שאלה:
ב. האם יש עניין לחיות בבחינת היחידה בעצם (כמובן רק לזמן מסוים במסירות נפש, אין עוד מלבדו וכו') כלומר בלי כוונת "רצוא למען השוב" או לחיות שם רק בבחינת רצוא למען שוב?
אם התשובה כן אז, א. למה? ב. מה הכללים שאמורים להנחות אותי לשילוב נכון?
והאם התשובה הנ"ל נכונה גם לשאר חלקי הנפש?
ג. הרב כתב באחת התשובות לשאלות "אולם סוד האהבה בע"ס הגנוזות במאצילן, הוא עצם בקשת היש" היש האמיתי, מה הכוונה? הרי אהבה היא תמיד בין יש ליש גם אהבה עצמית היא יחס בין יש ליש בתוכי, ואם אני מגלה את אהבת ה' בתוכי אז זה גם ביחס ליש שקיים בכח או בפועל?
אז בעצם מה הכוונה עצם בקשת היש?
ד. האם הרב יוכל להסביר מה ההבדל בין "אין" ל"אפס" ל"אין עוד מלבדו"?
תודה רבה.
תשובה:
הכרת מציאות מתוך הרגשה – רגש שמכיר מציאות.
הכרת מציאות מתוך מחשבה – מחשבה שמכרת מציאות – מחשבה חושית.
הכרת מציאות עצם ההויה – אדם המכיר את הויתו, שאינו רק מתוך הרגשה או מחשבה. אלא הכרה עצמית.
ב. זהו מיתת נדב ואביהוא. לעולם יש שוב, אלא שיש חילוקים להיכן הרצוא, ולהיכן שב. ויש לבדוק שיש יחס נכון ביניהם ולא רחב מידי שהוא בחינת דילוג. וכן הוא בכל המדרגות.
ג. זהו האין שביש אהבה בגנוז, באין. כי יש את עצם האהבה, ויש את הביטול שבה בבחינת דוחקת את הבשר. וזהו אהבת המבוטל, אהבה דביטול, שהוא היש הדק ביותר, כי כל אין הוא יש דק.
ד. אין עוד מלבדו כפשוטו יש רק אותו ית"ש. אפס – חלל קיים זולתו, שלב ראשון סלק עצמו לצדדים. אין – שורש ליש.
המשך לשאלה זו [עי' תשובה תכ"ו כהמשך לתשובה זו]:
שאלה:
תודה רבה לרב שליט”א, קראתי בעיון את התשובות, ואשמח אם הרב יוכל ללבן לי יותר כמה נקודות.
א. שהרב מחלק בין הרגשת מציאות לבין הכרת מציאות, מה החילוק? האם ברגש זה יותר בהתפעלות אבל גם ברגש יש הכרה של מציאות בתוכי (בין אם זה רגש של שמחה או רגש של הכרת המציאות שלי), בעצם מה ההבחנה בין רגש פנימי של מציאות לבין הכרה עצמית לא מתוך רגש?
ב. אני רוצה לדעת אם לגבי האהבה בגנוז הבנתי את דברי הרב, היש זה בעצם כוח אהבה שקיים בי שהוא של הבורא, ואהבת הגנוז זה שאני מתבטל ומרגיש את ביטולי כלפי אהבת הבורא שבי?
ג. לדעת אם הבנתי נכון, האם ההבדל בין “אין עוד מלבדו” ל”אפס” זה שבאין עוד מלבדו יש רק את ה’ ובאפס יש את ה’ ויש העדר? או הכוונה שבאפס אני פשוט מתמקד על חוסר מהרגשת עצמי (כרגע בלי יחס לבורא)? האם ה”אין” שהרב אמר שהוא “שורש ליש” מקביל לכח ההויה בנפש שממנו הרי יוצאים הכוחות?
ד. עוד שאלה קטנה שרציתי להוסיף. הבנתי מהרב שהוית הנפש היא אחת לכל חלקי הנפש (בהמית ונרנח”י), אבל למה זה? הרי האני של הנפש הבהמית היא הרגשת המציאות שלי כנפרד, האני האלוקי הוא הרגשת חלק אלוק ממעל (שכולל קומה של מוחין ורגשות כלפי ה’) עד האני של היחידה שזה אין עוד מלבדו, כלומר יש בי ממש הויות “אני” שונות.
תודה רבה רבה לרב!
תשובה:
א. ישנה הויה וישנה תנועה (ובדקות כל הויה אינה אלא תנועה דקה מן הדקה שבערכנו נתפרשת הויה). כן הדבר בנפש ישנה תפיסה של הויה, הכרת מציאות, וישנה תפיסה של תנועה, ראוי ככל שהתנועה מהירה יותר, ההרגשה מתחזקת ומתפעלת.
ב. אהבת הבורא גנוזה בקרב האדם. ואפשר לגלותה הן ע”י אהבה אליו ית”ש, ואזי מתגלה, כמים אל הפנים וגו’. והן ע”י ביטול, ואז מכח שהאדם בטל אליו ית”ש מתגלית האהבה הגנוזה, כי אין לה מסך של "אני".
ג. בכל דבר יש ג’ חלקים, ראש – גר. איה – תו”ת. בטן, רגלים – נה”י. אפס במדרגת ג”ר, אפס זולתו ביחס לבורא. אפס במדרגת חג”ת, אפס עצמי, דבקות בהעדר בעצם. אפס במדרגת נה”י, שלילת הנבראים.
האין ממוצא בין האפס להיות הנברא, בחינת מאין תמצא. וכל הויה תחלת העדר, מהעדר להויה. יש העדר בעצה ויש ביחס להויה, וביחס להויה זהו אין.
ד. בחיצוניות פרוד. לעומת הפנימיות אחדות, אחד. והאחד חובק בתוכו את כל הגונים, כללות ההפכים. וזה כל מהותו הפנימית של ה”אני”, מחד הכרת אין עוד מלבדו ומאידך אני גמור, אין – שינוי. ובדקות, אני – אין – אני.
קטגוריות
