שאלה:
שלום וברכה לכב' הרב,
רציתי לשתף ולשאול את הרב בנושא הבא: לאחרונה אני מרבה במחשבה אודות המידה בה יהודי צריך להיות נאמן לעצמו: רצונותיו, מחשבותיו, הרגשותיו וכיוב'. בעולם, קוראים לזה אותנטיות - הבעה של האני האמיתי של האדם, ולא של אני כוזב שאינו אלא מסכה או מגן... מחוץ לעולם התורה ישנו הרבה שיח בנושא, ורציתי לשאול דעת תורה, האם על אדם לעסוק בנושא, ולנסות להביא את עצמו למקום בו הוא מחובר ככל הניתן לאמת הפנימית שלו, ומביע אותה (כמובן, בזמן ובמקום המתאימים - ובמסגרת ההלכה).
אמת, יהודי צריך לשאוף לבטל את עצמו בפני הקב"ה, אך יש לי תחושה שעד שאין לו אני מגובש, אין ממש מה ואין ממש איך לבטל... ביטול צריך להגיע (אולי) ממקום של חיבור ומודעות לעצמי, ולא ממקום של ניתוק. האם אני צודק? ובכלל - היות ועבודת הביטול היא עבודה מורכבת, האם אין תועלת בעבודה נוכחית על חיבור לעצמי? אציין, שהעבודה על ביטוי אמיתי של העצמי, בכלים שלי, נחווית על ידי כמקדמת, מרגיעה ומחברת.
מכאן לשאלה נוספת ומתבקשת, במידה ואכן דעת תורה היא שעל אדם לשאוף לאותה אותנטיות, איך עושים זאת נכון? מדובר בעבודה עדינה ומורכבת.
תודה ושבת שלום!
תשובה:
ברור הדבר שיש שני חלקים בעבודת האדם. א. בנין האני. ב. ביטול האני והתקשרותו לבוראו. לצורך כך נסדרו ב' מערכות. בלבבי משכן אבנה, ביטול והתקשרות לבורא. וסדרת "דע את", בנין האני. ובסדרה זו נתבאר בס"ד בנין האני, עצמך, נפשך, הרגשותיך, מחשבותיך, דמיונך, דעתך, נשמתך, ועוד.
קטגוריות
