שאלה:
האם יש בעיה להשתמש בצחוק ע"מ לרפאות מחלות נפש, ולאנשים שנמצאים במבוכה?
תשובה:
אמנם ישנם אנשים שנמצאים במקום כ"כ נמוך, שבמצבם השחוק הזה יכול להועיל להם. אלא שצריך להגדיר מה הם הגבולות של כל דבר. כשלא תופסים את הגבולות הנכונים, אזי בנ"א תופסים זה כמציאות כללית. ראשית, מי שעוסק בשחוק הזה פעמים רבות מאוד הוא עצמו נופל, וכתוצאה מזה, גם אחרים סוברים שהשחוק הוא חלק ממציאות החיים, והם לא תופסים שהשחוק שהם משתמשים איתו צריך להיות בשיעור הנכון. לו יצוייר שהשלב הראשון של הטיפול היה ע"מ להגיע לנקודה יותר עליונה, תינח, אבל מה שקורה פעמים רבות למעשה הוא שבנ"א מתרגלים לתפוס שהשחוק הוא חלק ממערכת החיים.
לכן כל דבר מהסוג הזה, אם משתמשים בו בשיעור ובגבול הנכון, יש לזה מקום בקדושה. אבל ברגע שהוא חורג מאותו מקום שראוי להשתמש בו, לא רק שהוא לא מועיל, אלא הופך להיות מזיק.
כשלוקחים למשל דוגמא של ליצנות רפואית, ומשתמשים בו כשיש בן אדם שנמצא בדכאון כ"כ עמוק שאין דרך לשמח אותו אלא בחלק הזה, זהו מה שצריך לעשות. אבל אדם שנמצא במצב קצת יותר טוב, אז יש להשתמש בשני חלקים: גם עם שמחה פנימית וגם עם מעט ליצנות חיצונית. ודבר זה תלוי במדרגת כל יחיד. אבל ברגע שמתרגלים ש'ליצנות רפואית' הפכה להיות דרך, אז בעצם לוקחים בנ"א הנמצאים במקום יותר גבוה ומפילים אותם למטה.
ניתן דוגמא נוספת – שמחת חתן וכלה. מה קורה ברוב המקומות של שמחת חתן וכלה? האם זה שמחת חתן וכלה או ליצנות חתן וכלה? שם זה כבר לא ליצנות רפואית, אלא לוקחים את החתן והכלה שהם נמצאים בימים הכי גבוהים של החיים, ומשמחים אותם בליצנות. מאיפה זה נובע? זה כבר מגיע ממקום בנפש שבנ"א תופסים שהשמחה הכוונה שחוק וליצנות. כל זה נובע מחמת שלא מעמידים את הגבול הנכון והשיעור הנכון של השחוק והליצנות במקומה. כיון שהותרה הותרה כל הרצועה, ואזי כל שמחה הופכת לליצנות.
הצד השוה בין "ליצנות רפואית", שמחת חתן וכלה, ושמחת פורים – שבני אדם תופסים שהכוונה של "שמחה" הוא "ליצנות".
לכן כל דבר מהסוג הזה, אם משתמשים בו בשיעור ובגבול הנכון, יש לזה מקום בקדושה. אבל ברגע שהוא חורג מאותו מקום שראוי להשתמש בו, לא רק שהוא לא מועיל, אלא הופך להיות מזיק.
כשלוקחים למשל דוגמא של ליצנות רפואית, ומשתמשים בו כשיש בן אדם שנמצא בדכאון כ"כ עמוק שאין דרך לשמח אותו אלא בחלק הזה, זהו מה שצריך לעשות. אבל אדם שנמצא במצב קצת יותר טוב, אז יש להשתמש בשני חלקים: גם עם שמחה פנימית וגם עם מעט ליצנות חיצונית. ודבר זה תלוי במדרגת כל יחיד. אבל ברגע שמתרגלים ש'ליצנות רפואית' הפכה להיות דרך, אז בעצם לוקחים בנ"א הנמצאים במקום יותר גבוה ומפילים אותם למטה.
ניתן דוגמא נוספת – שמחת חתן וכלה. מה קורה ברוב המקומות של שמחת חתן וכלה? האם זה שמחת חתן וכלה או ליצנות חתן וכלה? שם זה כבר לא ליצנות רפואית, אלא לוקחים את החתן והכלה שהם נמצאים בימים הכי גבוהים של החיים, ומשמחים אותם בליצנות. מאיפה זה נובע? זה כבר מגיע ממקום בנפש שבנ"א תופסים שהשמחה הכוונה שחוק וליצנות. כל זה נובע מחמת שלא מעמידים את הגבול הנכון והשיעור הנכון של השחוק והליצנות במקומה. כיון שהותרה הותרה כל הרצועה, ואזי כל שמחה הופכת לליצנות.
הצד השוה בין "ליצנות רפואית", שמחת חתן וכלה, ושמחת פורים – שבני אדם תופסים שהכוונה של "שמחה" הוא "ליצנות".
קטגוריות
