שאלה:
ראיתי את דברי ר' נחמן מברסלב שהאדם צריך להתייחס למחשבות זרות והרהורים רעים כמו מחשבות שהם "חוץ" ממני ואינם שייכים אלי כלל, והקב"ה שולח לנו את ההרהורים אלו רק לנסיון זו שצריכים להתגבר על המחשבה בתפיסה הזו שאני בעצם יהודי קדוש, והמחשבות אלו אינם ממני. וזה כעין מה שהרב מבאר ב"דע את עצמך" שהאדם צריך לזהות תמיד ש"אני נשמה" ובזה האדם מטהר עצמו מן הרע, ע"י שאינו מזהה עצמו עם הרע ומבדיל את ה"אני הטהור" מהרע.
השאלה היא: האם זה שייך גם למי שיש לו הרהורים למעשה סדום או לכל דבר שיש שייכות עם מעשה זה? ומדובר באופן שלא רק שיש לו ההרהורים לזה, אלא גם יש לו תאוות ממש לזה. האם די במצב הזה להשתמש בעצת רבי נחמן, וכן להשתמש במה שהרב מבאר ב"דע את עצמך", לזהות שהמחשבות אלו אינם ממני כלל, או אפשר שמצב זה הוא חמור יותר כיון שאינו תאוה טבעית כלל, וא"כ אפשר שהאדם צריך לעשות יותר, כדי להתגבר על ההרהורים ותאוות כאלו?
האם אדם כזה הוא בגדר חולה נפש, כיון שיש לו תאוה לדבר שאינו טבעי כלל? ואפשר משום כמ"ש הגר"א שמי שיש לו חשק מאד לעשות איזה חטא, זה מורה שזהו מה שנכשל בגלגול הקודם, וזהו עיקר תפקידו להתגבר על תאוותו לחטא זה? או אפשר שהוא גלגול מדור מהמבול שהיו שקועים בחטא זה? או עכ"פ יש ניצוץ של נפש מדור מהמבול בנשמתו שצריך תיקון? אם באמת זהו טבעו בנפשו, האם ניתן לומר שזה עיקר נסיונו בחייו, לשנות את טבעו? מה העבודה של אדם שיש לו את הנסיון הזו? אם הוא עצב מחמת כך שיש לו את התאוה הגרועה הזו, האם אדם כזה צריך ל"קבל" שזהו הטבע שלו, ולשמוח בחלקו בהאי עלמא, ולא להיות עצוב מחמת כך, רק שהוא צריך לידע שזהו תפקידו הוא לשנות את טבעו ולהתגבר, ולהתפלל לה'? או שבעצם תאוה זה אינו טבעי כלל, וע"כ מי שיש לו תאוה זו מכחיש את עצמו שיש לו תאוה זו, ואחר זמן הוא באמת סבור שיש לו את התאוה הזה. וא"כ האם עבודת אדם זה לעסוק בטיפול נפשו עם מטפל (חרדי ויר"ש) שיכול להדריכו איך לחזור למצב טבעו הראשון? מהו הדרך לרפאותו?
בקיצור, השאלה היא, מי שסובל מאד מהרהורים ותאוות למעשה סדום, ורוצה בכל נפשו לצאת מזה, מהו צריך לעשות? האם רק צריך להתעקש להתגבר על זה ולהתפלל לה', או שזה בגדר חולי נפש והוא מצב מאד חמור, שאינו די בהשתדלות להשתנות ולהתפלל? הרב דיבר על ענין זה בעומק בהשיעורים על שובבי"ם, ושם הוזכר ג' סיבות כלליות ממה החטא הזו נובע – ובקיצור, הם גאוה, נטילת הנאה לעצמו, ורצון להחליף את טבע הבריאה שהקב"ה עשה. האם עבודת האדם שיש לו תאוה הפוכה, לברר נפשו ולזהות כל ג' סיבות אלה בתאוותו? תודה רבה מאד מאד מאד להרב.
השאלה היא: האם זה שייך גם למי שיש לו הרהורים למעשה סדום או לכל דבר שיש שייכות עם מעשה זה? ומדובר באופן שלא רק שיש לו ההרהורים לזה, אלא גם יש לו תאוות ממש לזה. האם די במצב הזה להשתמש בעצת רבי נחמן, וכן להשתמש במה שהרב מבאר ב"דע את עצמך", לזהות שהמחשבות אלו אינם ממני כלל, או אפשר שמצב זה הוא חמור יותר כיון שאינו תאוה טבעית כלל, וא"כ אפשר שהאדם צריך לעשות יותר, כדי להתגבר על ההרהורים ותאוות כאלו?
