ביטול הדעת בהלכה [#5537]

ד' טבת התש"פ

שאלה:

לכבוד מו”ר, מאור עינינו, מורנו הרב שליט”א,
אודה מאוד לכבוד הרב על תשובתו לשאלותי בעניני מנהגים, וברצוני להציע לפני כבוד הרב איך שהבנתי דבריו ש”אין לנו בדור אחרון לשנות שום דבר שיסדו הראשונים, ולתלות בחוסר הבנה”, אשר לפעמים נראה רחוק מאוד, ואבקש ממנו, אם יוכל, שאם טעיתי, נא יעמיד אותי על האמת.
הנה, אמרו חז”ל אפילו על ימין שהוא שמאל, ומאז הוקשה לי בגדר הדבר, שלכאורה הידיעה שימין הוא ימין אינה רק ידיעה סתמית, אלא ידיעה חושית, וממש כ”קים לי בגוויה” ו”נאמן עלי כבי תרי”, שהרי לא תהא שמיעה גדולה מן הראייה, וכ”בא הרוג ברגליו” ו”אומרת ברי לי” (ואף שודאי תמיד נשארת איזה צל של ספק, לא נראה שצריכים לחוש לכגון זה, שהיא כסתירת בנין האדם). ובשטחיות מבינים שצ”ל שאין זה דין של ביטול הדעת לפסק ב”ד כפשוטו, אלא ש”נתהפך” הדין, וכ”אתם אפילו מוטעים”, שהרי גם אחרי שהוא “מבטל דעתו” אין ספק שעדיין מורגש אצלו בבירור שהימין הוא הימין. ולפ”ז היה יוצא שזה חידוש פרטי אצל פסק ב”ד הגדול, שאין לנו היום.
ואחר ההתבוננות בדברי כבוד הרב, חשבתי לבאר על פי מה שכבר ביאר לנו הרב במקום אחר, אצל ענין הפחד, שיש שני מיני פחדים- יש פחד מסיבה ידועה, ויש פחד מסיבה בלתי ידועה. ונראה שמעין זה יש בכל דין ופסק הלכה, שיש הסברות וספיקות המסויימות שעליהם דנים, אשר בהם נוכל להחליט ולהגיע למעין ברירות של “על ימין שהוא שמאל” שא”א לנו להכחיש ולספק, אבל ודאי אנו מודים שייתכן בהחלט שיש צד אחר ופנים אחרים לנידון שיוכל להפוך כל המסקנה על פניה. וספק זה שייך בכל הלכה ומסקנא שמגיעים אליה, שאף שנראית לנו ברור, יתכן שאם נראה מצד אחר, ייהפך המסקנה על פניה על אף שסברא הראשונה עצמה עדיין אמת.
וא”כ, על דרך זה שייך תמיד ענין ביטול הדעת, שיאמר האדם שאף אם נראה לי ברור שטעו החכמים, מכל מקום, הרי הקב”ה ציווה לנו לשמוע להם, וצריך לומר שהולכים אחר פנים אחרים לנידון שעוד לא ראיתי. (ואצל תלמיד של ב”ד שאמרו ריש הוריות שאין מצוה לשמוע דברי חכמים כשמכיר בטעותם, אולי עצם מה שהוא חלק מתהליך של הבירור בב”ד הוא המחייב אותו שלא לבטל דעת להם). וא”כ ההבנה בדברי כבוד הרב שליט”א, הוא שכל שמכירים שאיננו מגיעים כלל לערך החכם העומד נגדנו, וכל שכן בענין בני דורינו נגד דורות הראשונים, שייכת ביטול הדעת זו, שנאמר שיש עוד צדדים לנידון שאיננו רואים. וכוונת כבוד הרב שיש לנו לבטל דעתינו לא רק מחמת יתרונם בחכמה, אלא גם מחמת יתרונם בישרות ויראת שמים וס”ד, ומעין מה שהרמב”ן כותב שבב”ד הגדול גם מי שמחודד טפי כב”ש צריך לבטל דעת להרוב.

לבד השאלה אם הבנתי הנ”ל נכונה, נשארו לי עוד ב׳ שאלות בעניין:
א׳: מה בכגון נידון התכלת, שכנראה ניכרים סימני אמת שנתגלתה לנו, ולכאורה אין סתירה לדבר מדברי רבותינו. והנה, בכל ספיקותיה בהלכה נוכל לגשת ולבררם לפי הנראה לענ”ד, והשאלה האם עלינו לעשות כן, או שיש לנו לשתוק ולומר שבדור האחרון א”א לנו להגיע לבירור בענין חדש כ”כ בלי מסורת, וכעין הפחד הסתמית הנ”ל, וצריכים לחוש שאולי סכנתו קרובה מהצלתו, וממילא אנחנו פטורים? (אלו הם שני הצדדים שאני מכיר בנידון, ואם יש צד שלישי נא יאיר כבוד הרב עיני, כי ממש אינני רואה אופן אחר בזה. ואינני מבין כל הדיבורים כאילו אפשר שלא לעשות מצות התורה משום שיקולים אחרים, אפילו לשם שמים, שהרי אסור לעשות עבירה לשמה, כמ”ש הנפה”ח).
ב׳: אם כל הנ”ל נכון, מתעוררת קושי בלימוד ההלכה, כי עיני רואות שכל עוד שאני בוטח במסקנותי, יש לי מרץ וחשק להקיף סוגיא ולהגיע לברירות, אבל כאשר אינני סומך על מסקנותי, וכל עומק הלימוד היא בגדר “להלכה ולא למעשה”, אז נחלשת החשק. וודאי יש עוד ענינים בתורה שיש חשק ללמוד, כמו כללי ויסודי הסוגיות, או עניני מוסר, אבל החשק לברר ההלכה עד תומה, על דרך החזון איש בספר אמונה ובטחון, נחלשת, ואיך יש לי להתיחס לזה?
אני מצטער שהטרחתי את הרב עם כל האריכות הזה, אבל השאילות הנ”ל הם עמוקים מאוד אצלי.

בהודאה עמוקה מאוד על רוב מסירותו של הרב בעדינו,

תשובה:

א. כן. והיינו שבפנימיות כל דבר כן בסוד דבר והיפוכו, בבחינת “זכר ונקבה”. וכמ”ש בהמוכר את הספינה, כל מה שברא הקב”ה בעולמו, זכר ונקבה בראם. ונגלה אצל משה ואהרן, הוא משה ואהרן, הוא אהרן ומשה, כמ”ש חז”ל שהוקשו זה לזה, ובאריז”ל שמתחלפים בין ימין ושמאל, ולהיפך.

ב. תכלת מלשון תכלית. ולכך באחרית הימים, זמן התכלית, מתחיל להתנוצץ ולהאיר אור התכלית באור רב וחזק יותר ויותר, ולכך מתעורר גילוי התכלת. אולם מכיוון שעדיין אור התכלית אינו מאיר בשלמות, לכך יש ספיקות מהו התכלת הגמור. ולכך בנושא זה אין סברת הדבר שאין להוסיף על הקדמונים, כי דייקא זהו האור שמתחדש באחרית, בתכלית.

ג. אין לדיין אלא מה שעיניו רואות. ולכך העסק בתורה באופן של אליבא דהלכתא למעשה. אולם באופן שסותר לקדמונים, שם מאיר? אור ה”ביטול” בנפש. ולכך התשוקה להסיק למעשה יש לה לחול במקום שאינו נגד הקדמונים.