שאלה:
שלום וברכה הרב!
בהמשך לחיזוק הגדול (ששוב) אני מקבל מדברי התורה. רציתי לשאול לגבי מה שהרב פירט בעניין קלקולי המדיה מספר שאלות שעלו אצלי, אומר מראש שברורים לי קלקולי המדיה בהחלט( על אף שאיני עדיין במדרגה), אבל תורה היא וללמוד אני צריך.
סליחה מראש על האריכות בשאלה!
ארבע קושיות:
א. בפשט הדברים, שיטת חב”ד: כידוע חסידי חב”ד נוהגים היתר במדיה ומכשירים ע”פ שאלה שנשאל הרבי על שהקימו תוכנית רדיו תורנית ברדיו שרחוק מאד מרוח ישראל ונשמעים בו גם דברי כפירה. ועל זה השיב הרבי: "כל דבר שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו נברא כדי לגלות אלוקות ורוחניות בעולם. לפיכך, לא רק שמותר להשתמש ברדיו למטרות חיוביות, אלא מצוה לעשות זאת". מה דעת הרב בעניין?
ב. ראיית היתר מהזרם הליטאי: בעבר עסקתי בקירוב רחוקים, ותמיד טענו הרבנים שההיתר לעסוק בקירוב רחוקים (בכניסה לבתי רחוקים ובכך שיש חשש לראיית איסורים וחשיפה לעריות) הינו בשל המושג בהלכות מליחה: “אידי דטריד למפלט לא בלע”, שאלתי בכאן – האם כשאדם עוסק בקירוב יש לו היתר למדיה?
ג. ובפנימיות אשאל: מה ההבדל בין מדיה של סרטים שבה יש “צפייה” והיא אסורה, לבין מדיה המותרת כגון האזנה דרך הטלפון של שיעורי תורה כגון "קול הלשון".
לכאורה מדובר על בדיוק אותה הפעולה שבה האדם “נדבק” למכשיר, ההבדל הוא שבאסור הפעולה נעשית דרך ראיה, ואילו במותר היא נעשית בשמיעה.
בסברתי ליישוב קושיה זו חשבתי על כך שצפייה הינה אור התיקון (צירוף אור מ”ה לב”ן, ע”פ דברי האיפה שלימה באוצ”ח פרק עקודים אות ד’), וכשנעשית צפייה במדיה כביכול הקומה הפרטית של אותו צופה מתקלקלת מכח ה”ציפיה” שהרי צפייה מלשון ציפיה, כלומר הציפיה שלו לעולם הבא מתהפכת לציפיה לעולם הזה.
אולם על האמור יש להקשות, שהרי אור האוזן (וכן החוטם והפה) ממילא נמצא בקלקול (הכולל בתוכו האזנה לשיעורים), ואילו הצפייה היא מכח התיקון (מ”ה), ולכן היה נכון לומר שע”פ תפיסה זו דווקא הצפייה היא ההיתר והאזנה היא האסורה. (ועל אף שבמקור הסוגיא העניין הינו מלמעלה למטה ואנו כנבראים רואים מלמטה למעלה, אעפ”כ לא ידוע לי שבקומת הנברא יש שינוי בהשתלשלות). מה ביאור הרב בעניין?
ד. מתוך דברי חסידות: בסוגיית הלב והמעיין בדברי רבי נחמן (סיפורי מעשיות, מעשה משבעה בעטלרס), ציטוט: “ויש הר, ועל ההר עומד אבן, ומן האבן יוצא מעין, וכל דבר יש לו לב, וגם העולם בכללו יש לו לב, וזה הלב של העולם הוא קומה שלמה עם פנים וידים ורגלים וכו'". ובהמשך: “וזה הלב הנ”ל עומד כנגד המעין הנ”ל וכוסף ומשתוקק תמיד מאד מאד לבוא אל אותו המעין בהשתוקקות גדול מאד מאד, וצועק מאד לבוא אל אותו המעין, וגם זה המעין משתוקק אליו. ”
וראיתי על הנ”ל ביאור (בספר “לב בשר” עמ’ 15) שכותב: “טוב שלא יפגשו הלב והמעיין כדי שהכיסופים והגעגועים לא יפסקו לעולם”. מכאן שאלתי לדבר הקורה רבות בי ובאנשי דורנו, כשאנו רחוקים יש כיסופים גדולים להשם יתברך, אולם כעושים תשובה וסרים מרע (כולל הסרת מדיה) נהיים יבשים בלב ואין יותר תשוקה לאחר שנים. האם לא נכון יותר לבעלי נפש כזו לשמור על “גחלת” של ריחוק (מדיה) כדי להמשיך לכסוף להשם.
תשובה:
א. כלי זה אינו דומה לרדיו. כי הוא אבי אבות הטומאה, ערב רב שהכל מעורב עומק שער הנו"ן, ואין לדמות כלל הדברים. ההיתר שנאמר שם אינו תקף כלל וכלל לכאן.
ב. קירוב זה פעמים רבות הפיל רבים ברוחניות, וחלקם נתקררו ולו מעט בקדושה. וחלקם יותר נתרחקו מאשר קרבו. ונצרך בדיקה אצל כל אדם ואדם. כי פעמים אינו טרוד כל כך "למפלט". הרב פינקוס זצ"ל אמר על עצמו שאינו יכול למסור שיעור של "קירוב" יותר מפעם בשבוע, כי על ידי כן מתקרר בעצמו, ומה יאמרו אזובי הקיר. ולפיכך כללות כל תנועת התשובה צריכה בירור אישי בכל מקרה.
ג. בדור זה כולם מחוברים למדיה, דרך הקרינה הבוקעת בכל מקום, ולכך חיבור של שמיעה אינו פוגם הרבה כי שמיעה למרחוק, בחינת שמועה רחוקה. אולם ראיה [היא] שורש החיבור לרע, שבו היה כל הקלקול והשבירה כנודע. והוא סרסורי עבירה. וזאת נגלה& בחוש השמיעה יוצרת תחושת ריחוק עדיין. אולם הראיה יוצר תחושה כאילו הינך שם.
ד. ח"ו ח"ו. הדרך הנכונה לגלות השורש הפנימי, ודבק בו ברצוא ושוב, ולכך יש כיסופים. וכן לבנות מוחין רחבים של קדושה, ואזי יש רצוא ושוב בין מח ולב, קור וחום, ועל ידי זה נעשה כיסופים, כי כאשר דבק בשכליות מתקרר ואזי מתחדש הכיסופים.
קטגוריות
