שאלה:
בס"ד
אני רוצה להודות על הפירוש של הרב על ספר מסילת ישרים שבו אני רואה את הספר מסילת ישרים לא רק כספר הדרכה הכללית להשלבים בעבודת ה' אלא גם עכשיו אני רואה ספר זה כספר של פנימיות התורה. ציינתי כמה הערות כשלמדתי את פירוש הרב על מס"י, ואם אפשר להרב לענות עליהן, ויישר כחך. ומחמת שכבר שלחתי הרבה שאלות להרב בחודש בזה וגם מחמת שהרב מאד טרוד אין אני רוצה לטרוח את הרב כלל לענות על שאלות אלה מיד, רק בזמן שיש פנאי להרב. תודה מאד להרב על הכל, ישעי' יהודה קליין.
1 בפירוש הרב על מסילת ישרים (מהדו"ק ח"ב עמ' קעא) הרב אמר (גבי איך להשתמש ביראת הבושת), "כשעולה בדעת האדם רח"ל הרהור לעשות מעשה שאינו ראוי, שיצייר בדעתו שהמעשה מוסרט, ובערב הבא כולם יראו זאת, תהיה זו סיבה מספקת עבורו שלא לעשות את המעשה." וצ"ב, דהא בשעת יצר הרע לית למדכר ליה מיצר טוב (גמ' נדרים לב.)
2 בפירוש הרב על מסילת ישרים (מהדו"ק ח"ב עמ' רצה-רצו) הרב מסביר בדברי המס"י בפרק ה' "והנה הנביא ישעיהו היה צווה על זה ככרוכיא, כי היה רואה שזה היה מה שלא היה מניח מקום לתוכחותיו שיעשו רושם והיה מאבד תקוותם של החוטאים", שיותר גרוע אנשים שרוצים לשמוע תוכחה אבל כשמגיעים לכלל מעשה הם אינם מוצלחים לעמוד במציאות שרצו לעמוד בה, מאנשים שאינם מוכנים לשמוע כלל לתוכחה. וצ"ע, לא הבנתי שורה זה כלל. דלכאורה יותר גרוע מי שלא רוצה לשמוע לתוכחה כלל, ממי שרוצה לשמוע לתוכחה רק שחסר לו הכח להתמודד על מציאות.
3 בפירוש הרב מסילת ישרים (מהדו"ק ח"ב עמ' שיב) הרב אמר, "ההמצאות בחברת בני האדם היא מהעבודות הקשות ביותר....בכל דבר לראות מחד מה המעשה הנצרך ומאידך מה הכוונה הפנימית, ורק אם מזהים את שניהם כטהורים אז ניתן להתחבר, אבל אם הכוונה איננה ראויה, אף שהמעשה עצמו ראוי, ינהג האדם בבחינת ישב בדד וידום." ויש להעיר דלפי"ז אם יש בן תורה הנמצא באיזה כולל או בישיבה שחסר להם אנשי אמת (ובאמת קשה מאד למצוא חברה של אנשי אמת בשום מקום, וקשה מאד אפי' למצוא יחידים כאלה) לכאורה ג"כ נאמר הגדרה זו, ה"מעשה" כאן הוא נכון (לומדים תורה ומתפללים) אבל חסר כאן כוונה טהורה, של לשמה או הכוונה להתדבק ה'...וא"כ על כל בן תורה לעזוב את מקומו בישיבה או בכולל אם אין שם חברה של אנשי אמת? או עכ"פ לפרוש מהם בנפש ולא להרגיש מחובר עליהם, וכלשון הרב "ינהג האדם בבחינת ישב בדד וידום"?
4 בפירוש הרב על מסילת ישרים (מהדורה ראשונה חלק ד', עמ' ה) הרב הביא את בגמ' נדרים שר"א היה עושה את המעשה כמי שכפאו שד, של נהנה כלל, וז"ל הרב, "שלא נהנה כלל, אין כוונת הדבר שלא נהנה בגוף, אלא שבדעתו לא היה עושה זאת לשם הנאה ולא היתה לו כלל הנאת הנפש, רק הנאת הגוף." וא"כ הרב מסביר מעלת ר"א היה שלא נהנה בנפשו, אבל בודאי הגוף נהנה, וא"כ הענין הזו של מדת טהרה היינו שהנפש אינו נהנה מחומריות אפי' כשהגוף נענה מחומריות. ולכאורה צ"ע דראיתי בבספר בנין הבית שהביא מסידור היעב"ץ שמעשה המשגל "משמח הנפש", ולכאורה הלשון "נפש" משמע שבאמת יש להאדם לשמח שמחת נפש (כלומר שמחה רגשית או רוחניות) לאפוקי סתם שמחת והנאת הגוף. (ואפשר לומר ש"נפש" הכוונה כאן לנפש הבהמית שהוא הגוף, ולא הנפש הרוחני של האדם שהרב מדבר בו במסילת ישרים?)
