ"ל ברור שגם בלימוד אמונה ומוסר הדבר כן, שישנו מסלול סדור (לא יודע מה הוא, אולי סדר התקופות, היינו שלימוד ספרי ראשונים כאמונות ודעות, כוזרי, מורה נבוכים, ורק אח"כ מהר"ל, רמח"ל, ר' צדוק וכו'). התורה רחבה מאוד, והספרות התורנית עצומה ב"ה. כמובן שיש ללמוד את הדברי בצורה של בניין וכו'. עוד נ"ל ברור, יש 'ענין' להקיף ולדעת כמה שיותר מקורות. היינו להקיף לימוד ספרות הראשונים, אח"כ אחרונים, אח"כ חסידות וכו'. כמו בלימוד הלכה, ככל שיש יותר מקורות ביד הדבר שלם יותר, אמיתי יותר ויציב יותר.
היכן הכלל של "לעולם ילמד אדם במקום שליבו חפץ"? האם כל רגע אדם ישאל את עצמו מה 'בא לי' ללמוד עכשיו? איפה הגבול בדבר? – כל תחילת זמן אדם ישנה סדר לימוד? וגם אם לא יחליף באופן קבוע, בחור מגיע לישיבה גדולה, יש לו רצון עצום ללמוד מהר"ל או לקוטי מוהר"ן, האם נגיד לו תלמד את זה כרצונך, או שנאמר לו שיש דרכי לימוד, עליך להתחיל בלימוד מסודר (א"כ מהו הסדר? לעיל צייניתי שלי נראה סדר דורות, ראשונים ואז אחרונים, האם אמת הדבר)?.
ו. עד כמה נדרש 'ללחוץ' על עצמי ללמוד? ב"ה אני שוקד על לימודי יומם ולילה (כמה שאני יכול בע"ה). אולם לפעמים חברים ורבנים אומרים לי לשים לב שאני לא חונק את הנפש, שאני יעשה הפסקות (לא הפסקות לאכול, לישון וכו', אלא הפסקות נפשיות, לדבר קצת עם חברים, לנגן בגטרה אם אני מתחבר, לצחוק קצת וכו'). וכן לגבי זמנים בהם יש קצת חולשה, תמיד יש לי איזה סוגיה אמונית או הדרכתית שלא יורדת מהראש.
מתי אני צריך לאמר "עמל תורה" וללמוד למרות שאין כח, אין חשק, אין רצון, ומתי לומר שחשוב לעשות הפסקה, האם זה נכון לעצור באמצע סדר ולסדר את המחשבות או הרגשות שמציקות או להלחם (מה לגבי תקופות שיותר קל לשלוט בזה, ומה לגבי תקופות שאם אלחם יכול להיות שלא אצליח ישר לצלול בסוגיה, המחשבות עדיין יתפסו מקום אבל אני אמשיך להכנס לסוגיה, וכך המחשבה תלך ותחזור הרבה זמן, ויתכן שאצא בסוף הסדר בלי התקדמות גדולה בסוגיה, האם שם כן נגיד לעצור ולסדר את המחשבות, או שיש כאן עקרון של עמל תורה וכו' שאני עושה מה שאני יכול, אני יושב מול הגמרא, משתדל להכניס את הראש ואם המחשבות לא מניחות אין מה לעשות, להמשיך בשלי ורק בזמן המיועד [יום שישי, אותו יום בערב] להפנות לסדר את המחשבות?
ז. בפועל איפה בא לידי ביטוי עמל תורה? במאמץ השכלי? בזה שאני ממעט אכילה ושתיה? אולי העמל הוא לא תמידי, נניח שכשאני רעב ולמרות זאת אני ממשיך ללמוד – האם רק אז זה עמל, אבל סתם כך כשאני שבע ולא חסר לי משהו ואין שום דבר שמציק לי – שם אין עמל? אם אני צמא ויש לידי מים, לא לשתות כדי שיהיה עמל תורה, או שזה סתם שטויות שיכולות גם לבטל תורה, כמו ההדרכה לאברכים ומלמדי תינוקות שלא יעשו צומות שלא חייבים בהם כי ממעטים ממלאכת שמים?
