שאלה:
כשאני מחייך לכל אדם בסביבתי ואני נותן עידודים או אמירת שלום, אז אני נעשה שמח יותר ומרוצה יותר, וכיון שאני בדרך כלל אדם ששקוע במחשבתי ובעצמי (לאו דוקא ברוחניות או בדברי תורה, אלא שקיעות באיזה מחשבה או הרגש או דמיון הטורד מוחי), אז אני יוצא מהשקיעות בעצמי, ואני נכנם לעולמם של אחרים. אני מוצא שהדבר זה מועל לי לצאת משקיעות יתירה באני, ובפרט יציאות ממחשבות של עצבות או דאגה, כיון שעי"ז אני מתחבר עם אחרים. לאחר ששמעתי את שיעור הרב בסדרת "יסוד הרוח – הדרכה מעשית" על ענין מדת החנופה, שהרב אמר הרבה דברים שם על ענין החיוך, שלרוב הוא דרך של שקר וחנופה ואין זה דרך אמיתי בחיים, נסתפקתי אם החיוך או אמירת שלום לבנ"א הוא דרך אמיתי או לא, לאור מה שהרב אמר בשיעור הנ"ל (גבי מים דמים דרוח, שהוא חיבור של תענוג לבנ"א ע"י חנופה). א"כ השאלה היא, האם ההתרחקות מחיוך ואמירת שלום ועידודים לבנ"א הוא דבר טוב או דבר רע לי?
תשובה:
יש לעשות זאת מתוך מודעות וזהירות לחנופה. ולמעשה להקטין מעט פעולה זו לצורך צמצום תנועת החנופה בנפש. כי כל אור נצרך כלי. וכן הכא. מודעות – אור. הקטנה למעשה - כלי. עד שתחפץ כדברי הרמב"ן הנודעים, שצריך להתפיס בחפצא.
אולם יש להמשיך לחייך. הן מצד בן אדם לחבירו, והן מצד שזהו תקנת עצמו.
אולם יש להמשיך לחייך. הן מצד בן אדם לחבירו, והן מצד שזהו תקנת עצמו.
קטגוריות