5 בפירוש הרב על מסילת ישרים (מהדו"ק חלק ד' עמ' ח) הרב אמר, "כל זמן שאדם לא השיג את מדת הטהרה, יש לו הבחנה בנפש של שוחד המטהו מדרך היושר."
וקשה לי, דהרב מסביר בשלב הנקיות שהנקיות הוא להיות נקי משוחד בנפש (כלומר מעשים הנובעים מסיבות ואינטריסיים פרטיים שיש לו), וא"כ מה החילוק בין נקיות לטהרה, ששניהם הוא ענין של ניטול-שוחד בנפש ולהיות נקי מכל וכל?
6 בפירוש הרב על מסילת ישרים (מהדו"ק חלק ד' עמ' כג) הרב מסביר, "אבל אם הוא [האדם] זוכה לפנות רק לבורא ולא לזולתו הרי שהוא מאוחד לגמרי בבוראו, ועצם אחדותו בבוראו זהו גופא השכר שהוא מתענג בעצם העבדות הזאת." וצ"ע דהרב מסביר במקום אחרת שיש תענוג והויה, ועצם פנימית השכר הוא ההויה עצמה שאין בה תענוג, אבל כאן בפי' הרב על מס"י משמע מדברי מהרב שהנקודה העליונה להשיג היא תענוג, לא הויה.
7 בפירוש הרב על מסילת ישרים (מהדו"ק ח"ד עמ' צב) הרב אמר, "ההשגה הפנימית של חסידות היא גילוי האלוקות בכל דבר". ולכאורה זהו מושג של הבעש"ט שיש ניצוץ אלוקי בכל דבר. נמצא שהרב מסביר שהרמח"ל אומר את עיקר היסוד של כל תורת הבעש"ט שהוא שאדם צריך לראות הגילוי אלוקות שבכל דבר. אבל צ"ע דלכאורה הרמח"ל והבעש"ט הם קווין שונים בעבודה, וכמו שהרב מאריך לבאר בספר דע את נשמתך.
8 בפירוש הרב על מסילת ישרים (מהדו"ק ח"ד עמ' רד) הרב אמר, "ההרהור האסור במבואות המטונפים הוא רק הרהור המתלבש בכ"ב אותיות כשם שיש לכבד את הקלף ולכבד את האותיות כך יש דין כבוד לאותיות המחשבה, ולכן אסור להרהר שם בד"ת. אבל האמונה היא אמונה באינסוף שאינו מתלבש באותיות ובדבר שאינו מתלבש בכלים לא שייך בזיון." ולכאורה צ"ע דמשמע לכאורה דשייך בזיון בעצם התורה, אבל איך שייך בזיון בעצם התורה? ובפרט לפי דברי הנפשה"ח בשער ד' דלא שייך קלקול או שום פגם או טומאה בעצם התורה?
9 בפירוש הרב על מסילת ישרים (מהדו"ק ח"ד עמ' רכב) הרב אמר, "מי שחי את המציאות האמיתית שהיא נשמתו, זו מציאותו וזו חיותו, לא כידיעה בלבד אלא כחוש ברור, יותר ברור ממציאות השמש...אינו מפחד מן המוות. לדידו, שיבה למקומו....מי שנשמתו בגילוי, זוכר את מקומו, את הוייתו, ומשתוקק לחזור לשם." משמע א"כ שאין לפחד ממות אם האדם יש לו את התפיסה האמיתית שבא מתפיסת הנשמה. וצ"ע, דהלא האדם צריך לפחד ממיתה מחמת עונשי גהנים ועמידה בדין לפני הרבש"ע? וככל שנשמת גלויה לכאורה הוא חש יותר את מציאות הגהנים ועונשים בעולם הבא, וא"כ איך יתכן שהוא לא יפחד ממיתה.