אם אין בזה עמל תורה – איפה הגבול? – כשאני עייף אני יכול לעצור שנייה לקחת כוס קפה או קוביית שוקולוד לצורך העניין ולהתעורר, וכך לעשות כל פעם שאני עייף (אם יפסיק להשפיע כל פעם לקחת משהו אחר, היום יש הרבה סוכרים ודברים מעוררים) או שיש עניין להלחם בעייפות 'ראש בראש'?
ח. האם לימוד יסודות התורה (לימוד אמונה וכו') הוא לימוד יותר "מרומם" או "חשוב" מלימוד הלכה ועיון? זה הפשט בדברי הגמרא סוטה דבר גדול ודבר קטן? מה היחס בין לימוד אמונה ללימוד גמרא – תאורטית ומעשית?
תשובה:
א. להתבונן בכך רבות, לדבר על כך עם עצמו במחשבה ובפה. לסדר סדר מעשי ולו קטן ביותר לפ"ז, ולהתפלל לקב"ה שיכנס ללבו. בזמן כשלון לחזק את עצמו בהנ"ל. ולפתח הערכה לעצמו ע"ז שהתאמץ. לפתח הערכה לאנשים כאלו שמנסים ולא מצליחים. לקבל יסורים באהבה על העדר ההצלחה, ולהודות לקב"ה על עצם הנסיון. להעריך את עצמו על הנ"ל. ובעומק לידע שא"א להצליח, אפשר רק לעמול, וההצלחה היא מתנת שמים. ולפיכך הרצון וההרגשה שההצלחה תלויה בי, יסודה גאוה וחוסר אמונה. ויש להתבונן בכך רבות, במחשבה ודיבור בפה, כנ"ל.
ב. מחד להעריך מאוד את היגיעה אולם מאידך לדעת שיש צד שני שצריך לעמול יותר, לא לראות רק צד אחד. יש ללמוד לראות בכל דבר ב' צדדים, דבר והיפוכו.
יש להתחבר לעצם מה שהינך עוסק בו חיבור עצמי פנימי, כגון ת"ת להתענג על סברא, ישרות אור התורה וכו'. בכל דבר יש להתחבר לעצמות הדבר מלבד ההספק. הספק הוא דבר נכון אולם חיבור לעתיד ולא חיבור להוה. הינך חי עתיד ולא הוה. יש לעשות שינוי תפיסתי בין עיקר חיי עתיד לעיקר חיי הוה אמתי. בין סיפוק מחיבור פנימי, לסיפוק מהספק חיצוני.
ג. יש לך לחפש את חלקך. אתה מסתכל על הדברים מבחוץ, ולא מתוך חיבור עצמי ולכך הינך סובל. כל שאלותיך יש להם בסיס אחד, חיים עם חשבון של הצלחה, ולא חיות רוחנית עצמית.
ד. ראשית יש תענוג עצמי בעצם העסק בתורה כנ"ל. ועוד, גם הו"א יש בה אמת והיא אינה טעות. ואין לדיין אלא מה שעיניו ראות. לאמת מוחלטת יכול רק הקב"ה להגיע. ועל האדם להכיר שהוא משיג "לפי חלקו". עליו לחפש את האמת לפי ערכו ולא אמת מוחלטת. ככל שתכנס יותר פנימה תחפש את חלקך וחלק גדול מן החשבונות והשאלות יעלמו. הינך רוצה להשיג השגה מעבר למדרגת אדם נברא. מחד רצון זה נובע מניצוץ אלוקי שבנפש, אולם מאידך יתכן אף מגאוה. אם תשיג ענוה אמתית, תסכים לזה שאתה "נברא", וכל השגתך חלקית, ותשמח בחלקך.
ה. בכל יום עליך ליחד זמן מה שבו תוכל ללמוד מה שאתה שחפץ אף בלי סדר. וזהו לבו החפץ החיצוני. זולת כך צריך לגלות את לבו החפץ הפנימי, שהוא חלקו. ושם בודאי יש יציבות כי זהו חלקו. כל זמן שלא בקעת לעולם הפנימי, יש לבדוק להיכן נוטה צורת מחשבתך, ולפ"ז ללמוד דברי רבותינו בכיון זה.
