שאלה:
המציאות היא שאנחנו חיים בתוך עולם עם הרבה הפרעות. איך אפשר בכל זאת, מחד להישאר מחובר למציאות, ומאידך לא לאבד את הריכוז?
תשובה:
בדרך כלל, אדם פנימי מכלכל את צעדיו, ומשתדל להיות חלק מחייו מבודד בתוך עולמו על מנת לצמוח ולהתפתח. אך יחד עם זאת, האדם לא יכול ולא צריך להעביר את כל ימיו בפרישות גמורה מבני העולם, וישנו צורך לצאת ולהיות מעורה בין בני אדם - כאשר הוא צריך או רוצה לצאת ולפעול יחד עם אנשים אחרים בעבודתו, כאשר יש לו צרכים גשמיים או מחויבויות משפחתיות וכדומה. ואם כן, ישנם זמנים שהאדם נמצא במצב בו הוא שרוי בין בני אדם נוספים.
בנוגע לשהות בין בני אדם, ישנם מספר נקודות שצריך לתת את הדעת עליהם. לדוגמא: מהי מהותו ומפעלו של הציבור בקרבו הוא מסתופף. אם הדבר מסכן אותו עם איסורים, כגון מראות אסורות, דיבורים אסורים, שמיעה אסורה וכדו', לא יתכן לשהות במקום שכזה. אם הסכנה קיימת אך אינה ברורה, ומצד שני יש לו מחויבות לשהות שם מסיבות שונות, כל מקרה לגופו טעון בדיקה: מה גודל המחויבות, מה הסכנות העלולות להיות ומה הפתרונות שיכולים להיות. לדוגמא, מסופר על ה"חפץ חיים" שנחשף לשמיעת דיבורי לשון הרע, בהיותו נוסע ברכבת. הוא הסיק שזה לא בגדר "יהרג ובל יעבור", ולכן הוא לא פתח את החלון וקפץ החוצה. אך כאשר הוא הגיע לתחנה הראשונה, הוא מיד ירד מהרכבת, אף על פי שלא זו הייתה תחנתו המיועדת.
צריך לדעת שאם האדם יוצא ושוהה עם ציבור, הוא עלול להתנתק מרצף הריכוז וחיבורו אל ציר המרכז הקבוע שלו. כי אם הוא יתחיל לענות להם, לדבר ולפטפט עמם, הוא יצא מעצמו ויפרד מעולמו הפנימי ויתחבר לחיצוניות, ובכך הוא יאבד את הריכוז, ונפשו תתפזר.
הגישה הנכונה למצב שכזה היא, השמירה על בידוד פנימי על אף השהות במקום ציבורי. כפי שבעל ה"חובות הלבבות" אומר שהחסיד נשאר מבודד, על שהותו במקהלות עם. מצד הלכות דרך ארץ, הוא מקדים ומשיב שלום לכל אדם, ומתנהג בצורה נעימה ומסבירת פנים. כאשר שואלים אותו דבר מה, הוא משיב בצורה קצרה, עניינית ובנועם, אך לא הרבה מעבר לכך. ופעמים אף נצרך לפתוח בשיחה לפי הענין, צורך מעשי או צורך נפשי. וכל אותו הזמן בו הוא שוהה שם, הוא מכונס בעולמו הפנימי, מרוכז והוגה בדבר חכמה שהכין לעצמו מראש לעסוק בו. ואם הוא אינו מסוגל לרכז את מחשבתו במעמד שכזה, הוא ממקד את הראייה שלו בחפץ מסוים המונח בקרבתו. כאשר פונים אליו, הוא משיב כפי שנתבאר, אך מיד הוא חוזר לריכוז ולמיקוד באותו החפץ. אמנם זוהי עצה חיצונית מאוד, אך היא יכולה להעניק לאדם מנת ריכוז גדושה.
ובאופן נמוך יותר, עליו להיות מרוכז במה ש"עושה", או במה שמדבר. ריכוז חיצוני אולם מבורר. ולא לעבור מעניין לעניין, אלא במתינות ומתוך ישוב דעת.
בנוגע לשהות בין בני אדם, ישנם מספר נקודות שצריך לתת את הדעת עליהם. לדוגמא: מהי מהותו ומפעלו של הציבור בקרבו הוא מסתופף. אם הדבר מסכן אותו עם איסורים, כגון מראות אסורות, דיבורים אסורים, שמיעה אסורה וכדו', לא יתכן לשהות במקום שכזה. אם הסכנה קיימת אך אינה ברורה, ומצד שני יש לו מחויבות לשהות שם מסיבות שונות, כל מקרה לגופו טעון בדיקה: מה גודל המחויבות, מה הסכנות העלולות להיות ומה הפתרונות שיכולים להיות. לדוגמא, מסופר על ה"חפץ חיים" שנחשף לשמיעת דיבורי לשון הרע, בהיותו נוסע ברכבת. הוא הסיק שזה לא בגדר "יהרג ובל יעבור", ולכן הוא לא פתח את החלון וקפץ החוצה. אך כאשר הוא הגיע לתחנה הראשונה, הוא מיד ירד מהרכבת, אף על פי שלא זו הייתה תחנתו המיועדת.
צריך לדעת שאם האדם יוצא ושוהה עם ציבור, הוא עלול להתנתק מרצף הריכוז וחיבורו אל ציר המרכז הקבוע שלו. כי אם הוא יתחיל לענות להם, לדבר ולפטפט עמם, הוא יצא מעצמו ויפרד מעולמו הפנימי ויתחבר לחיצוניות, ובכך הוא יאבד את הריכוז, ונפשו תתפזר.
הגישה הנכונה למצב שכזה היא, השמירה על בידוד פנימי על אף השהות במקום ציבורי. כפי שבעל ה"חובות הלבבות" אומר שהחסיד נשאר מבודד, על שהותו במקהלות עם. מצד הלכות דרך ארץ, הוא מקדים ומשיב שלום לכל אדם, ומתנהג בצורה נעימה ומסבירת פנים. כאשר שואלים אותו דבר מה, הוא משיב בצורה קצרה, עניינית ובנועם, אך לא הרבה מעבר לכך. ופעמים אף נצרך לפתוח בשיחה לפי הענין, צורך מעשי או צורך נפשי. וכל אותו הזמן בו הוא שוהה שם, הוא מכונס בעולמו הפנימי, מרוכז והוגה בדבר חכמה שהכין לעצמו מראש לעסוק בו. ואם הוא אינו מסוגל לרכז את מחשבתו במעמד שכזה, הוא ממקד את הראייה שלו בחפץ מסוים המונח בקרבתו. כאשר פונים אליו, הוא משיב כפי שנתבאר, אך מיד הוא חוזר לריכוז ולמיקוד באותו החפץ. אמנם זוהי עצה חיצונית מאוד, אך היא יכולה להעניק לאדם מנת ריכוז גדושה.
ובאופן נמוך יותר, עליו להיות מרוכז במה ש"עושה", או במה שמדבר. ריכוז חיצוני אולם מבורר. ולא לעבור מעניין לעניין, אלא במתינות ומתוך ישוב דעת.
קטגוריות
