שאלה:
אדם שהוא מאד מאד רגיש, ומאד נפגע כשאחרים פוגעים בכבודו, אפי' בדקי דקות. וכגון, אם חבירו האהוב לו לא אמר לו שנולד לו בת, או שכח להזמין אותו לשמחתו, או שלא מחייך לו כ"כ, או אינו נותן לו שלום כשרואהו, וכדו'. ומאד מצטער מזה, כיון שהוא אדם רגשי עד מאד (וגם הוא מאד מעריך את הקשרים שלו עם חביריו), וקשה לו להסיח דעת מזה.
האם תכונת "רגישות" נובע ממדת הכבוד, או לא? ובאיזה יסוד בהד' יסודות? ומה תיקונו? (האם הרב יכול לדבר על זה, ואולי כשהרב ממשיך סדרת תיקון הכבוד, להצד שזה נובע מ"כבוד")? האם אדם כזה צריך להתרגל כל יום לקנות את מדת ה"ביטול אני" ולשכוח מעצמו, ואז להשתמש בכח הזה כשהוא מרגיש נפגע?
האם תכונת "רגישות" נובע ממדת הכבוד, או לא? ובאיזה יסוד בהד' יסודות? ומה תיקונו? (האם הרב יכול לדבר על זה, ואולי כשהרב ממשיך סדרת תיקון הכבוד, להצד שזה נובע מ"כבוד")? האם אדם כזה צריך להתרגל כל יום לקנות את מדת ה"ביטול אני" ולשכוח מעצמו, ואז להשתמש בכח הזה כשהוא מרגיש נפגע?
תשובה:
רגישות, אם אינה מחמת סיבה חיצונית אלא רגישות שורשית מטבע הלידה, זה נובע מעדינות הנפש, יסוד הרוח, העדין ביותר. יסוד האש רוחני ביותר והוא תובע כבוד. אולם זו אינה עדינות אלא תביעת כבוד. וזו סוגיא לעצמה. והעצה: א. לשמוח ביסורים – שמח שיש לו רגישות ועדינות – "יוסיף דעת יוסיף מכאוב". ב. ככל שיכנס האדם יותר לתוך עצמו עוד עוד, כן תקטן הרגישות השלילית. הן מחמת שיש לו עולם לעצמו, והן מחמת שמקבל חוזק ותוקף מאור "האיתן שבנפש".
קטגוריות