9 בפירוש הרב על מסילת ישרים (מהדו"ק ח"ד עמ' תקכ) הרב מסביר שיש שני אופנים איך לדבק באלוקות: "האחד – דבקות מצד הכרה שכלית פנימית גדלות הבורא, על ידי לימוד חלקי תורה הפנימיים והתעסקות במהלכי הבריאה, השתלשלותם והנהגתם וייחודה, ואופן נוסף, דבקות מצד חוש פשוט במציאות ה'. זוהי ידיעת הלב והמוח כחוש פשוט, שאדם נמצא לפני השי"ת ומתדבק בו." ולכאורה האופן השני הוא הדרך שהרב מתאר בסדרת "בלבבי משכן אבנה", שהרב מבאר בספרים אלו איך האדם יכול להגיע לחוש פשוט במציאות ה', אבל האופן הראשון של דביקות באלוקות שהרב מזכיר כאן, שהוא "מצד הכרה שכלית פנימית גדלות הבורא ע"י לימוד חלקי תורה פנימיים והתעסקות במהלכי הבריאה וכו'" לכאורה הוא הדרך שהרב מבאר בסדרות אחרות, ובפרט בפירוש הרב על ספרי הרמח"ל, בעל שם טוב, ושאר ספרים של פנימיות התורה, והשיעורים על משלי, אבות, אנצוקלופידיה, צורת אדם, וכו' וכו', שכל אלו מבאר את החכמה הפנימית של הבריאה. וא"כ נמצא שהספרי בלבבי משכן אבנה מבארים הדרך של חוש פשוט באלוקות (וכן רוב השיעורים בסדרת תפילה ושיחת השבוע מבארים דרך זו, וכן השיעורים של הרב על ספר מורה הפרישות ומדריך הפשיטות), ושאר ספרי ושיעורי הרב מבארים את הדרך של השכלת אלוקות. האם זה נכון?
10 בפירוש הרב על מסילת ישרים (מהדו"ק ח"ד עמ' תקכד) הרב מבאר, "אנשים סבורים שהרי ישנה מדרגה הנקראת אכילה דקדושה ולכן בכוחם לקדש את החומר. אמנם כפי שרואים אנו, המדרגה השלימה לקדש את החומר נמצאת בסוף סולם הברייתא של רפב"י....אדם המנסה לאכול בקדושה ללא העליה בכל סדר הברייתא אין דרכו שלימה." וצ"ע דיש כמה שיעורים של הרב על ענין עבודת קדושת האכילה, כגון כל השיעורים של "ראש חודש" על חודש שבט (וכן בכמה שיעורים בסדרת הארבעת היסודות, [בסדרת מים-תאוה ובסדרת עפר-עצלות], וכן בשיעור של תפילה מספר 81), שבהם הרב מבאר באופן הפשוט איך להעלות את מעשה האכילה לעבודת ה'. וא"כ כבר בתחילת דרכו של האדם הרב מבאר איך לקדש את מעשה האכילה?
תשובה:
א. היינו שאין מעוררין לו יצר הטוב מצד עצמו, אלא נצרך לעורר עצמו.
ב. יש ב' צדדים לדבר. ודאי כפשוטו עדיף מי ששומע ממי שאינו שומע כלל, אולם יש צד להיפך, מי ששומע ואינו מקיים, קשה יותר שישוב, ממי שאינו שומע, שכאשר יתעורר וישמע ישוב.
ג. אם מוצא מקום יותר טוב כן, ואם לאו יבחר הרע במיעוטו, במבט שבוחן את כל החלקים והצדדים.
ד. מי ששורשו בקו ימין יש לו לשמח נפשו בזה בשיעור הנכון, ומי ששורשו בקו שמאל עליו לעשות זאת כמי שכפאו שד.
ה. יש שוחד פנימי שבוקע לתוך האדם, ועל האדם לעוקרו מתוכו ולהוציאו לחוץ, והוא בחינת ארחץ בניקיון כפי ו"אסבבה" את מזבחך ה', נעקר מפנימי לסובב, כמ"ש הנפש החיים שקודם החטא היה יצה"ר בחוץ, ולאחר חטא אדה"ר נכנס לפנימי. וזהו ניקיון להחזירו מפנימי למקיף. וטהרה עניינה לעוקרו אף מן המקיף.
ו. מצד השלא לשמה השכר עונג. מצד הלשמה, התכלית בהוי"ה עצמה. ובלשון מושאל נקרא שהשכר של לשמה, הויה.
ז. לרמח"ל ניצוץ אלוקות זהו הנהגת היחוד. לבעש"ט גילוי הוי"ה.
ח. הביזיון בהתראות והגילוי של הכבוד, ולא בעצמות הדבר.
ט. אינו מפחד מן המיתה, אלא מן הבא אחריו, או בעקבותיו, עונש.
י. כן.
יא. לקדש כן, אולם זוהי אינה מדרגת קדושה, שאכילתו כאכילת מזבח. שהרי יש קדשי קדשים, וקדשים קלים, ומעשר שנפדה, וחולין בטהרה, וכו'.
קטגוריות
