שאלה:
בתחילת ספרו "דע את עצמך" מעמיד הרב שעצם החיות של הנפש היא התנועה שלה, מהתכנסות להתפשטות וחוזר חלילה.
ומצאתי בנתיב התשובה למהר"ל פ"ה שביאר את הפסוק "כציפור נודדת מקינה כן אדם נודד ממקומו" וביאור הגמרא בחגיגה ע"ז שהוא ת"ח שנעקר מן התורה, וביאר שהנפש אין לה מנוח כלל בהיותה בעלת השתנות (ולכאורה הן הן הדברים שכתבתם בתנועת הנפש) והמנוח היחיד לה הוא התורה ובזה דומה לציפור וקינה.
ואבקש מן הרב, אם נם מצאתי חן, ביאור היאך התורה תתין לנפש מנוח מעצם תנועתיותה אם תנועתיותה היא עצם חייה.
תשובה:
על ת"ח נאמר אין להם מנוחה לא בעוה"ז ולא בעוה"ב, שנאמר ילכו מחיל אל חיל.
ויש לידע שיש לנפש רצוא ושוב. ברצוא ת"ח שלם דבק בהוי"ה שלמעלה מן התנועה. ובשוב דבק בתנועה. אולם זו תנועה בבחינת תנועה של שבת, שאסור לצאת ממקומו, אלא מתנועע במקומו. וזהו תנועת ת"ח, תנועה במקומו.
יתר על כן. בעצם התנועה, תנועה ללא תורה ח"ו זהו תנועה של קצוות. בחינת ישמעאל ועשו. לעומת כך תנועה של תורה יש לה קו אמצע, המאזנם ומחברם.
ולפיכך תנועה דקלקול תנועה תנודתית, נע ונע תהיה בארץ. תנועה דתיקון, תנועה סדירה. וזהו תנועה מכח התורה.
קטגוריות
