שאלה:
שלום רב שליט"א.
ראשית: הכרת הטוב בלי סוף בספרי הספרים והשיעורים של הרב.
קצת הקדמה לעצמי כמקדמה לשאלתי. אני אומן, יש לי יכולת דמיון מאוד חיה. במקביל הייתי זוכה שגדלתי בבית הכנסת של הגאון הרב אביגדור הכהן מילר זצ"ל והוא הדגיש, והטביע עליי דרך הגיונית מאוד לראות את הבורא עולם דרך נפלאות הבורא. הוא דיבר הרבה על שער הבחינה בספר חובות הלבבות. לפיכך אני מוצא את עצמי בעבודתי הרוחנית מנסה לאזן בין שני העולמות הללו: הדמיון והמציאות.
עכשיו לשאלתי: אני מוצא לפעמים כשנשמתי חשה כמיהה, אני אוהב לשבת, לשים מוזיקה רגועה בלי מילים, ואני עוצם את עיניי, ומדמיין שאני נמצא במקום של רוגע מוקף נפלאות הבורא. אני יכול לדמיין את עצמי ביער, או על הר. לפעמים אני מדמיין ציפורים, או פרפרים. המחשבות האלו מביאות לי אז תחושה של מודעות וקרבה להקדוש ברוך הוא. אז למרות שהמוח שלי רואה מקום שאני לא ממש נמצא בו, זה עדיין מביא לי רגש של רוחניות. אינני יכול להסביר כל פרט ופרט בתהליך הזה, אך באופן כללי האם זו עבודה הנכונה? האם זה בסדר בשבילי לחפש השראה וקרבת ה 'במוחי ולהרגיש אותה בליבי? או מכיוון שאני לא ממש נמצא בסביבה הרגועה, אני מתעסק רק בתחושת שקר של קרבה להשם יתברך?
(קראתי חלקים של דה את דמיונך, אבל לא את כל העניין).
תודה רבה לך.
תשובה:
כחלק ממהלך קרבת ה' זה נכון ואפשרי עי"ז לחוש קרבת ה' אמיתית. אולם נצרך לאזן את כח המדמה עם כח של מוחין, לפחות שקולים לכח המדמה. זולת כך הנפש נוטה לדמיון ולהרגשה בלתי מאוזנת.
בנין המוחין יש בו בכללות לענינך ב' חלקים.
א. כלשונך, דרך הגיונית מאוד לראות את הבורא עולם דרך נפלאות הבורא.
ב. עסק התוה"ק בעיון בעומקה של תורה. שהיא נקראת כלי אומנותו של הקב"ה.
מצד היותך אומן, יש לך מעוף מחשבתי, ודמיוני, ורגש פעיל וחי.
ונצרך לאזן אותו עם מוחין כנ"ל.
קטגוריות
