שאלה:
שלום הרב,
אני לומד בספרו של הרב, בלבבי משכן אבנה חלק ב', ומתוך החזרות על הכתוב (כפי שהרב מורה) - התעוררה אצלי שאלה: בתחילת הספר הרב מעורר לקיים התבוננות יומיומית שתכליתה להבהיר לאדם שהוא נברא, ושישנו בורא. חלק משמעותי בהתבוננות הוא התבוננות בבריאה - ממנה אנו לומדים שכל דבר בבריאה אינו קדמון, ואינו נברא יש מאין - אלא השתלשל לעולמנו, כאשר ראשית ההשתשלות היא מאת הקב"ה.
מכאן לשאלתי: אמת, הקב"ה הוא שבורא כל פרט ופרט כל רגע מחדש ('המחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית'). עדיין, הבריאה של הקב"ה את העומד לנגד עיננו אינה מוחשית לנו (על אף היותה אמת כדברי רבותינו). המוחש לנו היא עובדת היות כל פרט ופרט בבריאה חלק מהשתשלות שהוא, הקב"ה, עומד בראשה.
ממילא, לא ברור לי כיצד התבוננות זו מחזקת את המחשבה וההרגשה ש-'אני נברא והקב"ה ברא אותי', כפי שהרב כותב. תכלית ההתבוננות היא לעורר את הלב בהתאם לחוייה החושית, אך החוויה החושית שישנה מתבססת על כך שאנו נבראים, תולדות נבראים אחרים, עד לקב"ה - שברא את הברואים הראשונים (אדם וחוה). החוויה החושית אינה שהקב"ה ברא אותנו ישירות.
האם כוונת הרב שנגיע לתובנה שאנו נבראים - וישנו הקב"ה שהוא ראשית השתשלשות הבריאה - תובנה אליה לכאו' קל יותר להגיע מתוך החוויה החושית של האדם?
אני מקוה שהצלחתי להבהיר לרב את שאלתי, ומודה לרב על הזכות ללמוד מתורתו - ולקבל מענה למגוון השאלות שמתעוררות בתחומי הלימוד והחיים.
תשובה:
כן. שילוב של תודעה פנימית, עם חוש חיצוני שמכיר את הנבראים. והתודעה יוצרת את החיבור בין הקב"ה לחוש החיצוני שחש את הנבראים. וזהו "אשר יצר את האדם בחכמה", שמכח חכמתו מחבר בורא ונבראים.
קטגוריות
