שאלה:
שלום וברכה לרב שליט"א:
אדם שבילדותו עבר התעללות נפשית ע"י אחד מבני משפחתו, שהיה מבזה אותו תדיר וקורא לו "חולה נפש", "מוזר", "מגעיל", ועל זה הדרך רחמנא ליצלן. אדם זה גדל ונהיה לאדם פיקח ובעל עומק, מאוזן, ובעל רגש גדול, ומניסיונו מה גדול כאבו של אדם שמשפילים אותו - הוא משתדל ביותר שלא לפגוע בשום אדם. אך לאדם זה קשה התקשורת עם בני אדם, שכן בכל שיחה שלו צפות אצלו הרגשות העמוקות הקשות, והוא חש כאילו האדם שמולו יודע שהוא 'משוגע'. ואף שבשכלו הוא יודע שאין בזה ממש, אין הוא יכול להתנתק מהרגשות הקשים שטמונים בתוכו, ומן החסימות הנפשיות שהתפתחו עם השנים עקב כך.
הרבה דרכים הוא ניסה כדי לעקור את עומק הרע מליבו ולא צלח בכך, והדבר מפריע לו בלימודו ובעבודת ה' שלו. האם יש לרב שליט"א עצה מעשית שתוכל להועיל לו (מלבד תפילה לבורא עולם כמובן)?
תודה רבה.
תשובה:
א. לבקוע לעולם פנימי שלא איכפת לו מה חושבים עליו. וזו תשובה פנימית עמוקה, ויתכן שפחות מעשית לעת עתה.
ב. לקבל את היסורים באהבה ומתוך שמחה, ועי"ז יקל לו רבות.
ג. לבחור לעת עתה אדם או שניים שבטוח שאינם חושבים כך, ולחזק עמם את הקשר הבריא. ועי"ז יתחזק קשר בריא, ומתוך בריאות זו תתפשט התקשרותו לבני אדם נוספים מן הקל לכבד.
ד. לחשוב שהרבה בני אדם חושבים על אחרים שהם משוגעים. ובעומק כולם משוגעים כביכול, השאלה רק בכמה אחוזים.
ה. בכל פעם מעין זו לדבוק בשכליות הקרה ופחות בהרגשה. ולצורך כך נצרך לימוד פנימי של תנועה משכל לרגש, וחוזר חלילה.
קטגוריות
