שאלה:
א- יש תאוה שפילה באדם להמעשה של הוצאת ז"ל. האם מעשה זו טבעי או לא נורמלי? אם תאוה למעשה הזו היא נורמלי רק למי שהוא גלגול מדור המבול? האם עבודת האדם השקוע המעשה זו יש לו עבודה בבחינת שער הנו"ן דקדושה שהוא מסירות נפש, וכמו שהרב אמר גבי מי שיש לו תאוות למעשה סדום?
ב-והגר"א כ' באבן שלימה שבהעבירה שהאדם נכשל בו כסדר, זהו עיקר תיקונו בהאי עלמא וזהו עיקר חטאו בגלגלו הקודמת. אם כך היא העבודה העיקרית של האדם הזה, האם יש עדיין את כל העבודה הפנימית להכיר נפשו, ולבבר עיקר יסוד החלש אצלו ולהחלישו? (או שזה גופא שהוא שקוע ר"ל בחטא הזו אז זה מורה לו שעיקר היסוד שלו שצריך תיקון הוא יסוד המים שלו, שהוא יסוד התאוה?)
ג- אם אדם רוצה מאד לבטל תאוה זו אבל הוא נופל כסדר, וגם מתפלל להרבה שנים להרשב"ע לסייע לו שיהא לו קדושה וטהרה ושהוא יזכה לתשובה שלימה ושינצל מהיצה"ר זו וכו' (ולפעמים גם מתפלל בדמעות), אבל עדיין הוא נופל הרבה לחטא הזה, האם הוא יזכה לגאולה אם לא נותק את עצמו לגמרי מחטא הזו עד הרגע לפני הגאולה? ובפרט משום דמבואר בנביא (שכחתי את הפסוק) שרק השומרי הברית יזכו לגאולה.
ד-הרב אמר פעם שהעבודה במלחמה עם התאוה הוא מסירות נפש, להיות מוכן למות ולא לחטוא. האם הרב יכול לפרט זאת ביותר? האם זה סתם במחשבה או שצריך לעשות איזה מעשה ביחד עם זה? במקום אחרת בנוגע למדת הכעס [בהשיעור של אש-כעס_014] הרב אמר שהאדם יכול לבטל החום של הכעס שלו ע"י מים קרים או ע"י זעקה או ע"י ריצה. אם זה ג"כ יכול להועיל לתאוה זו, שהוא ג"כ ענין של חמימות דקלקול (תבערה של היצה"ר, המוליד חימום הגוף)?
תשובה:
א. מאז שפרש אדה"ר מאשתו ק"ל שנה והוציא שז"ל כמ"ש בעירובין, נעשה הדבר מקרה דבוק בעצם הנפש.
אין הכרח לפגם זה מסירות נפש, אולם נצרך תשובה סגי, תיקון המוחין בשלמות.
ב. דור זה דור שכולו טומאה חופפת עליו. ולכך המקום גורם והזמן גורם ויתכן שאין זה עיקר פגמו וחלקו אלא נמשך אחר טומאת הדור והעולם. ולפיכך נצרך לברר מה חלקו ומה נדבק בו מפגם הדור והעולם.
ג. אם כל ימיו יגע ועמל ונתייסר אינו מופקע מן הגאולה.
ד. תאוה גילוי של רצון, אבה – תאוה. ומסירות נפש, ביטול הרצון, זהו התיקון בשורש. אולם יש גם תיקונים בענפים. כגון מים קרים, זעקה, ריצה, ועוד.
קטגוריות