ו. כנ"ל, עיקר הלימוד צריך שיהא מתוך חיבור עצמי פנימי, ואז אפשר להוסיף עמל במדה שלא נעקר שורש החיבור החשק הרצון והתענוג בכללות, ומתוך שיקול דעת עדין של כוחות הגוף. אולם כל זאת כאשר עיקר הלימוד מתוך חיבור ותענוג ולא מתוך תפיסת הספק.
ז. עיקר העמל, ביקוש האמת המדויקת לפי חלקי, והשאר כמיעוט שינה אכילה וכו', ענפים לה. יש דרך של מסירות נפש שעוזב כל חיבור כמעט לעוה"ז, פת במלח, וכו'. ויש דרך למעט מעט מצורכו, וזה מסירות נפש פורתא.
ח. אורות וכלים, נשמה וגוף.
ב. מחד להעריך מאוד את היגיעה אולם מאידך לדעת שיש צד שני שצריך לעמול יותר, לא לראות רק צד אחד. יש ללמוד לראות בכל דבר ב' צדדים, דבר והיפוכו.
יש להתחבר לעצם מה שהינך עוסק בו חיבור עצמי פנימי, כגון ת"ת להתענג על סברא, ישרות אור התורה וכו'. בכל דבר יש להתחבר לעצמות הדבר מלבד ההספק. הספק הוא דבר נכון אולם חיבור לעתיד ולא חיבור להוה. הינך חי עתיד ולא הוה. יש לעשות שינוי תפיסתי בין עיקר חיי עתיד לעיקר חיי הוה אמתי. בין סיפוק מחיבור פנימי, לסיפוק מהספק חיצוני.
ג. יש לך לחפש את חלקך. אתה מסתכל על הדברים מבחוץ, ולא מתוך חיבור עצמי ולכך הינך סובל. כל שאלותיך יש להם בסיס אחד, חיים עם חשבון של הצלחה, ולא חיות רוחנית עצמית.
ד. ראשית יש תענוג עצמי בעצם העסק בתורה כנ"ל. ועוד, גם הו"א יש בה אמת והיא אינה טעות. ואין לדיין אלא מה שעיניו ראות. לאמת מוחלטת יכול רק הקב"ה להגיע. ועל האדם להכיר שהוא משיג "לפי חלקו". עליו לחפש את האמת לפי ערכו ולא אמת מוחלטת. ככל שתכנס יותר פנימה תחפש את חלקך וחלק גדול מן החשבונות והשאלות יעלמו. הינך רוצה להשיג השגה מעבר למדרגת אדם נברא. מחד רצון זה נובע מניצוץ אלוקי שבנפש, אולם מאידך יתכן אף מגאוה. אם תשיג ענוה אמתית, תסכים לזה שאתה "נברא", וכל השגתך חלקית, ותשמח בחלקך.
ה. בכל יום עליך ליחד זמן מה שבו תוכל ללמוד מה שאתה שחפץ אף בלי סדר. וזהו לבו החפץ החיצוני. זולת כך צריך לגלות את לבו החפץ הפנימי, שהוא חלקו. ושם בודאי יש יציבות כי זהו חלקו. כל זמן שלא בקעת לעולם הפנימי, יש לבדוק להיכן נוטה צורת מחשבתך, ולפ"ז ללמוד דברי רבותינו בכיון זה.
ו. כנ"ל, עיקר הלימוד צריך שיהא מתוך חיבור עצמי פנימי, ואז אפשר להוסיף עמל במדה שלא נעקר שורש החיבור החשק הרצון והתענוג בכללות, ומתוך שיקול דעת עדין של כוחות הגוף. אולם כל זאת כאשר עיקר הלימוד מתוך חיבור ותענוג ולא מתוך תפיסת הספק.
ז. עיקר העמל, ביקוש האמת המדויקת לפי חלקי, והשאר כמיעוט שינה אכילה וכו', ענפים לה. יש דרך של מסירות נפש שעוזב כל חיבור כמעט לעוה"ז, פת במלח, וכו'. ויש דרך למעט מעט מצורכו, וזה מסירות נפש פורתא.
ח. אורות וכלים, נשמה וגוף.
קטגוריות