האם אדם כזה הוא בגדר חולה נפש, כיון שיש לו תאוה לדבר שאינו טבעי כלל? ואפשר משום כמ"ש הגר"א שמי שיש לו חשק מאד לעשות איזה חטא, זה מורה שזהו מה שנכשל בגלגול הקודם, וזהו עיקר תפקידו להתגבר על תאוותו לחטא זה? או אפשר שהוא גלגול מדור מהמבול שהיו שקועים בחטא זה? או עכ"פ יש ניצוץ של נפש מדור מהמבול בנשמתו שצריך תיקון? אם באמת זהו טבעו בנפשו, האם ניתן לומר שזה עיקר נסיונו בחייו, לשנות את טבעו? מה העבודה של אדם שיש לו את הנסיון הזו? אם הוא עצב מחמת כך שיש לו את התאוה הגרועה הזו, האם אדם כזה צריך ל"קבל" שזהו הטבע שלו, ולשמוח בחלקו בהאי עלמא, ולא להיות עצוב מחמת כך, רק שהוא צריך לידע שזהו תפקידו הוא לשנות את טבעו ולהתגבר, ולהתפלל לה'? או שבעצם תאוה זה אינו טבעי כלל, וע"כ מי שיש לו תאוה זו מכחיש את עצמו שיש לו תאוה זו, ואחר זמן הוא באמת סבור שיש לו את התאוה הזה. וא"כ האם עבודת אדם זה לעסוק בטיפול נפשו עם מטפל (חרדי ויר"ש) שיכול להדריכו איך לחזור למצב טבעו הראשון? מהו הדרך לרפאותו?
בקיצור, השאלה היא, מי שסובל מאד מהרהורים ותאוות למעשה סדום, ורוצה בכל נפשו לצאת מזה, מהו צריך לעשות? האם רק צריך להתעקש להתגבר על זה ולהתפלל לה', או שזה בגדר חולי נפש והוא מצב מאד חמור, שאינו די בהשתדלות להשתנות ולהתפלל? הרב דיבר על ענין זה בעומק בהשיעורים על שובבי"ם, ושם הוזכר ג' סיבות כלליות ממה החטא הזו נובע – ובקיצור, הם גאוה, נטילת הנאה לעצמו, ורצון להחליף את טבע הבריאה שהקב"ה עשה. האם עבודת האדם שיש לו תאוה הפוכה, לברר נפשו ולזהות כל ג' סיבות אלה בתאוותו? תודה רבה מאד מאד מאד להרב.
תשובה:
כל דבר יש לו שורש בקדושה שמשם יניקתו. וכן בענין דידן שורשו בפרצופים העליונים (עתיק וארך אנפין) ששם כולו זכר ואין בהם נקבה גמורה. אורות אלו הם שורש הארת משיח המתגלה בדורות אחרונים, והוא שלמות הארת שער הנו"ן דקדושה.
לעומתו, זה לעומת זה עשה אלוקים, טוב לעומת רע, רע לעומת טוב. יש שער נו"ן בקליפה, הוא מעשה סדום, זכר ללא נקבה. ולכך קליפה זו מתגלה בתוקף רח"ל בדור זה. וכפשוטו הוא גלגול נשמות של סדום. ובעומק זו מדרגת הדור זה לעומת זה, שער נו"ן דקדושה שהולך ומתגלה יותר ויותר. וכשיושלם, יבא משיח בב"א, ולעומתו הולך ומתגלה קליפה זו. בקדושה, זה גילוי של אחד, שאין שנים זכר ונקבה. ובקליפה, מעשה סדום.
שער הנו"ן הוא למעלה מן הטבע כלל, כי הטבע בסוד שבע, ושבע פעמים שבע עולה מ"ט, ואחריו יתגלה נו"ן, שער הנו"ן, שהוא שמונה כנודע, שכולו למעלה מן הטבע, ולכך גילוי כח זה בקליפה הוא למעלה מגדרי טבע של אדם.
