648. צורת ההודאה על השלמת החסר שהקב”ה ברא [#5433]

י"ז כסלו התש"פ

שאלה:

החיים והשלום לכבוד מעלתכם.
כשאדם מודה להשי"ת על חסדיו עמו, למשל על מזונו ובריאותו שהטיב עמו. צריך להבין, שהרי הקב"ה הוא שברא את האדם עם החושים שצריכים למזון או עם חושים הכואבים כשיש נגע ומחלה ל"ע. וברור כשמש שאם כמעשינו ידין אותנו אוי לנו וכו' וזה פשוט לכל.
כוונת שאלתי היא למצב ללא חטאים... ולאדם צדיק וכדו', האם ההודאה היא רק כי אנו חייבים לפניו על פי מעשינו, או שללא קשר חייבים תודה על כל טוב שעושה עימנו. שהרי אם אדם יבנה שעון, אין השעון חייב להודות לו על שמכניס בטריה כדי שיעבוד ולא ימות, כי בונה השעון בנה מנגנון שיצטרך בטריה כדי לעבוד ואך טבעי שהוא גם יכניס את הבטריה.
ועל פי זה, מה הצורך להודות על שהבורא עצמו ברא חוש שיצטרך את אותו הטוב וכשחסר אותו הצורך, הבורא ממלא את החיסרון של החוש שהוא עצמו ברא שיחסר?
בתודה וברכה.

תשובה:

כמה מבטים לדבר:
א. ממית ומחיה, ולפיכך אינו מחויב לחדש את חיותו של האדם עתה, ועי"ז לא יוצרך לזונו, אולם מאן דיהיב חיי יהיב מזוני.
ב. ביכולתו לפרנס את האדם בצמצום הגמור, כדי חיותו ממש ותו לא, וכן אין הכרח שיהא בריא, כמו שאליבא דאמת חלק גדול אינם בריאים.
ג. הוא נותן זאת מתוך אהבה ושמחה והארת פנים למי שזוכה, וע"ז ההודאה, כי באור פניך נתת לנו.
ד. הוא גופא חקק את כל החקיקות, ולפיכך על זה גופא אנו מודים. שהרי כביכול יכל לברוא בנ"א בתפיסה אחרת ואז לא היה זן אותנו.
ה. השאלה בנויה על "שכל", אולם פנימיות ההודאה היא למעלה מטעם לדעת שכלים, אלא מעומק תמימות ועצמות הנשמה, ולכך זה אינו ממין הטענה.