ההכרה שכח זה אינו טבעי כלל אלא כח "על טבעי" החופף את הדור בכלל, ואת אותו אדם בפרט, היא בחינת הבדלה והכנעה, שאינו חלק מן האני, כפי שנתבאר בשאלה. אולם אין כאן הבדלה גמורה, כי חיבורה הוא "על טבעי", ולכן אין די בכך כמו בשאר עבודות. אלא נצרך להאיר אור של שער הנו"ן של קדושה, ועי"כ סר שער הנו"ן דקליפה. שער הנו"ן דקדושה מהותו אחדות, אחד. וככל שאדם דבוק באחד הפשוט, כך סר ממנו קליפה זו.
זולת כן, כיון שהדבר דבוק בנפש באופן "על טבעי", כנ"ל, נצרך אור של מסירות נפש לעוקרו, כמ"ש במסכת ע"ז על מינות, כיון שדבוקה בו אינה נפרדת אלא ע"י מיתה, מסירות נפש למיתה. וכן אמרו שם שכל דבר שאדוק בו מאד, כמינות חשובה. ואין לך דבר שאדוק בו כפגם זה, שהוא "אחד" דקליפה, אחד של מדמה.
ובהרחבה יותר. כל העבודה במדרגת "אין" (ל"אפס"). ולכך בכללות, כל העבודות מכתבי רבותינו בהרחבת "אין" שייכים לכאן (אלא שבפרטות יש "אין" בערך לכל עולם ועולם, ובערך לכל מדרגה ומדרגה). ולכך עיקר התיקון להסכים למסור נפשו למות על קדושת שמו באהבה. וירגיל עצמו במחשבה זו של מסירות, מסירות אמתית שגלוי לפני יודע תעלומות שזה אמת. וככל שימסור נפשו להשי"ת, כן תוקטן הקליפה.
לעומתו, זה לעומת זה עשה אלוקים, טוב לעומת רע, רע לעומת טוב. יש שער נו"ן בקליפה, הוא מעשה סדום, זכר ללא נקבה. ולכך קליפה זו מתגלה בתוקף רח"ל בדור זה. וכפשוטו הוא גלגול נשמות של סדום. ובעומק זו מדרגת הדור זה לעומת זה, שער נו"ן דקדושה שהולך ומתגלה יותר ויותר. וכשיושלם, יבא משיח בב"א, ולעומתו הולך ומתגלה קליפה זו. בקדושה, זה גילוי של אחד, שאין שנים זכר ונקבה. ובקליפה, מעשה סדום.
שער הנו"ן הוא למעלה מן הטבע כלל, כי הטבע בסוד שבע, ושבע פעמים שבע עולה מ"ט, ואחריו יתגלה נו"ן, שער הנו"ן, שהוא שמונה כנודע, שכולו למעלה מן הטבע, ולכך גילוי כח זה בקליפה הוא למעלה מגדרי טבע של אדם.
ההכרה שכח זה אינו טבעי כלל אלא כח "על טבעי" החופף את הדור בכלל, ואת אותו אדם בפרט, היא בחינת הבדלה והכנעה, שאינו חלק מן האני, כפי שנתבאר בשאלה. אולם אין כאן הבדלה גמורה, כי חיבורה הוא "על טבעי", ולכן אין די בכך כמו בשאר עבודות. אלא נצרך להאיר אור של שער הנו"ן של קדושה, ועי"כ סר שער הנו"ן דקליפה. שער הנו"ן דקדושה מהותו אחדות, אחד. וככל שאדם דבוק באחד הפשוט, כך סר ממנו קליפה זו.
זולת כן, כיון שהדבר דבוק בנפש באופן "על טבעי", כנ"ל, נצרך אור של מסירות נפש לעוקרו, כמ"ש במסכת ע"ז על מינות, כיון שדבוקה בו אינה נפרדת אלא ע"י מיתה, מסירות נפש למיתה. וכן אמרו שם שכל דבר שאדוק בו מאד, כמינות חשובה. ואין לך דבר שאדוק בו כפגם זה, שהוא "אחד" דקליפה, אחד של מדמה.
ובהרחבה יותר. כל העבודה במדרגת "אין" (ל"אפס"). ולכך בכללות, כל העבודות מכתבי רבותינו בהרחבת "אין" שייכים לכאן (אלא שבפרטות יש "אין" בערך לכל עולם ועולם, ובערך לכל מדרגה ומדרגה). ולכך עיקר התיקון להסכים למסור נפשו למות על קדושת שמו באהבה. וירגיל עצמו במחשבה זו של מסירות, מסירות אמתית שגלוי לפני יודע תעלומות שזה אמת. וככל שימסור נפשו להשי"ת, כן תוקטן הקליפה.
קטגוריות
